עם הולדתו של רבי אברהם אבולעפיה נפתח האלף השישי לבריאה, עידן המבשר בעיני מיסטיקנים מכל הדתות את בו הגאולה. לא פלא אפוא שבתקופה זו בער הלהט הדתי ביתר שאת, בקנאות שהשמידה אנשים וספרים

באיזו שנה לספירת הנוצרים חלה שנת שנ"ז? מתי אירעו גזרות ת"ח ות"ט? רבים מתקשים בתרגום שנים עבריות רחוקות למקבילה שלהן בלוח הנוצרי. שיטה פשוטה יחסית לפתרון הבעיה מבוססת על ידיעת השנה שבה החל האלף החמישי לבריאת העולם: 1240, השנה שבה נולד רבי אברהם אבולעפיה. על פי שיטה זו, לאחר מציאת הערך המספרי של השנה העברית יש להוסיפו ל-1240 ואז מתקבלת השנה המבוקשת לספירה הנוצרית.

שנת 1240 אינה חשובה רק בשל העובדה הטכנית שהיא פותחת את האלף שבו נמצאים אנו כעת. בשנה זו נערך בפריז משפט התלמוד – אירוע רב משתתפים שבו נדונו ההאשמות שהטיח בתלמוד האפיפיור גרגוריוס התשיעי ביוזמת המומר ניקולס דונין. כעבור שנתיים, בעקבות פסק הדין במשפט, נשרפו בפריז ספרי קודש יהודיים רבים. אירוע זה מבטא את מצבם הקשה של היהודים בארצות רבות באירופה בעקבות הרעת היחס כלפיהם מצד הנוצרים. ההידרדרות החלה עוד במאה ה-12, וכללה חקיקה כנסייתית מפלה ומשפילה; ניסיון לבדל את היהודים מהחברה הנוצרית; דחיקתם מתחום המסחר אל ההלוואה בריבית; הפיכתם ל'עבדי המלך' (מונח שמשמעותו עדיין לא התבררה דיה); הגברת הלחץ המיסיונרי על היהודים באמצעות חיבורי פולמוס, דרשות מיסיונריות שנכפו עליהם והטבלתם תחת איום במוות; פרעות קשות בקהילות יהודיות ערב מסעי צלב או עקב עלילות דם ולחם הקודש; ולבסוף, גירוש יהודים מאזורים שלמים. אם נסכם זאת במשפט אחד, דומה שסבלנותם של הנוצרים באירופה מול העקשנות היהודית שלא לקבל את אמונתם פקעה, והם החלו – גם אם לא באופן מוצהר – לנסות לבער מתוכם את 'הטעות היהודית' באמצעות המרת דת, גירוש או השמדה פיזית של היהודים.

 

מלחמות בין דתיות ופנים דתיות

מאבק זה נערך במקביל להתגוששות רבת שנים בין הנצרות לאסלאם, שהחלה במאבק על השליטה בחצי האי האיברי כבר במאה השמינית, ובמסעי צלב למזרח בסוף המאה ה-11. אולם מלחמות הדת לא הצטמצמו בתקופה זו למאבקים בין הדתות השונות. מאבקים עזים התחוללו גם בתוך הדתות פנימה – בין ישן לחדש, בין תבונה למסורת. אלה מצאו את ביטוים בעולם הדתי והתרבותי, אך גלשו לעתים למאבקים אלימים ואף למסע צלב מאורגן נגד נוצרים.

פרק זה, המשותף ליהדות ולנצרות, התחיל במחצית השנייה של המאה ה-11. אז הופיע הזרם הסכולסטי, שניסה לשלב בין האמונה לתבונה ובין הידע המדעי לאמיתות הדתיות העוברות במסורת מדור לדור, שראשיתן בהתגלות – מעמד הר סיני או הופעת ישו בעולם. כפי שניתן לצפות, תמורה זו לא התקבלה בקלות בהוויה הדתית של אותה תקופה ועד מהרה קמו לה מתנגדים.

מי שהוביל את הזרם הסכולסטי בעולם היהודי היה הרמב"ם. הוא מיזג בין המדע והפילוסופיה האריסטוטליים לבין יסודות תורת ישראל בדרך של פרשנות אלגורית, לעתים רחוקה ביותר מהפשט, של פסוקי התנ"ך שאינם עולים בקנה אחד עם תורת אריסטו, בהתבססו על אמירות חז"ל התואמות השקפה זו. דרך זו הקימה על הרמב"ם רבים מחכמי ישראל, בראשם את רבי מאיר הלוי אבולעפיה (בערך 1244-1170). הם התנגדו להכנסת דעות זרות שמקורן באפיקורסים מאומות העולם לכרם ישראל, ולהעדפתן על עיקרי האמונה שעברו במסורת. הפולמוס התנהל במלוא עוזו בספרד ובדרום צרפת בתחילת המאה ה-13, וכלל החרמה של כתבי ההגות של הרמב"ם ואף מסירתם לאינקוויזיציה הנוצרית ששרפה אותם ב-1232 (אירוע שעובדת קיומו אינה מוסכמת על כל ההיסטוריונים).

ההתנגדות להכנסת חכמות חיצוניות לתוך הקודש פנימה קיבלה תנופה מכיוונה של תנועה הקבלה שהתפתחה במאה ה-13 בספרד ובדרום צרפת. כמו אצל חסידי אשכנז שפעלו בגרמניה מתחילת המאה ה-12 עד אמצע המאה ה-13 – ואולי אף בהשפעה שלהם – החידוש של המקובלים היה העיסוק בתורת הסוד ובתיקון דתי מוסרי של החברה.

מעבר לביקורת שלהם על הרמב"ם וממשיכיו, הקשורה בפסילה עקרונית של תפיסות עולם רציונליות ממקורות זרים וכופרים, הם ביקרו קשות גם את אורח החיים של החוגים המשכילים מקרב יהודי ספרד. על חוגים אלה נמנו חצרנים יהודים שהיו מקורבים לשליטים הנוצרים והועסקו על ידם, השתלבו בחברה הנוצרית הגבוהה והגיעו בעקבות זאת לרפיון בקיום מצוות התורה. מהביקורת המצויה בכתבי התקופה עולה תמונה של יהודים שאינם מקפידים על מצוות כמו נטילת ידיים, תפילין, מזוזה, ישיבה בסוכה, איסור השחתת הזקן ודינים מסוימים בהלכות כשרות, ואף פונים לערכאות של גוים. יותר מכל אלה, טענו המקובלים, גדול עוונם של הנגידים בתחום המיני – לקיחת פילגשים, ייחוד נשים פנויות לבעילת זנות ואף בעילת נשים נכריות.

המקובלים מתקני עולם ראו קשר ישיר בין הפנייה של בני החברה היהודית הגבוהה לחכמות חיצוניות לבין הרפיון שלהם באורח החיים הדתי. הם הביאו ראיה לכך מהצידוק שמצאו המשכילים ל'דתיות לייט' שאותה אימצו – התפיסה הנוצרית הקלסית שלפיה מצוות רבות אינן צריכות להתפרש כפשוטן אלא כסמלים לרעיונות רוחניים מופשטים.