כשראש הממשלה חיפש תגובה לפיגוע הוא פנה דווקא למשורר ולמלחין. עיון במריבות בין האישים בצמרת המדינה מגלה למה הוא חשב שזו התגובה היחידה הפתוחה בפניו

מערכת הבחירות לכנסת השישית הייתה סוערת במיוחד בעקבות פרישתו של בן-גוריון ממפלגתו הוותיקה מפא"י והקמתה של רפ"י, מפלגה צעירה מלאת כוכבים פוליטיים ובהם שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. הסיבות לפרישה היו מגוונות ומורכבות, ואחת מהן הייתה קשורה לרצונו של בן-גוריון לנקות את שמו מפרשת עסק הביש. הפרשה הסבוכה החזירה אותו עשור לאחור וגרמה לו לפרסם את הספר 'דברים כהוויתם' שבו תיאר את מהלך הדברים מנקודת ראותו תוך שהוא סוגר חשבונות עם עמיתיו ובראשם פנחס לבון.

 

צלה של פעולת תגמול

בין שלל העניינים שאליהם התייחס בן-גוריון בספר הוא תיאר גם את השתלשלות האירועים שהובילה לפעולת קיביה ולתוצאותיה הקשות. פעולת התגמול בכפר קיביה התרחשה במרחשון תשי"ד, יומיים לאחר רצח אם ושני ילדיה ביהוד על ידי מסתננים. כוחות מיחידה 101 ומגדוד 890 בצנחנים פשטו על הכפר שמעבר לגבול הירדני השליכו רימונים ופוצצו בתים. תוצאות הפעולה היו קשות מאוד: כשישים אזרחים נהרגו, רובם נשים וילדים, ו-45 בתים פוצצו.

בקיץ 1953 לקח בן-גוריון חופשה של שלושה חודשים שבמהלכה עסק בתכנון המדיניות הצבאית של מדינת ישראל, ובהיעדרו מינה את שר החוץ משה שרת לראש הממשלה בפועל, אך המשיך למשוך בחוטים ולהיות מעורב בכל עניין. פעולת קיביה נערכה בימים האחרונים של חופשתו, ובן-גוריון הפיל את האחריות על משה שרת. בחלוף למעלה מעשר שנים תיאר בן-גוריון בספר 'דברים כהוויתם' את האופן שבו התקבלה ההחלטה, ולטענתו גם שרת – אשר סלד בדרך כלל מפעולות תגמול והתנגד להן – הסכים כי במקרה זה אין ברֵרה. בן-גוריון כתב בספר כי הוא שמע על הפעולה בפעם הראשונה מדיווח ברדיו רמאללה. שרת נפטר חודשים אחדים לפני פרסום 'דברים כהוויתם' כשהוא שבע אכזבות ממנהיג מפלגתו דוד בן-גוריון, לאחר שנים רבות של עשייה למען העם והארץ.

תיאור הפרשה על ידי בן-גוריון הרתיח את בנו של המנוח יעקב שרת. ערב הבחירות לכנסת השישית פרסם היתום הטרי רשימת תגובה חריפה בעיתון מעריב ובה ציטט קטעים מיומנו של אביו שהוכיחו כי בן-גוריון עסוק בניקוי שמו וכי הוא עושה זאת על חשבונו של שרת. מול 'דברים כהוויתם' פרסם יעקב שרת רשימה שכותרתה 'דברים כהבאתם – על קיביה'. מיומנו של שרת עולה כי בן-גוריון סיכם עם פנחס לבון שהחליפו בתפקיד שר הביטחון כי פעולת התגמול תיערך למרות התנגדותו של שרת. ביום שישי, 16.10.53 כתב שרת ביומנו כי לא עלה על דעתו שאלה הן התכניות:

יש להדגיש כי כאשר התנגדתי למעשה תגובה באותו שלב לא העליתי על הדעת כי תיערך שפיכות דמים כזאת. חשבתי על מעשה תגובה לפי הנוסח הקודם שהפך שגרה ולזה התנגדתי. אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה הייתי מרעיש עולמות (יעקב שרת, "דברים כהבאתם – על קיביה", 'מעריב, ב' במרחשון תשכ"ו, 29.10.65, עמ' 3).

המחלוקות בין שרת לבן-גוריון לא התחילו בממשלת ישראל. ב-1931 מונה משה שרת לסגנו של חיים ארלוזורוב שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר הירצחו של ארלוזורוב ב-1933 זכה שרת במשרת ראש המחלקה, ועם הקמת המדינה התמנה לשר החוץ. שנים ארוכות של קשרים עם גורמים ממדינות שונות הפכו את שרת רגיש מאוד למשמעות ההחלטות שהתקבלו בהנהגת הסוכנות ובהמשך בממשלת ישראל ולנראות שלהן בעיני העולם. התנגדותו העקבית לפעולות תגמול נבעה מעמדותיו המוסריות ומחרדתו למעמדה של ישראל בין העמים. שרת העריץ את בן-גוריון מנעוריו, אך עם השנים הלכו יחסיהם ונעשו מורכבים, ובלא מעט סוגיות הם נחלקו בהכרעות הקשורות למדיניות החוץ והביטחון של המדינה.

החופשה שנטל בן-גוריון בקיץ 1953 בישרה את החלטתו לרדת לשדה בוקר ולפרוש מעסקי ציבור לשנתיים, פרישה שיצאה אל הפועל חודשים אחדים מאוחר יותר. המחלוקות עם שרת גרמו לבן-גוריון להעדיף את לוי אשכול כמחליפו, למורת רוחו של שרת שציפה לקבל את התפקיד. בסופו של דבר הכריעה הוועידה המדינית של מפא"י כי היורש יהיה שרת.

 

עקרבים

חמישה חודשים לאחר פעולת קיביה התרגש אסון כבד על המדינה. במלאות חמש שנים לכיבוש אילת ירדו 16 איש באוטובוס אגד מקושט לאילת כדי להשתתף בחגיגות לציון הנפת דגל הדיו, האירוע שציין את סיומה של מלחמת העצמאות. באוטובוס היו שני נהגים שהתחלפו ביניהם במהלך הנסיעה הארוכה שארכה יום שלם. אחד הנהגים, אפרים פירסטנברג, צירף לנסיעה את אשתו ואת חיים ומירי ילדיו. למחרת, בדרכו חזרה צפנוה, הותקף האוטובוס במעלה עקרבים על ידי טרוריסטים. כל נוסעי האוטובוס, למעט ארבעה, נרצחו באכזריות.

בחלוף למעלה משישים שנה כתבה מירי פירסטנברג את הספר 'הילדה ממעלה עקרבים', שבו סיפרה על שאירע בשעות האיומות של הטבח שהתרחש כשהייתה בת חמש וחצי בלבד.

היא סיפרה על אנשים בשמלות שחורות שנכנסו לאוטובוס ופגעו ביושביו, על החייל שנשכב עליה כדי להציל את חייה וגם סטר לה ואמר לה "תשתקי אחרת יהרגו גם אותך". היא סיפרה על כמות הדם העצומה שזרמה באוטובוס, על העיניים החומות המתות של אביה, על גופת אמה שנמצאה מחוץ לאוטובוס ועל אחיה חיים בן התשע ששאל "הם הלכו?", ובשאלתו גרם לאחד המחבלים, בדואי מהשבט עזאזמה, לחזור לאוטובוס ולירות בו. חיים נפצע אנושות ונותר צמח שנים ארוכות עד שנפטר ב-1986. 

בפיגוע נרצחו באכזריות 11 איש. היה זה הפיגוע הקשה ביותר שידעה ישראל לאחר מלחמת העצמאות. העיתונים מלאו בתגובות מזועזעות. בעיתון חרות התפרסמה דרישת התנועה להתפטרות הממשלה; בעיתון הארץ הזהירו מפני תגובות נמהרות והזכירו את פעולת קיביה שככל הנראה לא הצליחה להרתיע את המפגעים לאורך זמן כפי שקיוו הוגיה ומבצעיה; בעיתון דבר, ביטאונה של מפלגת השלטון, האשימו את ירדן ואת האו"ם בהפקת שלומם של אזרחי ישראל. כמו כל אזרחי המדינה הכירו הכותבים מכל הצדדים את עמדתו של ראש הממשלה הטרי והבינו כי פעולת תגמול לא תצא אל הפועל תחת הנהגתו למרות הטבח הקשה שלא היה עד אז כמוהו. שרת אכן כתב ביומנו: