מבצע לפיד היה נקודת המפנה במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית פלשו לשלוש ערים בצפון אפריקה, אך רק במקום אחד הן הכניעו את כוחותיו של מרשל פטן כמעט ללא קרב בזכות המחתרת שסיפורה נשכח. סיפור גבורתם של ז'וזה אבולקר וחבריו הוא סיפור רב תהפוכות על מזימות ותחפושות, בגידה והצלחה

בסרטו של צ'רלי צ'פלין 'הדיקטטור הגדול', שהוקרן לראשונה ב־1940, תופס ספר יהודי חסר שם את מקומו של הדיקטטור הינקל הדומה לו כשתי טיפות מים, ונואם נאום פציפיסטי כשהוא לבוש במדי הדיקטטור. ב־1942 הסרט הגאוני לא פחות 'להיות או לא להיות' של ארנסט לוביץ', במאי יהודי מאוסטריה, הציג קבוצת שחקנים פולנים המתחפשים לחיילים נאצים, חוטפים מטוס של צבא גרמניה ובורחים בעזרתו לאנגליה.

שני הסרטים משקפים פנטזיה שהסתובבה באוויר באותה תקופה – האפשרות להתחפש לכוח הכובש ולפעול בשמו – והמציאות לא הייתה רחוקה מהפנטזיה. תחפושות והתחזויות רבות היו מעורבות באירועים שליוו את מבצע לפיד, שבו פלשו כוחות של בעלות הברית לצפון אפריקה שנשלטה על ידי מדינות הציר. כוחות בעלות הברית נחתו בשמונה בנובמבר 1942 (כ"ח במרחשון תש"ג) בשלושה חופים ופלשו לאזור שהיה תחת משטר וישי. באוראן שבאלג'יריה ובקזבלנקה שבמרוקו הם נהדפו תחילה על ידי הכוחות הצרפתיים, אך בעיר אלג'יר הצליחו כארבע מאות חברי המחתרת, רובם יהודים, להשתלט בתחבולות על העיר ולנטרל את אלפי החיילים של צבא וישי ששלטו בה.

מבצע לפיד הציל את יהודי אלג'יריה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה, והיה גם נקודת מהפך במלחמה כולה. במבצע זה התקיים לראשונה שיתוף פעולה ימי וקרקעי בין הצבא האנגלי לצבא האמריקני, ושיתוף פעולה זה חזר על עצמו באיטליה ולבסוף בנחיתה הגורלית בנורמנדי ביוני 1944. מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין עמד על חשיבות המבצע, וימים אחדים אחרי הצלחתו השיב בכתב לשאלות כתב סוכנות אסושייטד פרס:

לפלישה לצפון אפריקה נודעת חשיבות רבה … היא פותחת סיכויים להתפוררות בעתיד הקרוב של הקואליציה האיטלקית־גרמנית … אפשר לומר בבטחה כי תחול הקלה מסוימת בלחץ על ברית המועצות בעתיד הקרוב. יתרה מזה, מה שחשוב הוא קודם כל שהמבצע גרם לכך שהיוזמה עברה לידי בעלות בריתנו ושינה באורח רדיקלי את המצב הפוליטי והמלחמתי באירופה לטובת הקואליציה האנגלית־סובייטית־אמריקנית. המבצע חתר תחת יוקרתה של גרמניה הנאצית ככוח מוביל בקרב מעצמות הציר וגרם דמורליזציה בקרב בעלי בריתו של היטלר באירופה (גיטה עמיפז־זילבר, 'מחתרת יהודית באלג'יריה 1940־1942', עמ' 81־82).

 

קואליציה מחתרתית

המשטר שהנהיג המרשל אנרי פיליפ פטן בווישי ב־1940 בעקבות התבוסה הצרפתית זכה לאהדה אזרחית לא מבוטלת. אחת הפעולות הראשונות של פטן הייתה ביטול צו כרמיה שהעניק ב־1870 אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה. בקרב האזרחים ואנשי הממשל באלג'יריה הייתה התמיכה במשטר הפשיסטי של וישי רבה מאשר בצרפת עצמה, ובין אוקטובר 1940 לנובמבר 1941 פעל מושל צפון אפריקה הגנרל מקסים ויגאן (Weygand) באופן אנטישמי מובהק. יהודי אלג'יריה, כמו יהודי צרפת, גורשו מבתי הספר הציבוריים ומהאוניברסיטאות, ונאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים כמו עריכת דין ורפואה. בתי עסק יהודיים נמסרו למנהלים אריים.

בסוף 1940 החלו קבוצות של יהודים באלג'יר ובאוראן להתארגן בסתר כדי להגן על עצמם. הקבוצה הראשונה באלג'יר הוקמה על ידי שלושה סוחרים מבאב אל וואד – אנדרה תמים, אמיל אטלן ושארל בושרה. בשל חששם מפני פוגרום הם שכרו מכון כושר ובו התאמנו בהגנה עצמית ורכשו נשק ככל שיכלו. כדי למנוע חשד הם מינו מאמן לא יהודי שהיה מקורב לפשיסטים כמנהל מכון הכושר, מבלי להכניס אותו בסוד מטרתם. כדי לשמור על חשאיות ולהגן על חברי הקבוצה חולקה המחתרת לתאים קטנים, וכל פעיל הכיר רק את מפקדו ושלושה פעילים נוספים. מפקדי המחתרת היו שני בני דודים, סטפן ורפאל אבולקר, ואליהם הצטרפו שני קצינים שסולקו מהצבא הצרפתי עקב יהדותם – רוג'ה ז'איס וז'אן דרייפוס.

מקום המפגש של כל תאי המחתרת היה בבית משפחתו של ז'וזה אבולקר, צעיר שסולק מלימודי הרפואה באוניברסיטה בשל יהדותו. אנרי אבולקר, אביו של ז'וזה – פעיל ציוני וגיבור מלחמה שאיבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה – סולק ממשרתו כפרופסור לרפואה באוניברסיטת אלג'יר בשל יהדותו. אמו ברת' בנישו־אבולקר הייתה משוררת, מחזאית ואשת חברה. ז'וזה הצליח לארגן סביבו 'צבא משפחתי' של בני דודים שכלל בין השאר את סטפן ורפאל אבולקר ואת ברנרד קרסנטי.

בנוסף לקבוצות היהודיות הוקמו גם קבוצות מחתרתיות של צרפתים מלוכנים אנטישמים שרצו לנצל את השלטון המעורער כדי להחזיר את המלוכה לצרפת. במהלך 1942 הזמינו חברי קבוצות אלה לאלג'יר את הרוזן אנרי מאורלינס, יורש העצר הצרפתי, בתקווה להחזירו לכס המלוכה. על הפעילים המלוכנים נמנתה גם קבוצת הטרוריסטים 'הברדס' (La Cagoule) שהייתה אחראית בין יתר פעולותיה האנטישמיות גם לפיצוץ בית הכנסת לה ויקטואר בפריז ב־1941. קבוצה מחתרתית פרו אמריקנית קישרה את המחתרת של ז'וזה אבולקר עם רוברט מרפי, קונסול ארצות הברית באלג'יריה.

 

פגישה בחופי שרשל

ב־22 באוקטובר 1942 בלילה הגיעו בחשאי הקצינים האמריקנים מרק קלרק וליימן למניצר בצוללת אמריקנית לחופי שרשל שליד אלג'יר במטרה לארגן נחיתה של צבא בנות הברית בו זמנית בשלושה חופים בצפון אפריקה. את המבצע תכננו רוזוולט וצ'רצ'יל בעקבות בקשתו של סטלין שהתחנן לפתיחתה של חזית נוספת שתשחרר את הלחץ מהחזית המזרחית באירופה. למחרת, ב־23 באוקטובר, נערכה בסודיות בווילה מבודדת בשרשל פגישה בין קלרק ולמניצר לבין קונסול ארצות הברית, נציגי הקבוצות המלוכניות, נציגי המחתרת היהודית ואחדים מאנשי הצבא הצרפתי של וישי, ובהם גנרל שארל מאסט וקולונל ג'רמה ז'וס, המפקד הצבאי של כוחות וישי באלג'יר. באותה פגישה החליטו כולם על מהלך המבצע להנחתת כוחות גדולים בשלושת היעדים, אך האמריקנים נמנעו מלמסור את התאריך המדויק מחשש לדליפת המידע. בשל האיבה שרחשו הצרפתים לבריטים – בעיקר אחרי קרב מרס אל כביר שבו תקפו הבריטים את הצי הצרפתי – הוחלט כי החיילים הבריטים המשתתפים במבצע ילבשו מדים אמריקניים.

תפקיד המחתרת באלג'יר היה לסייע לכוחות הנוחתים להגיע לחוף ומשם לאלג'יר. הם אמורים היו להאיר לעברם בפנסים ולהזדהות באמצעות סיסמה שתיקבע מראש. אך היה להם גם תפקיד  יומרני הרבה יותר: לנטרל את צבא וישי למשך שעתיים כדי לאפשר לכוחות הברית להיכנס לאלג'יר ולאוראן ללא קרב.

צבא וישי היה מודע לאפשרות שכוחות הברית ינסו לכבוש את אלג'יר, ועל כן הוא תכנן לגייס מתנדבים פשיסטים או תומכים של משטר וישי ולצייד אותם בסרטי זרוע שעליהם האותיות V.P כדי שיזהו אותם כמתנדבי הכיכר, Volontaire de la Place. המתנדבים היו אמורים לתפוס את מקום השומרים באתרים אסטרטגיים באלג'יר – מטה הפיקוד הצבאי, הדואר, מרכזיית הטלפונים, תחנת הרדיו, תחנות המשטרה וארמון הקיץ של המושל – ולאפשר לשומרים להשתתף בקרב.