נפוליאון האדום – טרוצקי

לאון טרוצקי, שנולד כיהודי ונרצח כיהודי, היה מהכוחות המהפכניים הבולטים בהנהגת המהפכה הקומוניסטית. המנהיג הצבאי החשוב ביותר של המהפכה היה אמנם האינטלקטואל שבחבורה, אולם אף טרוצקי תמך בכל לב בשימוש באלימות המונית לשם הנחלת הקומוניזם. למרבה האירוניה אלימות זו רדפה אותו ואת צאצאיו

בממהלך המאה ה־17 התפשטה באירופה אגדה סביב דמותו של 'היהודי הנודד' או 'היהודי הנצחי'. האגדה סיפרה על יהודי ירושלמי בשם אחשורוש שלא סייע לישו בשעה שהלך אל מותו בדרך הייסורים, וכעונש נידון היהודי ההוא לחיי נצח. האגדה, שקיבלה ביטוי בשירה, בפרוזה, בהגות, ביצירות אמנות ובפולקלור, תיארה את היהודי הנודד כאיש החי במצב של גלות נצחית ונדידה מתמידה והוא נטול מולדת וגבולות.

דמות היהודי הנצחי נדרשה ביצירות אלה לעתים לחיוב ולעתים לגנאי. המחייבים ראו ביהודי הנצחי דמות שרכשה חכמה אדירה במרוצת שנות נדודיה וגם העלו את האפשרות כי היהודי שב בתשובה על חטאו וכעת הוא מסמל את כיסופיה של כלל האנושות לגאולה. המקטרגים ראו בו יצור קונספירטיבי המרעיל את החברה ואת התרבות בנדודיו האינסופיים ומשתמש בחכמתו ככוח להשחית. יש הקושרים בין השתרשות הדימוי של היהודי הנצחי לבין הופעת הפרוטוקולים של זקני ציון, שביטאו תחושה שרווחה בקרב אירופים רבים כי היהודים צברו כוח רב מדי וכעת הם מעצבים את ההיסטוריה האנושית.

היהודי הנצחי לא היה ולא נברא כמובן, אך לאורך ההיסטוריה המודרנית של אירופה אכן פעלו יהודים שונים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות, והשפעתם על מהלך דברי הימים הקנתה להם הילה המזכירה את היהודי הנצחי. אחד היהודים הללו היה לאון טרוצקי.

 

נטע זר

לאון טרוצקי היה מראשי המהפכה הרוסית הקומוניסטית אשר טלטלה ועיצבה את המאה העשרים. טרוצקי עצמו מעולם לא ביקש להגדיר את עצמו כיהודי. אדרבה, כל תכניותיו לתיקונו של העולם הובילו אותו להתרחקות מזהות יהודית. הוא השתמש במונחים שונים כדי להגדיר את עצמו — 'אינטרנציונליסט', 'מהפכן פרולטרי', 'מרקסיסט' ו'כופר מושבע'. האמונה בא־ל, הדת והזהות הלאומית היו שנואות עליו.

למרות זאת זוהה טרוצקי בעל כורחו כיהודי. עבור הרוסים שהוציאו לפועל את המהפכה הפך טרוצקי סמל לנוכחות הרבה של היהודים בתנועה הבולשביקית. גם שותפיו הבכירים למהפכה ראו בו יהודי. לנין אמר עליו שהוא אינו 'אחד משלנו' וסטלין קבע כי הוא קוסמופוליט נטול שורשים ובן לגזע זר. בהקשר רחב יותר נתפס טרוצקי ככוח יהודי שמניע מהפכה בסדרי העולם בהתאם לרעיון היהודי הנצחי.

יש הטוענים שהופעתו החיצונית של טרוצקי — שנראה כמו אינטלקטואל יהודי או אפילו כמו תלמיד חכם — תרמה לכך שלא הצליח להתנער מיהדותו. בבלוריתו השחורה, במצחו ה'יהודי' הרם, במשקפיו האליפטיים ובזקנקנו המחודד הוא התאים לדימוי היהודי הנצחי ככפפה ליד. קריקטורות שבהן נראה אדם בעל דיוקן כזה ממש המנהל את העולם מהוות חלק בלתי נפרד מהשפה הגרפית של המהפכה הקומוניסטית העולמית.

 

מהפכן גולה

לאון טרוצקי נולד ב־1879 בשם ליב ברונשטיין. אביו דוד היה איכר בעל אדמות בדרום רוסיה, באזור שבו שררה בערות כללית וניכרה התרופפות בשמירת המסורת היהודית. בזיכרונותיו סיפר טרוצקי כי אביו היה רחוק מאוד מהמלה הכתובה ודווקא אמו הייתה קראה ספרים. בגיל שבע נשלח הילד ל'חדר' ולמד תורה בעברית וביידיש. בהמשך למד בבתי ספר כלליים באודסה ובניקולייב. מגיל צעיר התגלע קרע בין טרוצקי לבין הוריו. הוא היה צעיר וכחן, בלתי ממושמע ותוקפני. עד מהרה אימץ השקפה אתאיסטית, בעיקר בהשפעת כתביו המדעיים של דרווין, פיתח תודעה פוליטית רדיקלית, גילה עניין עמוק ברעיון המהפכה הסוציאליסטית והלך והתרחק מהוריו. מכאן ואילך סלל את דרכו לחיים של אינטלקטואל: אדם רחב אופקים הקורא הרבה בשפות זרות ומבלה את עיקר זמנו בשיחה על רעיונותיו ובכתיבתם.

על אותם ימים סיפר טרוצקי בספרו 'חיי': בינתיים נפגמו היחסים ביני ובין הוריי. נלחמתי בעקשנות לעצמיותי, לזכותי לבחור בחיים. חיינו שישה אנשים בקומונה, היינו חיים חיי ספרטנים, ישנים בלי מצעים, מתלכלכים, לבשנו כותונות כחולות, חבשנו מגבעות של קש וביד החזקנו מקלות שחורים. בני העיר היו סבורים כי נסחפנו לאחת הכיתות המסתוריות. קראנו בלי סדר ושיטה, התווכחנו בדבקות רבה, בהתלהבות חזינו את חזון העתיד והיינו מאושרים.

במפנה המאות ה־19 והעשרים סערו הרוחות בקרב צעירים רוסים שביקשו לקדם מהפכה חברתית ולהפיל את השלטון. ליב ברונשטין, שהיה פעיל בחוגים אלה, נאסר לראשונה ב־1898 במוסקבה. בעת המאסר נשא לאישה את היהודייה אלכסנדרה סוקולובסקיה ונולדו להם שתי בנות. כעבור שנה נשלח ברונשטין לגלות בסיביר. התנאים בכלא היו נוחים יחסית וב־1902 הוא נמלט אל מחוץ לגבולות רוסיה בעזרת דרכון מזויף שנשא את השם טרוצקי — שם שאימץ לעצמו מאז.

לאחר הבריחה חבר טרוצקי לקבוצות של מהפכנים רוסים גולים שפעלו במקומות שונים במרכז אירופה ובמערבה. בעת שהותו בפריז נקשר טרוצקי, שזנח את אשתו הראשונה ואת בנותיו, לנטליה סדובה, זוגתו — אך לא אשתו — עד סוף ימיו. לטרוצקי ולנטליה נולדו שני בנים.

בשנים הבאות נע טרוצקי בין מדינות המערב, יצר קשר עם פלחנוב ולנין, מנהיגי התנועה המהפכנית הרוסית, והשתתף בכתב העת המהפכני 'איסקרה' (הניצוץ), שהופץ ברוסיה במחתרת. ב־1905 פרצה ברוסיה המהפכה הסוציאליסטית הראשונה וטרוצקי חזר למולדתו והיה ממובילי הניסיון לתפוס את השלטון. עם כישלון המהפכה נאסר טרוצקי בשנית, הוגלה לסיביר ושב ונמלט ממנה. הוא העלה על הכתב את סיפור בריחתו השנייה, שהתרחשה בתנאים קשים במרחבי סיביר האיומים, והטקסט זכה לתהודה והפך אותו לגיבור בקרב המהפכנים.

מששב בשנית לאירופה החופשית השתקע טרוצקי בווינה ונותר בה עד סמוך למלחמת העולם הראשונה. הוא התפרנס מכתיבה עיתונאית — לאו דווקא בעיתונים סוציאליסטיים — והתמיד בעיסוק מחשבתי במהפכה ובפעילות למענה. באותן שנים פיתח את רעיון 'המהפכה המתמדת', שעניינה העברתה המיידית של רוסיה משלטון מלוכני של הצאר לחברה שתנוהל על ידי הפועלים. היה זה חידוש בהשוואה לתפיסה הקומוניסטית המסורתית שלפיה המהפכה החברתית צריכה להתבצע בשלבים, הכוללים בין היתר שלב ביניים של מעבר ממלוכה לדמוקרטיה בורגנית.

מלחמת העולם הראשונה פרצה כשטרוצקי שהה בפריז, ושם הוא פרסם תעמולה אנטי מלחמתית נוקבת. המלחמה הדגישה את עוצמת הרגשות הלאומיים בקרב עמי אירופה וההתגייסות ההמונית והנלהבת של הצעירים בני העמים השונים למערכה העקובה מדם הייתה כסטירת לחי לתפיסות הסוציאליסטיות שהטיפו לאחוות פועלים על לאומית. טרוצקי הפריז בהתנגדותו למלחמה ולבסוף גורש מצרפת. תחנתו הבאה הייתה ניו יורק, והוא החל לערוך שם כתב עת מהפכני, אולם עד מהרה החלה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה לדהור קדימה וטרוצקי מיהר לשוב למולדתו. לאחר עיכובים שונים — בין היתר מאסר בידי שלטונות קנדה בשל החשד שעניינו של המהפכן הנלהב הוא לחבל בבעלות הברית — הגיע טרוצקי לפטרוגרד.

 

עומד בחזית

בשל התפקיד שמילא טרוצקי באירועים שהובילו למהפכה הקומוניסטית הגדולה הוא הפך לאגדה. טרוצקי, שהיה איש ארגון ותכנון, נואם מלהיב ובעל כשרון כתיבה, נתפס כהתגלמות המרץ והאנרגיה האדירים ששינו את העולם. קצרה היריעה מלפרט את שלל האירועים התכופים והאלימים שיצרו את המהפכה הקומוניסטית ב־1917. כדי לעמוד על השפעתו של טרוצקי די להתבונן בחילוקי הדעות שהיו בינו לבין לנין, מנהיגה של המהפכה, אשר נמשכו לאורך שנים רבות. אי ההסכמה העיקרית ביניהם הייתה סביב השאלה מהי הדרך הרצויה לבצע את המהפכה — באמצעות המפלגה המרכזית או באמצעות 'הסובייטים' — מועצות הפועלים. טרוצקי תמך באפשרות השנייה, ובפועל התרחשה המהפכה, לפחות בשלב הראשון, על פי תפיסתו.

המהפכה התנהלה תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, ואחת המשימות הראשונות והדחופות ביותר של השלטון החדש הייתה לסיים את המלחמה נגד הגרמנים שהמנהיגים החדשים לא רצו ליטול בה חלק. טרוצקי, ששימש שר החוץ בממשלה הסובייטית הראשונה והיה שני ללנין בסמכותו, עמד בראש המשלחת הרוסית לחתימת הסכם שלום עם הגרמנים.

עם סיום המלחמה הוטלה רוסיה למלחמת אזרחים אכזרית. העימותים בין 'הלבנים' תומכי המלוכה לבין המהפכנים 'האדומים' לבשו ממדים אדירים של מוות וחורבן. גם במהלך זה מילא טרוצקי תפקיד דרמטי ויש הזוקפים לדמותו הנמרצת והכריזמטית את הקמת הצבא האדום בין השנים 1918־1920. נסיעותיו לאורך החזיתות ברכבת מיוחדת, נאומיו והחלטותיו הצבאיות הקנו לו את הכינוי 'נפוליאון האדום'. לאחר סיומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם התחוללה מלחמה בין פולין לרוסיה ובה מילא טרוצקי את תפקידו הצבאי האחרון.

 

גלות שנייה

עם שוך הקרבות החלה המפלגה הבולשביקית לעצב את רוסיה מבחינה כלכלית וחברתית. הייתה זו תקופה של מאמץ שנועדה ליצור משק חדש ולשקם את המדינה משנים ארוכות של מלחמה וסבל. בשלב זה היה טרוצקי בצמרת המפלגה, יוזם, מציע ומתווכח על דרכי הפעולה בנושאים שונים ומגוונים. בעקבות פעילותו באותם ימים אמר עליו לנין כי הוא המנהיג המוכשר ביותר במפלגה. ביסוס המפלגה הבולשביקית היה כרוך בחיסול של כל זרם פוליטי אחר, כולל זרמים סוציאליסטיים, וטרוצקי תמך במעשי רצח אלה בכל לב.

באמצע שנות העשרים חלה לנין והחל מאבק על ירושתו. טרוצקי, ששימש כוח מניע במהפכה והיה מנהיג משכמו ומעלה, נחשב בעיני רבים — ובוודאי בעיני עצמו — כיורשו הטבעי של לנין, אולם בשלב זה, רגע לפני שהגיע לפסגת הפירמידה, החל מעמדו להידרדר.

נפילתו של טרוצקי קשורה ישירות למערכת יחסיו עם סטלין, הטוען השני לכתר. איבתו של סטלין כלפי טרוצקי החלה בזמן מלחמת האזרחים, אז עוררה הצטיינותו של טרוצקי רגשות של קנאה ושנאה. סמוך למועד ההכרעה פעל סטלין נמרצות לקידום מעמדו בתוך המנגנון המפלגתי ואילו טרוצקי נמנע מכל פעילות שכזו. שאננות זו, שיש שייחסו אותה לאנינות דעת אינטלקטואלית שמנעה ממנו ללכלך את ידיו בפוליטיקה נמוכה, הייתה בעוכריו של טרוצקי. משלב זה ואילך החלה מסכת של אי הסכמות, השמצות, ויכוחים והאשמות בין טרוצקי לבין סטלין וסיעתו. סדרה של אירועים פוליטיים שהוביל סטלין הביאה להדחת טרוצקי מראשות המפלגה ב־1926, לגירושו ממנה ב־1927 ולהגלייתו מרוסיה ב־1928.

טרוצקי יצא אפוא למסע נדודים נוסף. הוא החל את דרכו באי התורכי הקטן פרינקיפו. הרוסים לחצו על התורכים שלא יניחו לטרוצקי להישאר בקרבם והוא הוכרח לעזוב אך לא ידע לאן לפנות. במדינות רבות נחשב טרוצקי אורח לא רצוי, מהפכן ידוע לשמצה, גורם מתסיס ומסוכן לשלטון. הוא עבר לצרפת וגורש, הגיע לנורווגיה וגורש גם משם, ולבסוף הגיע ב־1937 למקסיקו.

בינתיים נערך ברוסיה מסע השמצה נגד טרוצקי. הוא הוצג כמפלצת וכאויב המהפכה. מושג חדש הומצא כדי להכפישו — הטרוצקיזם — מעין האשמה כי הוא ואנשיו מבקשים לקשור קשרים עם מדינות שונות במטרה למוטט את השלטון הסובייטי. זכרו נמחה כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה הרשמיים שסיפרו את תולדות המהפכה. לנוכח ההשמצות וההעלמה מההיסטוריה ייסד טרוצקי את 'האינטרנציונל הרביעי' — ארגון פוליטי שנועד להיות חלופה לשלטונו של סטלין. העיקרון היסודי ביותר שניצב בבסיס תנועה זו היה רעיון המהפכה המתמדת — הרחבת המאמץ המהפכני לכל מדינות העולם ולא לרוסיה בלבד.

לאורך כל תקופת נדודיו התמיד טרוצקי בניסיונו לארגן תנועה מהפכנית חדשה, בעיקר באמצעות כתיבת מאמרים וספרים. ספריו של המנהיג המודח זכו להדים נרחבים, תורגמו לשפות רבות והכניסו לו סכומי כסף לא מבוטלים. בספריו תקף טרוצקי ללא הרף את דרכי פעולתו של סטלין והציג אותו כבוגד במהפכה, אולם הוא נתן דעתו גם לענייני מדע, ספרות ואמנות. גם בתקופה זו המשיך טרוצקי להאמין במהפכה הקומוניסטית, ובספרו 'חיי' הוא כתב: לו היה עליי להתחיל הכל מהתחלה הייתי נמנע כמובן משגיאה זו או אחרת, אבל מסלול חיי העיקרי היה נותר בעינו. אני אמות כמהפכן פרולטרי, מרקסיסט, חסיד המטריאליזם הדיאלקטי ומשום כך אתאיסט חסר פשרות. אמונתי בעתיד הקומוניסטי של האנושות לא פחתה, ולאמיתו של דבר היא איתנה היום משהייתה בימי נעוריי. החיים יפים, מי ייתן והדורות הבאים יטהרו אותם מכל רשע, דיכוי ואלימות וייהנו מהם עד תום.

למרות הבדידות וחוסר האונים שבהם היה טרוצקי שרוי בהיותו במקסיקו המשיך סטלין לראות בו אויב מר ומסוכן ולא חדל ליזום ניסיונות התנקשות בחייו. לבסוף הצליח רוצח שכיר להרוג את המהפכן הוותיק במכה אכזרית בחורף 1940. בספרים שונים ניתנו שמות שונים לכלי שבו בוצע הרצח: גרזן, דוקרן קרח או מוט ברזל.

 

אדם, לא יהודי

את סיפורו של לאון טרוצקי ניתן לספר כמעט בלי לעסוק במוצאו היהודי. הוא עצמו טרח לטשטש כל קשר בינו לבין יהדותו, ואף ראה בהתרחקות זו מזהותו הדתית והלאומית סמל להתקדמותו של העולם. הוא ביקש לדחוק את מוצאו הצדה לטובת עיסוק בגורלה של כלל האנושות. בהקשר זה הייתה לו עמדה נחרצת על הדת באשר היא:

הדת … מסיחה את הדעת מידיעה ממשית לפיקטיבית, מרחיקה ממאבק לחיים טובים יותר ונוטעת תקוות שווא לגמול בעולם הבא. הדת היא האופיום של העם. כל מי שנכשל במלחמתו נגד הדת אינו ראוי לשאת את השם מהפכן (יוסף נדבה, 'טרוצקי והיהודים', עמ' 83).

בת זוגו נטליה סדובה הייתה מהפכנית ואתאיסטית. היא לא הייתה ממוצא יהודי, וכאשר התגורר עמה בווינה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הם דאגו להמיר את דתם של שני בניהם לנצרות לותרנית.

עם זאת, אין ספק כי היה יסוד יהודי בדמותו של טרוצקי מעבר לעובדה הביולוגית שנולד למשפחה יהודית. אביו היה אמנם אדם אמיד, אך טרוצקי היה מודע למצבם העלוב של רוב היהודים ברוסיה, והמוטיבציה שלו למהפכנות ולשינוי סדרי עולם החלה מתוך רצון לשפר את מצבם. טרוצקי העיד על עצמו כי הוא אלטרואיסט השונא עריצות ואי צדק, וחוסר הצדק הראשון שנגלה לעיניו היה זה שכוון נגד בני עמו.

בעניין זה הוא לא היה לבד. בראשית המאה העשרים היה ידוע כי שיעורם של צעירים יהודים בתנועות מהפכניות שהתנגדו לשלטונו של הצאר חרג בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. כאשר ביקר הרצל ברוסיה בקיץ 1903 נאמר לו כי מתוך 136 מיליון בני אדם ברוסיה יש שבעה מיליון יהודים, אך בין חברי התנועות המהפכניות הם מהווים כחמישים אחוז. השאיפה למהפכה נבעה אמנם ממצוקת היהודים, אולם ההשתתפות בה שירתה כמובן רעיון חילוני מובהק, ויהודים צעירים שהצטרפו למהפכנים עזבו בדרך כלל את מורשת בית אבא. למרות זאת היו כאלה שראו בנוכחות היהודית המוגברת בתנועות המהפכניות ביטוי לרוח היהודית ששורשיה בביקורתם החברתית של נביאי ישראל וברעיונות יהודיים מובהקים כמו המשיחיות ותיקון העולם.

לאורך שנות פעילותו הפוליטית בא טרוצקי במגע מסוים עם יהודים והתייחס לעתים לשאלת גורלם. דווקא במגעים אלה באה לידי ביטוי התרחקותו מזהותו היהודית. במהלך העשור הראשון של המאה העשרים עמד טרוצקי בקשר עם אנשי תנועת הבונד — יהודים שביקשו להגשים את החזון הסוציאליסטי בארצות אירופה, תוך שמירה על זהות יהודית ייחודית. טרוצקי התנגד לשאיפה זו משום שהאמין כי הלאומיות באשר היא מהווה תפיסה כוזבת של המציאות, והוא דבק בעמדה זו גם בהמשך. כך למשל, בתקופת פעילותה של היבסקציה — המוסד המיוחד שהוקם במשטר הקומוניסטי כדי לטפל ביהודים ולמזג אותם בכוח בסדר החברתי החדש — הפגין טרוצקי אדישות מלאה לגורל בני עמו.

יחסו של טרוצקי לציונות, שצמחה במקביל לפעילותו המהפכנית, היה שלילי ביותר. הוא היה נחרץ בדעתו כי זהו חזון שלעולם לא יוכל להתגשם וכי גאולתם של היהודים תלויה לחלוטין בגאולתם של כל מנושלי העולם. בשנותיו האחרונות, לנוכח עליית כוחם של הנאצים, הצדיק אמנם בדיעבד את הגירתם של היהודים לארץ ישראל במטרה להינצל מהאיבה כלפיהם, אולם גם אז עדיין האמין כי הפתרון הציוני יכול להיות רק שלב ביניים זמני עד שיבוא פתרון ברוח המהפכה האדומה העולמית.

 

אנטי אנטישמיות

טרוצקי ביטא רגישות לבעיית היהודים רק כאשר התייחס לאנטישמיות. לאורך חייו הוא נלחם בשנאת היהודים הרוסית שהידרדרה שוב ושוב לפוגרומים. הוא טען אמנם כי פעולותיו נובעות מהתנגדותו לעוול בכלל, אולם את עיקר מאמציו הפנה נגד הפגיעה ביהודים. מאמץ מיוחד השקיע טרוצקי ב־1913, במהלך משפט בייליס. עלילת הדם החלה ב־1911, בשלהי שלטונו של הצאר, והיא הושוותה לעתים לפרשת דרייפוס. כנופיית פושעים רצחה נער וזרקה את גופתו לנהר הדנייפר. הגופה התגלתה כעבור ימים אחדים והמשטרה קיבלה הוראה ממשרד המשפטים לטפול את האשמה על יהודי. הפור נפל על מנחם מנדל בייליס המסכן ומשפטו נערך ב־1913 וסוקר בהרחבה. המשפט הסעיר את הציבור הרוסי ואת העולם היהודי כולו. טרוצקי הרבה לכתוב בעיתונים על פרשה זו וביטא את תסכולו לנוכח חולשת היהודים.

כעבור שנים נערכו ברוסיה משפטי מוסקבה (1936־1938) — סדרה של משפטי ראווה נגד מתנגדי שלטונו של סטלין. טרוצקי, שחי אז במקסיקו, היה הנאשם הראשי, והוצא נגדו גזר דין מוות. בהתייחסו למשפטים אלה שב טרוצקי ומחה נגד הממד האנטישמי הבולט שאפיין אותם. הוא טען בכתביו כי המניעים העיקריים של סטלין להדחתו ולפעילות נגדו נבעו משנאת ישראל. 

כאשר היה בגלות הואשם בנו סרגיי בניסיון הרעלה המונית של פועלים. אגב האשמה זו, שהייתה כמובן חלק מרדיפתו של טרוצקי, ציינו העיתונים כי שמו האמיתי של הבן הוא ברונשטיין — שם יהודי מובהק. בעיני טרוצקי הייתה זו הוכחה לאנטישמיות שהניעה את המערכת הסובייטית נגדו ונגד בני משפחתו.

לא רק אנטישמים השיבו לטרוצקי את שמו המקורי אלא גם היהודים, בייחוד אלה שסבלו מהמהפכה שהוא היה בין מנהיגיה. אמרות כנף ובדיחות שונות פשטו בין יהודי רוסיה שנקלעו לסופה הפוליטית ב־1917 ולמלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. כך למשל היו יהודים אומרים בהומור שחור האופייני לימי סבל: לייבל'ה ברונשטיין אשם בכל. מסופר כי בפגישה שנערכה ב־1921 בין הרב הראשי של מוסקבה יעקב מזא"ה לבין טרוצקי אמר הרב למהפכן היהודי כי הטרוצקים עושים את המהפכות והברונשטיינים משלמים את החשבונות.

 

גורל אכזר

ניתן לבחון את יחסו של טרוצקי ליהדותו דרך מערכת יחסיו עם הוריו ודרך גורלם של ילדיו. סיפורים ושירים רבים מגוללים את סיפורו של דור שגדל בסביבה חברתית ותרבותית מסוימת וכאשר בגר היה בסביבה חברתית ותרבותית אחרת לחלוטין. מצב זה מהווה ניגוד מוחלט של העולם הישן והמסורתי המבוסס על כבוד והמשכיות בין הדורות. המהפכנות הסוציאליסטית לגווניה מהווה נקודת שיא במשבר הבין דורי. ראשיתו של תהליך זה בצעירים מהפכנים שעזבו את בית הוריהם בשנות השישים והשבעים של המאה ה־19 כדי לחיות בקומונות, ושיאו המזוויע בהלשנות של ילדים על הוריהם למשטרות החשאיות במדינות הקומוניסטיות לאורך המאה העשרים.

גם חייו המהפכניים של טרוצקי עברו במסלול זה. הוא נקלע לסכסוך עם הוריו ויחסו אליהם נותר קר עד הסוף המר. עם בוא המהפכה מצא עצמו דוד ברונשטיין במצב בלתי אפשרי. כיוון שהיה איכר אמיד ביקשו 'האדומים' לחסלו, וכיוון שהיה אביו של טרוצקי נרדף גם על ידי 'הלבנים'. לטרוצקי דווח כי האיש בן השבעים נע ונד ברגל בערבות דרום רוסיה באין מושיע, אך לאון טרוצקי, שהמיר את המסורת בקנאות לרעיונות הקומוניסטיים, לא עזר לאביו ואפילו סירב לדאוג לזוג נעליים נוחות עבורו. האב שרד במהפכה אך כעבור שנים אחדות חלה בטיפוס ונפטר. ביומנו כתב טרוצקי כי אביו מת בדיוק ברגע שבו קרא את הדו"ח שלו בקונגרס הרביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי. לאחר מות האב סירב טרוצקי לקבור אותו בבית הקברות היהודי וציווה לטומנו בחצר הבית שבו התגורר לפני מותו. ניכורו — הן לאב הממשי והן לציווי היהודי "כבד את אביך ואת אמך" — הגיע אצל טרוצקי לשיא בל יתואר.

ומה עלה בגורל ילדיו של טרוצקי? כולם שילמו את מחיר השנאה שרחש סטלין לאביהם. ארבעת ילדיו, משתי נשותיו, מתו בנסיבות לא טבעיות — רצח או התאבדות. כך הקיץ כמעט הקץ על משפחתו של טרוצקי ורק אחד מנכדיו שרד בדרך מקרה.

בשנים האחרונות זוכה דמותו של טרוצקי לעדנה בתרבות הישראלית. הרצאות, כתבות ותכניות רדיו אוהדות מוקדשות לדמותו ומציגות אותו כראש שמאחורי רעיון המהפכה או המחאה החברתית. לנוכח עדנה זו ראוי להדגיש מה שאמור להיות מובן מאליו: ההיסטוריה מלמדת כי דרכם של טרוצקי ושותפיו הובילה לשפיכות דמים ולסבל אנושי בהיקף שמעטים כמותו בתולדות המין האנושי. ייתכן כי כוונותיו היו טובות וחלומותיו נסבו על תיקון העולם, אך אין ספק כי מעשיו היו הרי אסון. אסור שההערצה האופנתית לטרוצקי, לרעיונותיו ולמעשיו, כמו גם לדימוי החזותי שלו, תטשטש את העובדות: טרוצקי לא היה הומניסט שוחר שלום ולא ליברל שהאמין בקדושת חיי האדם, הוא היה ריאליסט אכזר, מאופק וקר. שימוש באמצעים אכזריים, ששיאם טרור המוני, היה מקובל עליו לחלוטין כדרך פעולה פוליטית.

ההמנון הקומוניסטי 'האינטרנציונל' — בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי — מצהיר: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה … את עולמנו אז נקימה". טרוצקי היהודי פרש מהמסורת היהודית העתיקה והמיר אותה במסורת חדשה וקצרת ימים. הוא פעל נמרצות, מתוך אנרגיות יהודיות נדירות בכוחן, להחריב את העולם הישן, אך לא זכה לראות עולם חדש. הוא ודרכו המהפכנית לא זכו בדבר.