דוד אלעזר, אורי בן ארי ורפאל איתן היו רק אחדים מבין ראשי צה"ל שהשתתפו בקרב סן סימון, הקרב האכזרי שהייתה לו השפעה מכרעת על גורלה של ירושלים במלחמת השחרור. המיתוס שצמח מאותו ליל דמים על הגבעה עיצב לתמיד את תפיסת עולמם של המשתתפים בו והשפיע עמוקות על עיצוב האתוס של הצבא העברי כולו

היה זה כשנה לפני טביעתו בים של רב אלוף במילואים רפאל איתן. קבוצה של מדריכי טיולים פגשה אותו על רחבת הדשא שליד מנזר סן סימון בשכונת קטמון בירושלים. רפול שוחח עם החבורה המתעניינת כשברקע נשמעים קולות הילדים המשחקים בפארק הסמוך. לדבריו, חשוב היה לו שהאירועים שהתרחשו במנזר במלחמת העצמאות יונחלו לדורות הבאים. במהלך הפגישה אמר רפול בין השאר: "כאן חטפתי כדור בראש, אך לאחר כחצי שעה זה חלף והמשכתי להילחם".

התייחסות מפורסמת נוספת של רפול לקרב על המנזר הייתה בדבריו בבית הנשיא, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב-1978:

לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל (צביקה דרור, 'הראל – הקרב על ירושלים', עמ' 139).

רפול, כידוע, לא היה מן המרבים לדבר, ובכל זאת, לאחר כשלושים שנות שירות צבאי ניתן היה לצפות שעם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ה-11 של מדינת ישראל דבריו יתייחסו לאירועים מגוונים ומשמעותיים בעברו הצבאי, ולא לקרב נקודתי שהתחולל עוד בטרם עבר קורס קצינים. למרות זאת, מבין הקרבות הרבים שבהם השתתף בחר רפול להתייחס דווקא לקרב זה. 

כמו רפול, גם רבים מחבריו שלחמו בסן סימון והפכו בחלקם לבעלי תפקידים משמעותיים בצה"ל ובציבוריות הישראלית, ראו בקרב זה אירוע מכונן שהשפיע רבות על המשך חייהם.

מה ייחודו של הקרב על המנזר? במה הוא שונה מקרבות אחרים בירושלים ובדרך אליה במלחמת העצמאות, ומדוע הותיר חותם כה עמוק על הלוחמים בו?

 

הקרב על ירושלים

בניסן תש"ח (אפריל 1948) נפוצה שמועה שהבריטים מתכוונים לעזוב את ירושלים מוקדם מהצפוי. בקרב מפקדי ההגנה בעיר גבר החשש שעם עזיבתם ייתפסו מתחמים בריטיים צבאיים ואזרחיים בעלי חשיבות על ידי הערבים. כדי למנוע זאת החליט מפקד המחוז דוד שאלתיאל להעלות לירושלים כוח נוסף. היחידה שנבחרה כתגבורת הייתה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין, חטיבה שלחמה באותם ימים באזור פרוזדור ירושלים, "בדרך אל העיר".

החטיבה הועלתה לירושלים חרף התנגדותו התקיפה של רבין שטען כי עדיף להשאירה בפרוזדור כדי לשמר את ההישגים שאליהם הגיעה עד אז ולהמשיך את הפעולות במרחב. החטיבה עלתה לעיר בשיירה שכונתה על שמה 'שיירת הראל'. בעת המעבר בשער הגיא הותקפה השיירה ו-15 לוחמים נהרגו. עם הגעתה לעיר התברר כי השמועות על עזיבתם המוקדמת של הבריטים אינן מדויקות, וכי תכניתם לעזוב את העיר ביום סיום המנדט, ו' באייר תש"ח (15 במאי), נותרה בעינה.

היו אלה ימי ערב פסח, ירושלים הייתה נתונה במצור והשמועה שהפלמ"ח הגיע לעיר עשתה לה כנפיים והגבירה את תחושת הביטחון בקרב התושבים.

בפני שאלתיאל ניצבה ההתלבטות האם להחזיר את החטיבה להמשך פעילות בפרוזדור ירושלים או להשאירה בעיר ולהשתמש בה לפעולה שעד אז לא נמצא כוח האדם מספיק כדי להוציאה את הפועל. זו הייתה ההתלבטות שבעקבותיה יצאה אל הפועל תכנית מגרה שכונתה 'מבצע יבוסי'. במסגרת מבצע יבוסי, שהחל בי"ג בניסן (22 באפריל), תוכנן כיבוש שכונת שייח' ג'ראח המחברת בין העיר העתיקה להר הצופים, כיבוש בית איכסא ונבי סמואל שמצפון לעיר וכיבוש מנזר סן סימון ושכונת קטמון שבדרום ירושלים.

הקרב על מנזר סן סימון התבצע בחלקו השלישי של המבצע, לאחר כישלון מהדהד בכיבוש נבי סמואל. במהלך הקרב שהתחולל בי"ג ובי"ד בניסן נהרגו למעלה משלושים לוחמים ובהם מפקד הפלוגה חיים פוזננסקי (פוזה) ומפקדים רבים נוספים.

המנזר היווני האורתודוקסי סן סימון שכן בנקודה גבוהה בשכונת קטמון, שהתגוררו בה ערבים נוצרים אמידים. מי ששולט במנזר ובגבעה שעליה הוא יושב יכול לצפות לעבר שכונות דרום ירושלים – תלפיות, מקור חיים, ארנונה וקיבוץ רמת רחל – ובאפשרותו לפגוע גם בשכונות הסמוכות קרית שמואל ורחביה. בפיקוד המחוז חששו שהערבים יצליחו לנתק את השכונות הדרומיות משכונות מרכז העיר ומערבה וכך יפגעו ביכולתן לקבל סיוע ולעמוד מול התקפות הערבים. לפיכך הוחלט לכבוש את שכונת קטמון שניצבה בתווך, ולשם כך היה הכרח לכבוש בשלב הראשון את המנזר ואת הגבעה שעליה הוא שוכן.