בארכיונים של רבנויות שונות בארץ מצויות תעודות רווקות מימי המנדט הבריטי המעידות על כך שבני זוג נשואים באופן פיקטיבי בלבד "מטעם ידוע". על דרך נוספת להתנגד לגזרת הספר הלבן

תוכיחי שיש לך חתן!

בחברה היהודית המסורתית הייתה הקהילה המסגרת הארגונית הבסיסית. מצב זה נמשך במקומות רבים גם בעת החדשה, ולפיכך הקהילה היא לבנת היסוד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הארכיון כולל למעלה מאלף ארכיונים שלמים של קהילות, והוא משקיע מאמצים ניכרים בשחזור ארכיונים של אלפי קהילות נוספות, בעיקר מתוך ארכיונים לא יהודיים בעולם.

אחת החטיבות המעניינות בארכיון של כל קהילה היא תיקי הרבנות, שבאמצעותם ניתן להתוודע לפנים מוכרים פחות של אנשי רוח יהודים ידועים לאורך הדורות. כך למשל מתברר שרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי, היה לא רק מקובל וצדיק אלא גם רב מחוז בארפוד שבמרוקו, והמסמכים מתעדים את פסיקותיו בשבתו בבית הדין ואת משאו ומתנו עם רשויות השלטון.

הפנקסים של בית הדין מהווים מקור הלכתי חשוב, וניתן אף ללמוד מהם רבות על חיי היומיום. בתיקים משוקע גם חומר גניאולוגי רב, בעיקר בקהילות שבהן הופקדו הרבנים על ידי השלטונות על רישום הלידות, הנישואין והפטירות. מידע אישי חשוב נמצא גם בהעתקי שטרות שונים שנשתמרו בתיקים של רבנות הקהילה, כמו כתובות וגיטין.

אחת התעודות המצויות בתיקים העוסקים בנישואין היא תעודת רווקות, הנדרשת כשאחד מבני הזוג אינו בן המקום ועליו להמציא אישור על מעמדו האישי. בניגוד לכתובה או לגט, שבהם מוזכרים שמות שני בני הזוג, תעודת רווקות היא אינדיבידואלית. כאשר אנחנו מוצאים אישור רווקות זוגי, סימן שלפנינו סיפור אישי מרתק. תיק מסמכים המכיל כמאה אישורי רווקות זוגיים מוביל אותנו לסיפור בעל חשיבות לאומית.

תיק כזה השתמר בין ניירותיו של רבה של צפת בתקופת המנדט, הרב אברהם ליב זילברמן, והוא כולל אישורים שנשלחו מרבנים במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, דוגמת האישור הבא:

בע"ה יום ג' לחודש טבת תרצ"ט

תעודה

הנני בזה לאשר כי בין מר … ובין … לא נעשה אצלי שום חופה וקידושין, ומה שנרשם על תעודותיהם (על הפאס [=תעודת מסע]) כי הם נשואים זה לזה, זה נעשה רק מטעם הידוע בתור אופן רשמי, אבל לא נעשה אצלי אז בזמן הרשום בתעודותיהם בשבעה עשר לאויגוסט (17) בשנת 1937 למספר האזרחים שום דבר אשר יהיה חשש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם אחרים כאשר ירצו לזה.

ועל זה באתי על החתום ביום הנ"ל

חיים זלמן צבי בהר"ר מנחם מנדל שליט"א שרל

רב דפה הנ"ל

 

הכל בשביל הסרטיפיקט

האישור שהנפיק הרב שרל, רבה של הזנפוט (Aizpute) שבלטביה, על גבי נייר רשמי, קובע שבני הזוג האוחזים באישור זה — שמטעמי צנעת הפרט הושמטו כאן שמותיהם — הרשומים בדרכוניהם כבעל ואשה, נישאו זה לזה "רק מטעם הידוע", והם מותרים להינשא לאחרים. הטעם שבשלו נערכו הנישואין הפיקטיביים היה הרצון לקבל אישור כניסה (סרטיפיקט) לארץ ישראל המנדטורית. מדיניות הספר הלבן של הבריטים הגבילה באופן משמעותי את הכניסה לארץ. בני המזל המועטים שקיבלו אישור כניסה לארץ התחתנו באופן פיקטיבי, וכך התאפשרה כניסתו של 'בן זוגם' לארץ. באופן דומה נהגו גם בחורים מארץ ישראל שהזדמנו לאירופה, או שנסעו לשם במיוחד לשם כך.

על סיטואציות שכאלה כתבה נאוה סמל ברומן 'אשה על הנייר'. אך בניגוד למסופר שם, החתונות המתועדות בתיקי הרבנות שבידינו נעשו ברובן רק "בתור אופן רשמי" — דהיינו, נישואים אזרחיים. למכתבים רבים מצורפות עדויות של העדים בחתונה, המעידים שהאקט האזרחי נעשה בפירוש שלא על דעת להתחתן, והרב פוסק שתעודת הנישואין הפורמלית "אין בה ממש והיא כחרס הנשבר על פי דין תורה ואף ריח קידושין אין בה". לאישור אחר נלווה אף 'גילוי מודעה' (משותף) של בני הזוג:

אנחנו החתומים מטה מודים בהודאה גמורה וחלוטה שאין לנו שום כוונה להתחתן באמת, וכל התקשרותנו והחתונה האזרחית שנעשה בינינו הוא רק למראית עין בכדי לאפשר כניסתנו לארץ ישראל שנינו יחד, אבל אחרי העלייה ובואנו שמה נפסקים כל הקשרים בינינו והננו זרים איש לרעהו, אחרי כי הרשומה של החתונה האופיציאלית [הרשמית] נעשה בזמן שידענו שנינו שאין שום ממש ושום שמץ כוונה אמיתית של התחתנות.

לאישורים אחרים צורפו כראיה על היות הנישואין פיקטיביים הנחיות שניתנו לאישה מטעם תנועת 'החלוץ המזרחי', שבהן פורטו ידיעות בסיסיות שעליה ללמוד על 'בעלה', כמו שמו, מקום לידתו, שנת הלידה, וכמובן גם שם החותנת. במקרים מסוימים, שבהם נעשה רישום נישואין פיקטיבי בידי הרב המקומי במעמד צד אחד, צוינו בהנחיות אף מקום החופה ומועדה — הוכחה ניצחת לפיקטיביות של ההליך.

בעקבות הנישואין הפיקטיביים התעוררה בעיה הלכתית. על אף שנישואין אזרחיים אינם מקובלים על פי ההלכה, יש שהחמירו לדרוש גט בעקבותיהם, דבר שהיה מונע מהאישה להתחתן עם כהן בעתיד. הרבנים הקפידו ברובם להדגיש שבנישואין פיקטיביים אלה חשש זה לא קיים, שכן לא יהיה צורך בגט לחומרה והאשה תהיה מותרת לכהן גם אחריהם. היו עם זאת רבנים שכן החמירו בעניין, והאישור שלהם מצביע על כך שבני הזוג — הרשומים עדיין מבחינה אזרחית כנשואים — התגרשו אצלם על פי דיני ישראל. בשל ההחמרה הרבה בדיני אישות נערכו בארץ בירורים רבים על ידי לשכות הרבנות — בתיקים שבידינו בעיקר על ידי הרבנות בתל אביב — והיו אישורים שנשלחו בדיעבד בעקבות בקשות בירור מהארץ.

הפיקטיביות של הנישואין העמידה את הרבנים באירופה בפני בעיה נוספת: כפקידי דת מטעם השלטונות הם היו הממונים על רישום הנישואין ואסור היה להם לספק נתונים פיקטיביים. היו רבנים שבשל כך השתמשו בלשון רמיזה בכתיבת האישורים, כפי שניכר ממכתבו של הרב יצחק הלוי שוסטר מסאקאלקא (Sokółka) שבפולין:

הנני מאשר איך שמר … יליד סאקאלקא, לאחר שיגרש בגט פיטורין כפי החוק [כלומר: בפני הרשויות האזרחיות] את אשתו מרת … יהיה מותר לישא את אחות אשתו הנ"ל בלא שום חשש ופקפוק בעולם כלל.

ליהודי אסור לשאת את אחות גרושתו לאישה, ובמכתבו רומז הרב שוסטר שאין לנישואין שלפנינו שום תוקף הלכתי.

משיחות עם אנשים בנושא למדתי שההליך הזה היה נפוץ למדי. סבתה של אשתי, הרבנית אסתר וגנר, העידה בפניי שאביה, הרב שרגא פייבל ויליג הי"ד, הרב האחרון של בוצ'אץ' שבגליציה (עיירת הולדתו של ש"י עגנון), נהג לערוך נישואין פיקטיביים לכל בחור שקיבל סרטיפיקט. אחרים סיפרו לי על מקרים שבהם ראו בני הזוג כי טוב, העדיפו לחסוך את הביורוקרטיה ונותרו נשואים עד סוף ימיהם.

תיקי הרבנות שבידינו מספרים סיפור לא מוכר על דרך מאבק נוספת במדיניות הספר הלבן, אך חשיבותם רבה גם לתולדות היהודים במזרח אירופה. במקרים רבים מהווים אישורים אלה עדות יחידה על כהונתו של רב פלוני בעיירה פלמונית. רבים מאותם רבנים נספו בשואה כעבור שנים אחדות, בעוד בני הזוג שאותם השיאו באופן פיקטיבי זכו להאריך ימים בארץ ישראל, ביחד או לחוד.

 

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו. אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל