בחייה הקצרים הספיקה גרייס אגילר לפרוס יריעה ספרותית נרחבת, שכללה רומן היסטורי יהודי ראשון מסוגו ומפעל תאולוגי שהעניק עומק פסיכולוגי לנשים יהודיות מן העבר, ותחושת משמעות ועוצמה לנשות זמנה
יש רגעים בהיסטוריה שבהם קול נשי צלול מצליח לחצות את נהר הזמן ולהציע מבט אחר, עדין ונוקב, על שאלות של זהות ואמונה. כזה היה קולה של גרייס אגילר. כשנטלה גרייס לידה את הקולמוס האירה כתיבתה מחדש את המלים העתיקות. בעולם שבו נשים רבות נדחקו אל הצללים והשתיקה, היא בחרה לדבר, וקולה הגאה הפך למנגינה שלא היה אפשר להתעלם ממנה.
אגילר חיה בתקופה שבה פרחה הכתיבה הנשית באנגליה. שרלוט ברונטה פרסמה ב-1847 את הרומן הידוע 'ג'יין אייר', ובאותה שנה ראה אור גם הרומן 'אנקת גבהים' שכתבה אחותה אמילי ברונטה. מרי אן אוונס, הידועה בשם העט ג'ורג' אליוט, פרסמה ב-1876 את הספר 'דניאל דרונדה', הנחשב לרומן הציוני הראשון.
כי השביע נפש שוקקה
גרייס אגילר, בת למשפחת סוחרים משכילה שברחה מאימת האינקוויזיציה בפורטוגל, נולדה בלונדון ב-1816. הוריה, שהוקירו את היותם הדור הראשון היכול לקיים את אמונתו בגלוי ובלי פחד, השקיעו בחינוך ילדיהם ובהעצמת זהותם היהודית. היא זכתה לחינוך ביתי שבו ייחסו חשיבות רבה לאינטלקט ולפיתוח החשיבה.
שרה אגילר, אימה של גרייס, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב אישיותה ובחינוכה. הקשר העמוק והמיוחד ביניהן נרקם דרך לימוד משותף: שרה הקפידה לקרוא לגרייס פרקי תנ"ך באופן קבוע, ועודדה אותה לכתוב ולשכלל את כישוריה הספרותיים.
גרייס הייתה סופרת, משוררת ופרשנית תנ"ך, ואף שחייה הקצרים נגדעו בגיל 31, היא הותירה מורשת עשירה המהווה תשתית להגות הנשית המודרנית. במהלך חייה הספיקה לפרסם 12 ספרים. יצירותיה של אגילר תורגמו לשפות אירופיות רבות, בהן צרפתית, גרמנית והולנדית, וחלקן גם לעברית. גרייס פיתחה אהבה עמוקה לתנ"ך, ובהקדמה לספרה The Women of Israel – נשות ישראל – יצירתה הדתית השנייה והגדולה ביותר שראתה שראה אור ב-1845, ציינה כי התנ"ך אינו רק מקור הלכתי, אלא גם מקור שירי שבו מבוטאים הרגשות בעוצמה רבה:
[התנ"ך] נשלח כמסר של אהבה לנשמותינו … חיבורים המבקשים להבהיר את אמיתותיו הנשגבות והמנחמות, להפגין את מוסרי ההשכל הפשוטים שבו לצד הוראות החוק. לקרב עוד יותר ללב הצעיר והערני את השירה, היופי, הרהיטות והרוך המושך של דפי הקודש העשויים למלא תפקיד חיוני … בתקווה … להציג בבירור בפני נשות ישראל את כל מה שהן חבות לדבר ה' … פנינו למשימה זו (Grace Aguilar, The Women of Israel, p. 7).
לדבריה, קריאת התנ"ך ברובד הרגשי והאמנותי שלו היא המפתח לחיבור רוחני עמוק, והיא הביעה צער על כך שלנשים לא הייתה גישה למקור ראשוני זה. בספר זה העבירה אגילר לקוראים ערך מוסף מעבר לניתוחים היסטוריים ותאולוגיים. כך העניקה לגיטימציה לכתיבה נשית, הן בתחום ההיסטוריה והן בתחום פרשנות התנ"ך והעיסוק בהלכה, שבאופן מסורתי היו תחומים שיועדו רק לגברים מלומדים.
לנטוש את המקרא לטובת מפרשיו, אף פעם לא לנוע בין דפיו ללא הערות והסברים, לראות בו יצירה בלתי ניתנת להבנה במהותה, [כל אלה] הם מעשים פוגעניים כשם שהם לא צודקים (שם).
סוקר את תולדות העם היהודי דרך דמויות נשיות מרכזיות, מימי המקרא ועד זמנה של אגילר. כריכת הספר ׳נשות ישראל׳ | Israel of Women The
הזיכרון המשפחתי של רדיפות האינקוויזיציה הזין את עיסוקה של אגילר בשאלת הנאמנות לזהות היהודית. האינקוויזיציה בפורטוגל | univers'I de Description
אישה כותבת
כעת, במאה ה-19 בלונדון, לבושה בשמלה יפה וסיכה בדש וזכאית לקיים את אמונתה בגלוי, גרייס אגילר הייתה משוכנעת כי נשים יכולות להשכיל ולהשפיע, לדרוש לצאת משורת העבד, השוטה והקטן, ולשוב למעמד שווה בעיני הא-ל והחברה:
איך או מנין צמחה הטענה שתורת משה השפילה את האישה העברייה לדרגה השפלה ביותר של נחיתות, הציבה אותה במעמדם של עבדים ונוכרים ושללה ממנה את תענוגות השכל והרוח – אין אנו יודעים. אולם ודאי הוא שרעיון חריג ובלתי מבוסס זה נחשב תקף אף בעידן נאור זה. דבר הא-לוהים מכחישו באחת, כיוון שאי אפשר לקרוא בתורת משה מבלי להיווכח באמונה האמיתית והנוגעת ללב, שהאישה העברייה זכתה, אפילו יותר מהגבר, להיות מושא חסותו הענוגה והרכה של הנצחי (שם, עמ' 9).
לטענת אגילר הבנת התורה ודברי הנביאים אינה נחלתם הבלעדית של הפרשנים, וכולם, גברים ונשים, יכולים להבינה ולפרשה. בטענה זו הלכה אגילר בעקבות מסורת הפרשנות האנגליקנית, שמסרה את נפשה, פשוטו כמשמעו, במאה ה-16 על הזכות לתרגם את התנ"ך מלטינית, שפת הכנסייה, לאנגלית. זאת כדי שכל אחד ואחד באשר הוא יוכל לקרוא את דבר הא-ל, להבינו ולקבל ממנו השראה ככל שתדע נשמתו להעמיק בדברי הברית.
גרייס פנתה בדבריה במיוחד לנשות ישראל ואמרה כי דעתן נחשבת כמו של אחיהן, וכי הישרדות הקהילה והמשך העם היהודי תלויים בהן. ביצירתה קראה לנשים למצוא את כוחן הפנימי ולהיות גאות בזהותן. היא התמודדה ישירות עם הטענות שההלכה היהודית מפלה את הנשים לרעה, והתעקשה להוכיח שההגבלות והמעמדות שנקבעו לאורך הדורות, בין השאר גם על ידי מחברי התלמוד, היו נסיבתיים בלבד, ואינם משקפים את דבר ה' הנמסר לנו במקרא.
אגילר הכירה מקרוב את הבוּרות של היהודייה הממוצעת בת תקופתה, ואת הפיתוי לצאת מגדר העם הנבחר אבל הבזוי בעיני הסביבה, ולפנות, אם מטעמי נוחות אם מתוך קשרי אהבה, אל חיק הנצרות.
היא האמינה כי היהדות מגִנה על האישה ומספקת לה נקודת מבט על א-לוהים, לא כאדון קשה ושופט נורא, אלא כאָב מגונן, מנחם האלמנות, היתומות והמדוכאות. היא כיוונה את דבריה לחברותיה בתקופה הוויקטוריאנית, וציפתה כי יעצימו את זהותן היהודית וישתתפו בחוויה הדתית:
על נשות ישראל לקום בעצמן ולהוכיח את צדקת טענתנו, דרך התנהגותן, דרך אמונתן, דרך הדת המשפיעה והמפעילה תמידית שלהן, להוכיח ללא פקפוק כי אין אנו נזקקות לנצרות שתבוא ותלמד אותנו מה התפקיד המוטל על כתפינו. [על נשות ישראל] להוכיח שחובותינו וזכויותינו הוענקו לנו מאז ראשיתו של העולם, ואותה תורה שאנחנו דבקות בה עד היום, ושנדבק בה עד עולם, מיוצגת בכל הקורות המתוארים בתנ"ך (שם, עמ' 13).
ריקוד מכונן
לצד רצינותה המחשבתית הייתה אגילר גם מלאת חיים. המשוררת והסופרת קרוליין אן סאות'י (Southey) לבית בולס, בת זמנה של אגילר, פגשה אותה כאשר הייתה בת 17 ותיארה אותה כנערה יפהפייה ועדינה שאהבה לרקוד ולבלות בנשפים:
היא הייתה גבוהה וחיננית, עיניה בצבע כחול עשיר, זוהרות מרוב תבונה, מוצללות בריסים ארוכים וכהים כמשי … שערה בגוון חום … יורד בתלתלים סביב צווארה היפה (Rachel Beth-Zion Abrahams, Grace Aguilar: A Centenary Tribute, p.140).
בהקדמה שכתבה שרה אגילר לאחר מות בתה בהוצאה חוזרת של אחד מספריה, נזכרה האם ביכולותיה המוזיקליות של גרייס ובקול שירתה הצלול והנעים, אבל גם בנכונותה לוותר:
משאלה הובעה על ידי אִימה שלא תרקוד ולס, ושום שידול לא יכול היה לפתותה לאחר מכן (Grace Aguilar, Home Influence, p. xiii).
באותו רגע מכונן קיבלה גרייס מאימה מסר ברור של הובלה ושליחות, והוא הפך את הריקוד הפרטי שלה לצעד במסע חייה למנהיגות רוחנית.
החינוך שקיבלה גרייס בביתה כבת למעמד הביניים כלל לימודי נגינה ורקמה כפי שהיה נהוג בזמנה, אך לצד זה היא רכשה גם השכלה יהודית מעמיקה. ביומנה תיארה כיצד בעת שניגנה המתינה לה אימה עם תנ"ך פתוח, ובעת שרקמה אביה סיפר לה אגדות מהתלמוד ומהמדרש, וגם את סיפורי המורשת המשפחתית שהועברו בעל פה כמנהג משפחות האנוסים.
אהבתה למוזיקה הובילה אותה לעתים תכופות לכנסייה הקרובה לביתה. שם נהנתה בימי ראשון מהמנגינות, ובעיקר מדרשות הכומר שהיו גדושות בסיפורי תנ"ך מעוררי השראה. הדרשות עוררו את צערה על חסרונה של חוויה דומה לנערות יהודיות, והיא החליטה ליזום עלון שבועי שבו שילבה את סיפורי פרשת השבוע עם ענייני הנשים בסביבתה.
יהודייה בכנסייה?
בספרה The Jewish Faith – האמונה היהודית – שראה אור ב-1846, חשפה אגילר באומץ חוויה קיומית של ניכור עמוק בסביבתה החברתית כשהמשפחה התגוררה במחוז דבון שבדרום מערב אנגליה, לשם עברו בתקווה לשפר את בריאותו הרעועה של אבי המשפחה. בספר, הכתוב כמסכת מכתבים אישית, מתארת אגילר את התמודדותה כנערה יהודייה בסביבה הנוצרית השלטת. בחשיפתה האישית היא העניקה קול חיוני ועוגן רגשי להתמודדותן של נערות יהודיות רבות בנות זמנה שחשו אף הן מבודדות בסביבה שלא הכירה בזהותן. כלפיהן היא התייצבה בתפקיד המגִנה האינטלקטואלית של היהדות, אך עשתה זאת מתוך הכרת התנאים החדשים שנוצרו באנגליה הליברלית.
בספרה Sabbath Thoughts – מחשבות של שבת – שאף הוא פורסם לאחר פטירתה, תיארה את תחושת הנוחות שחוותה בכנסייה הקרובה לביתה:
אין, לדעתי, דבר המרחיב את דעתו של אדם נקי מדעות קדומות יותר מלשבת בצוותא עם בעלי דת אחרת בטקסיהם הדתיים … מודה אני לא-ל שאִפשר לי ברחמיו להיות כה משוכנעת באמיתתה ובקדושתה של אמונתי שלי, עד שעונג הוא לי להצטרף עם הנוצרים בטקסיהם הדתיים … איתנה היא אמונתי כי הדת הנוצרית היא אותה מלכות הברזל עליה ניבא דניאל (Grace Aguilar, Sabbath Thoughts, p. 2).
טענה זו גררה ביקורת וטענות שאגילר מעודדת התבוללות, אולם היא ראתה בחדשנותה, בערעור ההפרדה החדה בין הקהילות הדתיות – הנוצרית והיהודית – דווקא חיזוק לחיבור שלה ליהדות. יש דמיון רב בין גישתה לתנ"ך לגישת החברה הנוצרית הפרוטסטנטית שינקה ישירות מהטקסט המקראי.
אגילר הבינה כי לנוער היהודי חסרים כלי הדרכה וספרי עיון שיכולים לקרב אותם אל היהדות ולגרום להם לזקוף את גבם במפגש עם נוצרים, והחליטה שיש צורך למלא את החסר.
נושאת הלפיד
היה גם מניע אישי ונוגע ללב לעבודתה של אגילר. הוריה היו חולנים ,והיא נאלצה ליטול אחריות לחינוך אחיה הקטנים כבר מגיל צעיר. מתוך הצורך להעניק להם מענה רוחני יומיומי עלתה בה התובנה כי אימהות יהודיות רבות חשות חסך בתחום זה, והיא החליטה לספק את הכלים החינוכיים שיחזקו את זהותן ויאפשרו להן להנחיל את יסודות האמונה לילדיהן.
ביומנה תיארה אגילר כיצד קמה בבקרים שעה מוקדם יותר כדי לכתוב את תוכני המצוות שאֵם צריכה ללמד את ילדיה. חיבוריה הקצרים המחישו את תפיסתה המרכזית כי החינוך היהודי מתחיל בבית, והם הפכו לימים בסיס לספרה The Spirit of Judaism – רוח היהדות – שראה אור ב-1842.
אגילר הבחינה לפעמים בין כותבי החוקים, הרבנים והפרשנים, לבין התנ"ך עצמו, ממנו הסיקה ישירות את בשורת הא-ל לבני האדם:
ייתכנו הנהגות מסוימות שנכנסו בזכות אמונות תפלות וקנאות (Grace Aguilar, The Spirit of Judaism, p.228).
גישתה זו גררה מידה של ביקורת. בהקדמתו לספר דאג המו"ל יצחק ליסר, תושב פילדלפיה ומייסד JPS – החברה היהודית להוצאה לאור – לשבח את גישתה המעמיקה ליהדות של המחברת הצעירה מעבר לים, אבל גם הטמיע את הסתייגויותיו מאמירותיה הקיצוניות יותר בהערות שהוסיף בשוליים.
גרייס לא ויתרה על חזונה. היא שאפה לחשוף את הערכים היהודיים בפני הקהל הרחב, יהודים ונוצרים כאחד. היא טענה כי יחס ראוי ליהדות יכול להתקיים רק כאשר נוצרים ויהודים מבינים את הרוח האמיתית של התקווה הטמונה בעם היהודי וביהדות.
בספריה עסקה אגילר בדמותה של האישה היהודייה בתקופות שונות, והביעה כאב על כך שנשים רבות חוו דיכוי והדרה. ספרה The Women of Israel – נשות ישראל – היה הפרויקט הגדול בחייה, והיא פתחה בו צוהר לקריאה נשית ואישית בכתבי הקודש. בספר היא ניתחה דמויות נשיות במקרא, והדגישה את מקומן של הנשים בשמירת הבית היהודי בזמנים קשים ואת תפקידן כשותפות מלאות ביצירת העם העברי. היא עסקה גם בסיפור הנשי הנעדר מהפסוקים.
נשות ישראל
הספר פותח בחומש בראשית, בסקירת חייה של חוה, סוקר את נשות התנ״ך ודמויות בולטות מתקופת הבית השני, החורבן והגלות, ומסתיים בלקחים לזמנה של הסופרת עצמה. מטרתו הייתה להחדיר בבנות ישראל רגשות לאומיים ותחושת שייכות לעם, לצד אהבה לכל אדם באשר הוא.
אגילר תיארה את החוויות הרגשיות של נשות התנ"ך כפי שהשתקפו בעיניה, וכך הפכה את סיפוריהן למורה דרך לחיים לכל אישה יהודייה, ולמקור השראה המעניק מזור ונחמה בתקופות קשות כמו אלה שחוו נשות התנ"ך.
חוה, אם כל חי, מייצגת את החמלה הא-לוהית המוענקת לאישה מרגע הבריאה. אגילר תיארה את האבל שחוותה חוה בעקבות רצח בנה הבל בידי קין אחיו, ואת צער הפרֵדה מקין, בנה בכורה האהוב, שנגזרה עליו גלות. לדבריה, במצב כזה אישה אינה יכולה ללדת, אך כפי שמעיד המקרא, כעבור זמן התאוששה חוה מהטראומה, ילדה את שת והמשיכה את האנושות. אגילר ראתה בקורותיה של חוה דגם ראוי לנשים שחוות קשיים בחייהן.
רבקה הייתה בעיני אגילר דוגמה לאם מנהיגה ויוזמת. בצעירותה הסכימה לעזוב את בית אִימה וללכת אל הלא נודע כדי לפגוש את ייעודה, ובהמשך לא חששה לקחת אחריות ולפעול כדי שיעקב יקבל את הברכות שלדעתה היה ראוי להן. רבקה למדה לקח מחוה, ודאגה שיעקב יברח מפני עשו כדי שלא לחזור על הסיפור של אח ההורג את אחיו. היא עשתה זאת אף על פי שבכך גזרה על עצמה פרֵדה מבנה האהוב, ואכן לא ראתה אותו עוד. אגילר למדה מרבקה כי יש מצבים שבהם יש לבחור בבן אחד כיוון שהאחר מורד. על הנשים מוטלת גם אחריות לאומית.
בנות צלפחד מסמלות לדעת אגילר את יכולתן של נשים לקבל אחריות על חייהן ולפעול לשינוי המציאות החברתית. הן מייצגות את הצדק ואת השותפות המשפטית של נשים במסגרת הדתית. אגילר קוראת לנשים להתייצב בעת הצורך מול מנהיג או מול ראש המשפחה ולדרוש את המגיע להן, כפי שעשו בנות צלפחד, אך גם להקפיד כמותן שלא לפרק את השבט.
חוסן נשי בעקבות התנ"ך
הספר The Spirit of Judaism – רוח היהדות – הוא חיבור תאולוגי שמטרתו להגן על היהדות מפני טענות מיסיונריות, ולהדגיש את ערכי המוסר והאמונה. הוא ענה על צורך ממשי בתקופתה של אגילר ובדור שאחריה, כאשר המיסיון פרח בקרב מעמד הביניים באנגליה ובארצות הברית.
נוסף לספרי עיון כתבה אגילר גם ספרות יפה. הרומן ההיסטורי 'עמק הארזים', שהחלה לכתוב כשהייתה בת 15, ראה אור רק ב-1850, שלוש שנים לאחר פטירתה. גיבורת הסיפור היא נערה יהודייה מספרד בתקופת שלטונם של פרננדו ואיזבלה, שבה רדפה האינקוויזיציה את היהודים. ברומן מתואר כיצד נאלצה הנערה לבחור בין אהבתה לאציל נוצרי לדתה היהודית, והוא מבטא את מסירותם של יהודי ספרד לדתם. בתגובה למאמצי המיסיון החל מ-1809, שפנו בעיקר לנשים ולילדים, יצרה אגילר מענה ספרותי ייחודי: רומן שבמרכזו גיבורה יהודייה. הספר נועד להעצים את הקוראות דרך דמות המדגימה גבורה רוחנית, כזו שבוחרת בדת היהודית ובנאמנות למשפחה, גם במחיר הכואב של ויתור על אהבת חייה. ייתכן כי הסיפור מבוסס על קורות משפחתה כפי ששמעה אותם מפי אביה.
כבר בילדותה התמודדה אגילר עם בעיות בריאות. בגיל 19 חלתה בחצבת, ומאז נאלצה לחדול מחיים פעילים מחוץ לבית. היא החליטה לתרום לכלכלת משפחתה בעזרת כתיבתה, ובתקופה זו חל מפנה בחייה. 12 שנים אחר כך, שנתיים לאחר שאביה נפטר, התדרדר מצבה הבריאותי. היא נסעה עם אימה לפרנקפורט – מקום מגוריו של אחיה עמנואל – בתקווה למצוא מרפא, אך נפטרה כעבור זמן מועט.
בזמנים שבהם נשים רבות הרגישו כי מעמדן הרוחני אינו זוכה להכרה ראויה ניסתה אגילר לשמש להן לפה. היא כתבה כי אף שנכתבו בימיה ספרי הדרכה לנשים, לא הייתה יצירה רציפה אחת שאפשרה לבנות ישראל למצוא את עצמן בסיפוריהן של גיבורות התנ"ך. הן ראו בתנ"ך ספר הוראות, ולא חלון המאפשר הזדהות עם מעשי הנשים המתוארות בו. מורשתה של אגילר משמשת תזכורת חיונית לכך שכוחה של האישה טמון בהתחזקות פנימית הנובעת מלימוד מעמיק ומעצמאות מחשבתית. היא קראה לנשים להסתייע בתנ"ך, במיוחד בעתות משבר, כדי לחזק את חוסנן, והעניקה להן בסיס איתן לגאווה בזהותן היהודית.
בעידן שבו נשים רבות עדיין נלחמות על זכויותיהן, מלותיה של גרייס אגילר נותרו רלוונטיות.
מוזמנים לשתף
