למה אוכלים חסה מתוקה כמרור? מי הגה את הרעיון החינוכי של גנבת האפיקומן? איך נולד המנהג לפתוח את הדלת בליל הסדר? איפה נהגו לחבוט זה בזה בבצלים? למה אשכנזים קראו לכל הבלגן הזה ליל הסדר? ואיך הגיעה המימונה מאיראן למרוקו? ההשפעה של חג הנורוז האיראני עשויה להשיב על כל הקושיות

במהלך הדורות ניסו פרשנים וחוקרים לפצח את חידת המנהגים הרבים והמשונים בחג הפסח, ותלו אותם במקורות שונים, אך יש מקור אפשרי שאליו לא התייחסו. הנוֹרוּז – ראש השנה הפרסי – חל ביום השוויון האביבי, סמוך לפסח, והיה החג המרכזי באימפריה הפרסית הקדומה ששליטיה האמינו בדת הזורואסטרית.

רבים מבני העם היהודי חיו תחת השפעתה של הדת הזורואסטרית במשך למעלה מ-1,200 שנה, החל מהקמת האימפריה הפרסית במאה השישית לפסה"נ ועד לכיבושה על ידי הערבים במאה השביעית. הנורוז האביבי, שהתקיים לצד שני חגי נורוז נוספים, הגיע לשיא תפארתו בתקופת השושלת הפרסית הסאסאנית, ונחשב אז לחג אזרחי ולא דתי. באותה תקופה התגבשה היהדות המוכרת לנו מהמקורות התלמודיים.

לאורך אלפי שנות הגלות חיו היהודים כמיעוט בארצות שונות ברחבי העולם, ובאופן טבעי הושפעו משכניהם במגוון תחומים, ובהם שפתם, הליכותיהם, לבושם, מאכליהם ומנהגיהם. כשם שיהודי אירופה אימצו את היידיש שהיא למעשה גרמנית עברית; כך עזרא הסופר החליף לפי המסורת את הכתב העברי הקדום בכתב האשורי המקובל עד היום בעברית; וכך הארמית – שהייתה השפה הלועזית הרווחת בתקופה הקדומה במזרח התיכון – חדרה לספרי תנ"ך אחדים, והיא גם שפת התלמוד, הכתובּה והקַדִּישׁ. חכמי היהודים אפשרו השפעות זרות באופן מבוקר, בבחינת "יַפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יְהֵא בְּאׇהֳלֵי שֵׁם" (תלמוד בבלי מגילה ט, ע"ב) – שילוב יופייה של תרבות יוון הזרה בתרבות היהודית.

המיעוט היהודי השתלב היטב בנוף התרבותי של הממלכה הפרסית. הדת הזורואסטרית, שנמנעה מעבודת אלילים ופסלים, יצרה קרקע פורייה לדו קיום ולמגע תרבותי משמעותי, והשלטון התאפיין בדרך כלל באווירה סובלנית כלפי היהודים. חכמי היהודים הכירו את הנורוז והתייחסו אליו בשני התלמודים, אם כי אין כל עדות לכך שיהודים חגגו אותו אי פעם בעצמם בבבל או באיראן לפני המאה העשרים.

 

לסדר שולחן

משמעות השם נורוז בפרסית היא יום חדש, והחג מציין כאמור את ראש השנה הפרסי. הדת הזורואסטרית היא דואליסטית, יש בה שתי ישויות אלוהיות – הטוב שהוא האור, והרע שהוא החושך – והיא רואה בעולם זירת מאבק בין שני הכוחות. הנורוז חל ביום השוויון האביבי שממנו מתחילים הימים להתארך והלילות להתקצר, והוא מסמל את ניצחון האור על החושך ואת הבסת הרֶשַׁע באחרית הימים. מי שמכיר את מנהגי החגים היהודיים ואת המשמעות שיוחסה להם יכול לזהות רבים ממנהגי הנורוז בפסח החל באותה עונה בשנה, במימונה שחלה באסרו חג פסח, ובמנהגים אחרים בראש השנה היהודי שהוא בעל משמעות דומה לנורוז.

הנורוז היה החג החשוב, המרכזי, השמח והאהוב ביותר ברחבי האימפריה הפרסית, ולאחר נפילתה עם הכיבוש הערבי הוא זכה למעמד מרכזי גם בכל ארצות האסלאם, ממרכז אסיה ועד ספרד. באיראן נמשך הנורוז 13 ימים, והוא מאופיין בקניית בגדים חדשים, בהתכנסויות משפחתיות ובטיולים. ביום הראשון מתאספת כל המשפחה המורחבת סביב שולחן טקסי מהודר המכונה סוֹפְרֶה-יֶ-נוֹרוּז. על השולחן נפרסת מפה לבנה, והוא מעוטר בכלים מפוארים ובמיני פריטים סמליים המבטיחים שנה חדשה מתוקה וברוכה – מטבעות, חלב, ביצים צבועות, דגנים, קטניות מונבטות (סַבְּזֶה בפרסית), נרות רבים, שום, מיני מזונות מתוקים, מראה, דג זהב השוחה בצנצנת מים, דייסת דגנים מתוקה הנקראת סָמָנוּ, ירק רב ופרחים.

שבעה מהפריטים על השולחן מתחילים באות הפרסית סין ומכונים יחד הַפְתְסִין, אולם מונח זה מוכר רק מהתקופה המודרנית. בתקופה הזורואסטרית היה השולחן הטקסי דומה בהרכבו, אולם שבעת הפריטים הסמליים נבחרו משום ששיקפו את אמונותיהם ואת השקפותיהם של הפרסים הקדמונים. הם סימלו את האל הטוב, את שש הישויות הרוחניות הזורואסטריות הקדושות ואת שבע הבריאות שהן בראו. כל הפריטים סימלו פריון, מזל והצלחה. הפרסים ייחסו חשיבות רבה לכך שכל המאכלים על השולחן יהיו מתוקים, לא חמוצים, לא חריפים ולא מרירים, כדי להבטיח שנה טובה ומתוקה.

גם על שולחן הפסח מניחים שבעה מאכלים – מצות ויין הנוהגים בכל שבת וחג, ביצה, זרוע, כרפס, מרור וחרוסת. נוכחותו של הבשר על השולחן מנעה מהיהודים לכלול חלב, והם נמנעו גם מריבוי נרות מחשש פיקוח נפש, אך בדומה לשולחן הנורוז גם על השולחן היהודי במקומות שונים הונחו מטבעות, תכשיטים, מים וצמחים ירוקים. באיראן ובכורדיסטן נהגו יהודים להניח על שולחן הסדר קערת מים ובתוכה מטבעות או גביעי כסף לארבע כוסות היין, והיו קהילות בהונגריה שנהגו לעטר את השולחן במיטב תכשיטי הכסף והזהב שהיו ברשות המשפחה, בנימוק שהם משמשים זכר לכלי הכסף והזהב שלקחו בני ישראל ממשעבדיהם בצאתם ממצרים.

במקומות שונים באיראן ובכורדיסטן הניחו על שולחן הסדר קערת נבטים פורחים של קטניות וצלחות עם עשבי מרפא ירוקים, ואלה סימלו את האביב, הפריחה והטבע המתחדש. ברבות מהקהילות של יוצאי ארצות האסלאם נהגו לאכול בליל הסדר מאכלים ירוקים למיניהם, ובהם פול.

 

מרור מתוק?

צלחת הסדר כוללת שני ירקות ירוקים – מרור וכרפס. המצווה לאכול מרור מופיעה במקרא בהקשר של קרבן הפסח:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות י"ב, ח').

על החובה לאכול מרור אמר רבן גמליאל:

מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם (משנה, פסחים י', ה').

במשנה מוזכרים חמישה ירקות שאפשר לאכול כמרור, והראשון שבהם הוא חַזֶּרֶת המזוהה כחסה, וברוב עדות המזרח נהוג לאכול חסה כמרור. איך התקבל הירק המתוק והערב לחיך לשמש כמרור?

לשאלה זו ניתנו טעמים רבים במהלך הדורות, אולם נראה כי התשובה ברורה: המרור מקביל לירקות המונחים על שולחן הנורוז, שכולם חייבים להיות ירוקים ומתוקים כדי להבטיח שנה ירוקה, מוצלחת ומבורכת. כמו המרור גם הכרפס, המוזכר לראשונה בסדר רב עמרם גאון כאחד מהירקות המשמשים לטיבול ראשון. בעדות המזרח נהגו להשתמש לצורך הכרפס בירקות ירוקים שונים, בדומה לירקות על שולחן הנורוז שתפקידם לסמל שנת שגשוג ופריחה. מעניין לציין כי גם בביקורים הדדיים בין יהודים ליהודים ובביקורי נכרים אצל יהודים בפסח נהגו בקהילות שונות להביא כשי זרים של ירק ופרחים, בדומה לנהוג אצל זורואסטרים ומוסלמים בביקורים בזמן הנורוז.

על שולחן הסדר מונחות גם זרוע וביצה. תפקידה של הזרוע ברור – זכר לקרבן הפסח. מה תפקידה של הביצה? התשובה המקובלת היא כי הביצה מסמלת את קרבן החגיגה, אך קרבן חגיגה הוקרב בכל שלושת הרגלים, ולא דווקא בפסח, ובשבועות ובסוכות לא נהוג להניח ביצה על השולחן. על שולחן הנורוז הונחה ביצה שסימלה את האדם, ועל כן נהגו להניח ביצים כמספר המשתתפים בסעודה. יש עדות שבהן מניחים על שולחן הסדר ביצים כמספר המשתתפים, על אף שאין כל חיוב לאכול ביצים בליל הפסח.

המאכל הטעים ביותר על שולחן הסדר הוא החרוסת, הדומה לטיט, ותפקידה להזכיר את השעבוד. השאלה היא מדוע בנוסף למצה ולמרור המסמלים את השעבוד יש צורך במאכל נוסף. אחד הסמלים החשובים על שולחן הנורוז הוא דייסה מתוקה העשויה חיטה ירוקה כתושה, שהזורואסטרים קוראים לה הֲרִיסָה והאיראנים קוראים לה היום סָמָנוּ. ליהודים היה אסור להשתמש בדגנים בפסח, ולכן כנראה הכינו את הדייסה ממיני פֵּרות מתוקים, טריים ויבשים, ומפיצוחים כתושים, וכינו אותה חרוסת, בדומה לכינוי הפרסי הֲרִיסָה. כינוי זה קדם לכיבוש המוסלמי, ועל כן ברור שלא נלקח מהשפה הערבית.