לאון טרוצקי, שנולד כיהודי ונרצח כיהודי, היה מהכוחות המהפכניים הבולטים בהנהגת המהפכה הקומוניסטית. המנהיג הצבאי החשוב ביותר של המהפכה היה אמנם האינטלקטואל שבחבורה, אולם אף טרוצקי תמך בכל לב בשימוש באלימות המונית לשם הנחלת הקומוניזם. למרבה האירוניה אלימות זו רדפה אותו ואת צאצאיו

בממהלך המאה ה־17 התפשטה באירופה אגדה סביב דמותו של 'היהודי הנודד' או 'היהודי הנצחי'. האגדה סיפרה על יהודי ירושלמי בשם אחשורוש שלא סייע לישו בשעה שהלך אל מותו בדרך הייסורים, וכעונש נידון היהודי ההוא לחיי נצח. האגדה, שקיבלה ביטוי בשירה, בפרוזה, בהגות, ביצירות אמנות ובפולקלור, תיארה את היהודי הנודד כאיש החי במצב של גלות נצחית ונדידה מתמידה והוא נטול מולדת וגבולות.

דמות היהודי הנצחי נדרשה ביצירות אלה לעתים לחיוב ולעתים לגנאי. המחייבים ראו ביהודי הנצחי דמות שרכשה חכמה אדירה במרוצת שנות נדודיה וגם העלו את האפשרות כי היהודי שב בתשובה על חטאו וכעת הוא מסמל את כיסופיה של כלל האנושות לגאולה. המקטרגים ראו בו יצור קונספירטיבי המרעיל את החברה ואת התרבות בנדודיו האינסופיים ומשתמש בחכמתו ככוח להשחית. יש הקושרים בין השתרשות הדימוי של היהודי הנצחי לבין הופעת הפרוטוקולים של זקני ציון, שביטאו תחושה שרווחה בקרב אירופים רבים כי היהודים צברו כוח רב מדי וכעת הם מעצבים את ההיסטוריה האנושית.

היהודי הנצחי לא היה ולא נברא כמובן, אך לאורך ההיסטוריה המודרנית של אירופה אכן פעלו יהודים שונים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות, והשפעתם על מהלך דברי הימים הקנתה להם הילה המזכירה את היהודי הנצחי. אחד היהודים הללו היה לאון טרוצקי.

 

נטע זר

לאון טרוצקי היה מראשי המהפכה הרוסית הקומוניסטית אשר טלטלה ועיצבה את המאה העשרים. טרוצקי עצמו מעולם לא ביקש להגדיר את עצמו כיהודי. אדרבה, כל תכניותיו לתיקונו של העולם הובילו אותו להתרחקות מזהות יהודית. הוא השתמש במונחים שונים כדי להגדיר את עצמו — 'אינטרנציונליסט', 'מהפכן פרולטרי', 'מרקסיסט' ו'כופר מושבע'. האמונה בא־ל, הדת והזהות הלאומית היו שנואות עליו.

למרות זאת זוהה טרוצקי בעל כורחו כיהודי. עבור הרוסים שהוציאו לפועל את המהפכה הפך טרוצקי סמל לנוכחות הרבה של היהודים בתנועה הבולשביקית. גם שותפיו הבכירים למהפכה ראו בו יהודי. לנין אמר עליו שהוא אינו 'אחד משלנו' וסטלין קבע כי הוא קוסמופוליט נטול שורשים ובן לגזע זר. בהקשר רחב יותר נתפס טרוצקי ככוח יהודי שמניע מהפכה בסדרי העולם בהתאם לרעיון היהודי הנצחי.

יש הטוענים שהופעתו החיצונית של טרוצקי — שנראה כמו אינטלקטואל יהודי או אפילו כמו תלמיד חכם — תרמה לכך שלא הצליח להתנער מיהדותו. בבלוריתו השחורה, במצחו ה'יהודי' הרם, במשקפיו האליפטיים ובזקנקנו המחודד הוא התאים לדימוי היהודי הנצחי ככפפה ליד. קריקטורות שבהן נראה אדם בעל דיוקן כזה ממש המנהל את העולם מהוות חלק בלתי נפרד מהשפה הגרפית של המהפכה הקומוניסטית העולמית.

 

מהפכן גולה

לאון טרוצקי נולד ב־1879 בשם ליב ברונשטיין. אביו דוד היה איכר בעל אדמות בדרום רוסיה, באזור שבו שררה בערות כללית וניכרה התרופפות בשמירת המסורת היהודית. בזיכרונותיו סיפר טרוצקי כי אביו היה רחוק מאוד מהמלה הכתובה ודווקא אמו הייתה קראה ספרים. בגיל שבע נשלח הילד ל'חדר' ולמד תורה בעברית וביידיש. בהמשך למד בבתי ספר כלליים באודסה ובניקולייב. מגיל צעיר התגלע קרע בין טרוצקי לבין הוריו. הוא היה צעיר וכחן, בלתי ממושמע ותוקפני. עד מהרה אימץ השקפה אתאיסטית, בעיקר בהשפעת כתביו המדעיים של דרווין, פיתח תודעה פוליטית רדיקלית, גילה עניין עמוק ברעיון המהפכה הסוציאליסטית והלך והתרחק מהוריו. מכאן ואילך סלל את דרכו לחיים של אינטלקטואל: אדם רחב אופקים הקורא הרבה בשפות זרות ומבלה את עיקר זמנו בשיחה על רעיונותיו ובכתיבתם.

על אותם ימים סיפר טרוצקי בספרו 'חיי': בינתיים נפגמו היחסים ביני ובין הוריי. נלחמתי בעקשנות לעצמיותי, לזכותי לבחור בחיים. חיינו שישה אנשים בקומונה, היינו חיים חיי ספרטנים, ישנים בלי מצעים, מתלכלכים, לבשנו כותונות כחולות, חבשנו מגבעות של קש וביד החזקנו מקלות שחורים. בני העיר היו סבורים כי נסחפנו לאחת הכיתות המסתוריות. קראנו בלי סדר ושיטה, התווכחנו בדבקות רבה, בהתלהבות חזינו את חזון העתיד והיינו מאושרים.

במפנה המאות ה־19 והעשרים סערו הרוחות בקרב צעירים רוסים שביקשו לקדם מהפכה חברתית ולהפיל את השלטון. ליב ברונשטין, שהיה פעיל בחוגים אלה, נאסר לראשונה ב־1898 במוסקבה. בעת המאסר נשא לאישה את היהודייה אלכסנדרה סוקולובסקיה ונולדו להם שתי בנות. כעבור שנה נשלח ברונשטין לגלות בסיביר. התנאים בכלא היו נוחים יחסית וב־1902 הוא נמלט אל מחוץ לגבולות רוסיה בעזרת דרכון מזויף שנשא את השם טרוצקי — שם שאימץ לעצמו מאז.

לאחר הבריחה חבר טרוצקי לקבוצות של מהפכנים רוסים גולים שפעלו במקומות שונים במרכז אירופה ובמערבה. בעת שהותו בפריז נקשר טרוצקי, שזנח את אשתו הראשונה ואת בנותיו, לנטליה סדובה, זוגתו — אך לא אשתו — עד סוף ימיו. לטרוצקי ולנטליה נולדו שני בנים.

בשנים הבאות נע טרוצקי בין מדינות המערב, יצר קשר עם פלחנוב ולנין, מנהיגי התנועה המהפכנית הרוסית, והשתתף בכתב העת המהפכני 'איסקרה' (הניצוץ), שהופץ ברוסיה במחתרת. ב־1905 פרצה ברוסיה המהפכה הסוציאליסטית הראשונה וטרוצקי חזר למולדתו והיה ממובילי הניסיון לתפוס את השלטון. עם כישלון המהפכה נאסר טרוצקי בשנית, הוגלה לסיביר ושב ונמלט ממנה. הוא העלה על הכתב את סיפור בריחתו השנייה, שהתרחשה בתנאים קשים במרחבי סיביר האיומים, והטקסט זכה לתהודה והפך אותו לגיבור בקרב המהפכנים.

מששב בשנית לאירופה החופשית השתקע טרוצקי בווינה ונותר בה עד סמוך למלחמת העולם הראשונה. הוא התפרנס מכתיבה עיתונאית — לאו דווקא בעיתונים סוציאליסטיים — והתמיד בעיסוק מחשבתי במהפכה ובפעילות למענה. באותן שנים פיתח את רעיון 'המהפכה המתמדת', שעניינה העברתה המיידית של רוסיה משלטון מלוכני של הצאר לחברה שתנוהל על ידי הפועלים. היה זה חידוש בהשוואה לתפיסה הקומוניסטית המסורתית שלפיה המהפכה החברתית צריכה להתבצע בשלבים, הכוללים בין היתר שלב ביניים של מעבר ממלוכה לדמוקרטיה בורגנית.

מלחמת העולם הראשונה פרצה כשטרוצקי שהה בפריז, ושם הוא פרסם תעמולה אנטי מלחמתית נוקבת. המלחמה הדגישה את עוצמת הרגשות הלאומיים בקרב עמי אירופה וההתגייסות ההמונית והנלהבת של הצעירים בני העמים השונים למערכה העקובה מדם הייתה כסטירת לחי לתפיסות הסוציאליסטיות שהטיפו לאחוות פועלים על לאומית. טרוצקי הפריז בהתנגדותו למלחמה ולבסוף גורש מצרפת. תחנתו הבאה הייתה ניו יורק, והוא החל לערוך שם כתב עת מהפכני, אולם עד מהרה החלה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה לדהור קדימה וטרוצקי מיהר לשוב למולדתו. לאחר עיכובים שונים — בין היתר מאסר בידי שלטונות קנדה בשל החשד שעניינו של המהפכן הנלהב הוא לחבל בבעלות הברית — הגיע טרוצקי לפטרוגרד.