הוא היה משורר. הוא היה הומוסקסואל. הוא חזר לקיים מצוות, גילה את הציונות ועלה לארץ. הוא הפך לפעיל חרדי ששאף לחיים יהודיים תחת שלטון ערבי. הסתירות המרובות בחייו הפכו את יעקב ישראל דה האן לדמות ייחודית, ואחת מהן אף הביאה עליו את מותו

לילה. שלוש יריות אקדח גדעו את חייו של אחד המדינאים היהודים המשפיעים ומעוררי המחלוקת, שבניגוד לדעתו של רוב הציבור היהודי חתר להשגת הסדר שלום פייסני עם הערבים.

ב-1924, מעט יותר משבעים שנה לפני רצח רבין, נרצח בירושלים המשורר, הסופר, העיתונאי, המשפטן והמדינאי ד"ר יעקב ישראל דה האן, דמות ייחודית שחידת עולמה הפנימי ומניעיה טרם נפתרה.

 

יציאה ספרותית מהארון

דה האן נולד בסוף 1881 למשפחה יהודית דתית שהתגוררה בכפר ההולנדי הקטן סְמילדֶה. בגיל צעיר עזב את משפחתו ואת המסורת הדתית והחל לפתח קריירה עצמאית, תחילה כמורה וכעורך דין, ובהמשך גם כעיתונאי. מגוריו באמסטרדם וחיי התרבות העשירים שאפיינו את הולנד במפנה המאה העשרים חשפו בפניו את אוצרות התרבות המערבית. שם גילה גם את נטייתו ההומוסקסואלית, וזו באה לידי ביטוי ביצירתו, ובמיוחד ברומן 'צינורות' המספר על אהבתם של שני סטודנטים, ספר שהקדיש לידידו הפסיכיאטר ארנולד אלטרינו. פרסום הספר גרר שערורייה שהובילה לפיטוריו מבית הספר שבו לימד ומהעיתון שבו כתב. כדי להגן על שמו הטוב בחברה הבורגנית והשמרנית שבה חי נישא דה האן ב-1907 ליוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים. בהתחשב בהעדפותיו המיניות לא ברור מה היה אופי החיים הזוגיים בין השניים במהלך 12 השנים שבהן היו נשואים.

במסגרת עבודתו העיתונאית סיקר דה האן את הנעשה באימפריה הרוסית שהייתה אז המדינה הגדולה בתבל. במסעו לרוסיה ב-1912 גילה דה האן את עוצמת האכזריות של המשטר לנתיניו בכלל, וליהודים בפרט, והדבר גרם לו להתקרב ליהדות ולציונות. שלוש שנים מאוחר יותר פרסם דה האן את ספרו 'השיר היהודי'. הספר העלה את קרנו בעיני הקהילה היהודית באמסטרדם וזו אימצה בחום את המשורר היהודי שחזר בתשובה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה סיים דה האן את לימודיו לתואר דוקטור למשפטים והחל ללמד באוניברסיטה. בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים – שהתחייבו להקים בה בית לאומי לעם היהודי – הוא החליט לעלות לארץ ישראל. בתחילת 1919 נפרד דה האן מעשרות מחבריו ומבני משפחתו בטקס מרגש בתחנת הרכבת שהסתיים בשירת 'התקווה'. עד עלייתו כבר הספיק לפרסם ארבעה ספרי פרוזה, חמישה ספרי שירה ומאות כתבות ופרסומים ספרותיים בעיתונות המקומית, ואף לעורר שערוריות. אלה הפכו את דה האן לשם מוכר בחוגי האינטליגנציה ההולנדית.

בנוסף לרצונו להגשים את עמדותיו הציוניות דה האן ביקש לפתוח דף חדש בארץ ישראל. רוב תושבי הארץ לא קראו הולנדית, כתביו ההומוסקסואליים לא היו מוכרים ואיש לא ידע על נישואיו לאישה נוצרייה. ירושלים הרב לאומית בימי המנדט הקסימה את דה האן. הוא כתב לעיתונו מאות רשימות על חיי היומיום בירושלים, על קסם השבת בעיר, על יהודי היישוב הישן לעדותיהם השונות, על הילדים המדברים עברית, על הפרעות ביהודי חברון וירושלים, על קבוצות החלוצים, ועל טיוליו לחברון, לבאר שבע ולאשדוד בחברת ידידו המטורזן עאדל עווידה. מעמדו כעיתונאי זר אפשר לו גם להתרועע עם נערים ערבים.

אך הדף החדש היה מאתגר: שמו הספרותי והמקצועי של דה האן לא הלך לפניו בישראל כמו בהולנד. עם הגעתו לארץ פנה בחגיגיות למשרדי 'ועד הצירים' בירושלים, הציג עצמו כמחבר 'השיר היהודי' והעמיד את שירותיו לרשות בניין האומה, אך זכה לתגובה מזלזלת מצד היו"ר בפועל ד"ר הארי פרידנוולד ששמעו של המשורר ההולנדי לא הגיע לאוזניו:

את מלאכת הבנייה אנחנו יכולים לעשות לבד. אתה רק תדאג שייכנס כסף למגרה (שלמה נקדימון ושאול מייזליש, 'דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל', עמ' 53).

דה האן פנה לראשי המזרחי, התנועה הציונית דתית, והציע להם את שירותיו כעיתונאי, כאיש רוח, כדמות חינוכית וכמשפטן. הוא הצליח אמנם לקבל תפקיד בהנהגת התנועה, אולם תוך זמן קצר התאכזב וכתב לאחד מידידיו כי "המפעל [הציוני] יפה, אך האנשים מכוערים" (צ' וי. משי זהב, 'הקדוש דה האן – הרצח הציוני הראשון בארץ ישראל', עמ' 49). 

 

התפנית האחרונה

בסוף 1920 פנה דה האן, שהיה קרוב כבר לשנתו הארבעים, לראשי 'ועד העיר האשכנזי' שעשה אז את צעדיו הראשונים. המנדט הבריטי אפשר לבני הדתות השונות להקים לעצמם מערכות של שלטון עצמי. בירושלים, שבה היה הריכוז היהודי הגדול ביותר, הקימו ראשי היישוב, ובראשם המנהיגים הציונים, את 'ועד העיר הכללי'. אנשי היישוב הישן שהתנגדו לציונות, הן מטעמים דתיים והן מטעמים פוליטיים, הקימו בתגובה ארגון אופוזיציוני שנקרא 'ועד העיר האשכנזי'. תקופה קצרה לאחר הקמתו פרשו ממנו חלק ממקימיו, בעיקר המשכילים שבהם, והוא נותר בידיהם של החרדים מתנגדי הציונות.

הדמות הבולטת בראש 'ועד העיר האשכנזי' היה הרב יוסף חיים זוננפלד, יליד הונגריה, שהפך במהלך מלחמת העולם הראשונה למנהיגו הדתי והפוליטי של היישוב הישן. בהתאם למסורת בהונגריה – שבה העניק השלטון ליהודים האורתודוקסים במעמד נפרד מזה של היהודים האחרים – שאף הרב זוננפלד לשכנע את שלטונות המנדט להכיר בחרדים מתנגדי הציונות כקבוצה עצמאית שיש לה זכות לנהל את חייה בנפרד מיתר היהודים. לשם כך היה הכרח לאפיין את ועד העיר האשכנזי כארגון פוליטי וחברתי בעל אידאולוגיה והשקפת עולם שונות מאלה של ועד העיר הכללי. האישים שכיהנו עד אז בראשות הארגון היו עסקנים חרדים מקומיים שכישוריהם הפוליטיים לא התאימו לשאיפותיו הגדולות של הרב זוננפלד, ופנייתו של דה האן אליו נפלה לידיו כפרי בשל.

השתלבותו של דה האן בחוגי היהדות החרדית הקנאית הייתה מהירה. בניגוד למצב היום, בזמנו נכללה בחוג זה גם קבוצה קטנה של יוצאי גרמניה, ולצד השקפותיהם הדתיות הקנאיות הם היו גם בעלי אמצעים ובעלי השכלה רחבה והוקירו את תרבות המערב ואת ספרותה. הבולט שבהם היה ד"ר משה (מוריץ) וולך, מייסד בית החולים שערי צדק והרופא הראשי בו, שאימץ את דה האן, המשכיל האירופי המתבולל שחזר בתשובה, והפך לידידו הקרוב.

לאחר שדה האן השתלב בהנהגת ועד העיר האשכנזי הוא סייע בהובלת תהליך ההתבדלות שלו מכלל הציבור היהודי בשלושה מישורים – משפטי, תקשורתי ומדיני. במישור המשפטי השתמש דה האן בהכשרתו כעורך דין וייצג את עמדתו של ועד העיר האשכנזי בפני שלטונות המנדט. הוא טען כי דרישת ועד העיר האשכנזי להכרה באנשיו כחברי קבוצה פוליטית נפרדת מהווה ביטוי לזכותם של החרדים לחופש דת, כלומר לחופש משלטונם הכפוי של הציונים הכופרים. כדוגמה הוא הציג את העובדה שמרבית הציבור היהודי חפץ במתן זכות בחירה לנשים, ואילו החרדים אינם יכולים להסכים לכך, שהרי ייאלצו אותם להיות כפופים לגופים שנציגיהם נבחרו גם בקולותיהן של נשים, והדבר יהווה הפרה ברורה של חופש הדת.

במישור התקשורתי ניצל דה האן את כישוריו ואת קשריו כדי לפרסם – בעיקר בעיתונות הבינלאומית – כתבות שישפיעו על מקבלי ההחלטות, הן בארץ ישראל והן בבריטניה, להכיר בלגיטימיות של הדרישה החרדית להיבדלות. ככתב מדיני וכפרשן פוליטי מנוסה הבין דה האן כי טיעונים אידאולוגיים לבדם לא ישכנעו את הבריטים להעניק מעמד פוליטי נפרד לקבוצה שכללה רק אלפים בודדים, וכי עליו לספק עילה משמעותית הרבה יותר, ועל כן פעל גם במישור המדיני וניסה למצוא חיזוק לטענותיו האידאולוגיות. פעילות זו היא שהביאה עליו את מותו בטרם עת.