במשך כמעט 1,300 שנה היו הנבָּטים גורם עיקרי בנוף המזרח התיכון ובשדה הסחר העולמי כולו. מסעם המרתק החל ביכולת הסתגלות נדירה לתנאי המדבר, המשיך בשגשוג עירוני ובעושר בלתי נתפס והסתיים בשקיעה עד כדי היעלמות מוחלטת. מה קרה לנבטים אדוני המדבר שאיש לא היה יכול להם?

שבטים רבים מילאו את חצי האי ערב לפני כ-2,500 שנה ושמותיהם אבדו בתהום הנשייה. כך בוודאי היה עולה גם בגורלו של שבט ערבי אחד, חרוץ ושאפתן – שעד היום איננו יודעים מה היה שמו בתחילת הדרך – אלמלא החל לנוע צפונה אל חופי הים התיכון בשלהי התקופה הפרסית. אורח החיים הייחודי והמסקרן של שבט זה כלל הימנעות מוחלטת משתיית יין, העדפה ברורה לחיי נדודים באוהלים וכושר התמצאות בלתי רגיל בדרכי המדבר החמקמקות. בני השבט למדו כיצד לכוון אל בורות מים נסתרים את מי השיטפונות הנדירים, ואיך להוביל במדבר שיירות גמלים ארוכות בכל מזג אוויר. שליטתם המוחלטת בדרכים הקנתה להם בלעדיות בסחר היבשתי בין הנמלים הראשיים של ים המלח, ים סוף והים התיכון. במסלולי הסחר שיצרו העבירו בני השבט בשמים ותבלינים מהודו, ובהם בעיקר מור ולבונה שהיו סחורה מבוקשת באירופה. הם סחרו בבדי משי ואטלס מהמזרח הרחוק, במלח שהיה אז יקר המציאות, ואפילו באספלט מים המלח ששימש בין השאר את המצרים לחניטת מומיות.

הדרכים הראשיות בתוואי הסחר הקבוע של בני השבט נקראו 'דרך הבשמים', ולאורכן הוקמו תחנות קבע, חאנים ומצודות הרחוקים זה מזה כעשרים קילומטר – מהלך גמל ביום אחד. בתחנות אלה ניתן היה להצטייד במזון ובמים, להחליף גמלים פצועים ועייפים ואף ללון בלילה. השירות שניתן היה אמין ומקצועי, וכך הפכו בני השבט עד מהרה למובילי סחורות מבוקשים מאוד, ובעקבות כך גם עשירים מאוד.

 

עושר אגדי

מעט מאוד ידוע על תרבותם ועל קורותיהם של בני השבט, שכן הם לא כתבו על כך דבר. רוב המידע עליהם מגיע מגורמים שבאו אתם במגע – עמים שלחמו בהם או סחרו אתם – וממקורות ששמעו עליהם מכלי שני ושלישי כמו היסטוריונים יוונים ורומים. בזכות ציורים ושמות אלילים שחרתו על סלעים לאורך מסלולי הסחר אנחנו יודעים כי הנבטים היו עובדי אלילים – כמו רוב השבטים הערביים לפני עליית האסלאם. דוגמאות לחריתות המתארות את אל ההר הערבי דוּשַרָא, את אלת האהבה אל-עוּזָא ואת אלת הלבנה אל-מַנָאת ניתן לראות עד היום בוואדי ראם שבירדן, סמוך לשרידי מקדשים לאלים אלה. במשך זמן רב סירבו בני השבט להשתקע ביישובי קבע, אך לבסוף הבינו כי לא ניתן להמשיך לשוטט בדרכי המדבר עם אלפי נשים וילדים. הם חיפשו אפוא מקום יישוב גדול, אך נסתר ומרוחק מדרכי המסחר, שבו יוכלו לשכן את בני משפחותיהם, ולא פחות חשוב מכך, להגן על אוצרותיהם. תכנית ההתיישבות יצאה לפועל במאה הרביעית לפסה"נ, כאשר בני השבט כבשו מידי האֵדומים את העיר הנסתרת פטרה שבהרי עבר הירדן המזרחי. מהלך זה היה סנונית ראשונה בתהליך השתקעותו של השבט ביישובי קבע נוספים ואף בערים. הם החלו להשתלט על אדמות האדומים יושבי עבר הירדן ודחקו אותם מערבה לתוככי ארץ ישראל. מכאן קצרה הדרך להתפשטות השבט על צפון ערב, עבר הירדן המזרחי, דרום סוריה, הנגב וחצי האי סיני.

בינתיים השתוללה בארץ ישראל מהומה רבתי בעקבות הסכסוך המר שניטש בין יורשי אלכסנדר מוקדון , סכסוך הידוע בשם 'מלחמת הדיאדוכים'. היוונים השתלטו על הארץ ופנו לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי ולשעבד את יושביו. רק אז הועלה לראשונה שמם של בני השבט על הכתב, ואנשיו כונו על ידי היוונים 'נבָּטים' – השם שבו הם מוכרים עד היום. נראה כי מקור השם הוא במלה הערבית 'נַבָּטוּ', שפירושה חציבה או כרייה, והוא מסמל את כישרונם הייחודי של בני השבט למצוא מקורות מים במדבר ולחפור בורות לאגירתם בשיטות מקוריות. ניסיונותיהם של היוונים לכבוש את ארץ הנבטים לא צלחו – כמו ניסיונותיהם של רוב האויבים האחרים במהלך השנים – שכן רק הנבטים ידעו להסתדר בתנאים הקיצוניים של יובש ולהט שמש ביום ושל קור עז בלילה. איש לא יכול היה לאדוני המדבר.

השתקעות הנבטים ברחבי המזרח התיכון הביאה לשגשוגם ולשכלול דרכי המסחר בין ערי הנמל השונות. בצמתים מרכזיים על אם הדרך הוקמו עשרות תחנות נבטיות, בהן אחדות שחצו את הנגב והובילו לעיר הנמל עזה. הנבטים פיארו את עריהם, בנו מקדשים לאלילים והתמחו בחציבת קברים מדהימים ביופיים בבירתם הנסתרת פטרה. השגשוג הכלכלי והביטחון הפיזי הביאו לפריחה טכנולוגית, והנבטים הגיעו לשיא אמנותי בייצור קרמיקה דקיקה שזכתה לכינוי 'קליפת ביצה'. אותו שבט יחיד שיצא אי אז מחצי האי ערב הפך תוך 300 שנה לאומה חזקה, עשירה ובוטחת שבראשה מלך.

לא ידוע מתי וכיצד נולד בית המלוכה הנבטי, אולם שמו של מייסד השושלת – המלך חרתת הראשון – מונצח בכתובת חרותה בסלע בחלוצה המתוארכת לשנת 168 לפסה"נ. המלך חרתת מככב גם בספר מקבים ב', שבו הוא מכונה "חרתת שליט הערבים" (מקבים ב' ה', ח', מהדורת אברהם כהנא). המלך מתואר בספר כאחד הגורמים שהתנכלו – לשמחת החשמונאים – לכהן היהודי הנלוז יסון, שניסה להפוך את ירושלים לעיר הלניסטית ונאלץ לברוח לעבר הירדן המזרחי. המלכים הנבטים הנפיקו מטבעות ועליהם דמות דיוקנם. בהשפעת הסביבה הפרסית דוברת הארמית הכיתוב על המטבעות היה בארמית ולא בערבית.