בנוף המגוון של ירושלים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בין חצרות חסידיות עתיקות לבין שכונות חלוציות חדשות, התהלכה דמות ייחודית שגילמה בגופה ובפועלה את המתח ואת השילוב בין העולמות. סיפורו של הרב ישעיהו שפירא

הרב ישעיהו שפירא היה נצר לשושלות חסידיות מפוארות, אך גם ציוני נלהב ממייסדי הפועל המזרחי ואיש עשייה. מגמות אלה שהתרוצצו בקרבו ונחשבו אז לסותרות הותכו אצלו לישות אחת – אדמו"ר חלוץ. לעיניו של עובר האורח ברחובות ירושלים דמותו נראתה כסתירה – אדמו"ר עטוף משי חסידי העומד על פיגומי בניין; מפזם ניגונים חסידיים וידו נעה בקצב הלמות פטישים:

כשאני מתרחק ממנה, מירושלים של מטה, כשאני מטפס ועולה על אחד ההרים שמסביב לה ומשקיף עליה מרחוק, הריני מוצא את שאהבה נפשי, הריני מוצא את ירושלים של מעלה, הקדמוניה, ספוגת תקוות הדורות … ולרגליה עוללי טיפוחיה משיבי נפשה ומכלכלי שיבתה – השכונות החדשות של בניה בוניה (י"ש, "הגיונות", 'ההד', אלול תרצ"א, עמ' יא).

 

מגרודז'יסק לירושלים 

הרב ישעיהו שפירא נולד בי"א בשבט תרנ"א (1891). אביו, רבי אלימלך מגרודז'יסק, נצר לשושלת המגיד מקוז'ניץ ורבי אלימלך מליז'נסק, היה דמות מוערכת ופעיל ציבורי, אך חייו הקצרים היו רצופי שכול. אשתו ובניו הגדולים נפטרו בחייו, והוא נישא בשנית לחנה ברכה לבית הורוויץ-שטרנפלד מחנטשין, גם היא נצר לשושלת אדמו"רים. מנישואין אלה נולדו לו שני בנים – רבי קלונימוס קלמיש, לימים האדמו"ר מפיאסצנה הידוע בעיקר בשל ספר הדרשות 'אש קודש' שכתב בגטו ורשה, והרב ישעיהו שהיה צעיר ממנו בשנה וחצי. כשהיה ישעיהו כבן שנה נפטר אביו האדמו"ר.

האחים היתומים גדלו בגרודז'יסק תחת השגחת אמם ומלמדים פרטיים, ספגו את אווירת החצר החסידית והיו מוקפים בהערצת החסידים שראו בהם ממשיכים עתידיים לשושלת. רמז ראשון לנטיות העצמאיות של ישעיהו הצעיר מצוי בעדות של הסופר יהושע רדלר פלדמן – המוכר בכינוי רבי בנימין – כי בילדותו ביקש להתנער מתחושת התלות בשמשי החצר שסבבו אותו וטיפלו בכל צרכיו, קנה בעצמו כרטיס לרכבת ונסע לבקר קרוב משפחה על דעת עצמו.

חינוכו הושפע מאוד מבית סבו אבי אמו, רבי חיים שמואל הורוויץ-שטרנפלד, למדן מופלג ואוהד היישוב בארץ ישראל. הסב היה חתום על עיתון הצפירה והיה בין הבודדים שקנו יין ופֵּרות מהארץ. רבי בנימין כתב כי כאשר ישעיהו חזר מביקור קצר בארץ נזף בו הסב בעדינות: 

מאוד אני מקנא בך על שהיית בארץ ישראל, אבל מאוד אין אני מקנא בך על שיצאת מארץ ישראל (ר' ב., "הרב ר' ישעיהו בן האדמו"ר ר' אלימלך זצ"ל – ממהלך חייו של יהודי דגול", 'ההד', סיון-תמוז תש"ה, עמ' ג'). 

סבתו הרבנית שרה מחנטשין הייתה גם היא דמות יוצאת דופן, למדנית ובעלת מופתים, ולאחר פטירת בעלה אף נהגה כאדמו"ר וקיבלה מחסידיה קוויטלעך – פתקאות ובהן בקשות שתתפלל עליהם.

הרב ישעיהו ינק גם מרוח חצרו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין, הרבי מקוז'ניץ, קרוב משפחתם ואפוטרופוסם של האחים היתומים. בחצרו שררה אהבה עזה לארץ ישראל הממשית, וזו באה לידי ביטוי ברכישה מתוצרת הארץ ובכיסופים עזים. הקשר המשפחתי של הרבי מקוז'ניץ לחסידות קרלין-סטולין תרם לעיצוב תודעתו הציונית של הרב ישעיהו שפירא. 

בגיל 16 נישא הרב ישעיהו שפירא לחיה-שרה, בתו של האדמו"ר מקרימילוב. בני הזוג התגוררו בזוויירצ'ה, עיר מודרנית ותוססת, והרב שפירא נחשף לציונות ולסוציאליזם, והצטרף לתנועת המזרחי למורת רוחו של חותנו. הוא נשא נאומים ציוניים ופעל לייסוד בית הספר 'בית התלמוד' אשר שילב לימודי חול וחינך לציונות.