הקול היהודי של פסל החירות – אמה לזרוס

על אף שהיא מזוהה בעיקר עם המהגרים ועם פסל החירות, אפשר לראות באמה לזרוס גם את הקול הראשון בציבוריות האמריקנית שתמך בציונות. יצירתה מעלה שאלות של זהות שעד היום לא נס לֵחן

את סיפור חייה של אמה לזרוס אפשר לקרוא כמשל על זהותם של יהודי ארצות הברית. היא נולדה ב-1849 למשפחה של יהודים יוצאי פורטוגל שהגיעה לאמריקה לפני אמצע המאה ה-18. כבת למעמד הגבוה היא קיבלה חינוך ברוח רציונליסטית, הרגישה בנוח בקרב האליטה הניו יורקית והזדהתה עם הערכים והשאיפות של חוגי הספרות שהשתייכה אליהם. את רלף וולדו אמרסון – הפילוסוף שפרש מן הנצרות לטובת הדת שהגה המבוססת על רעיונותיו של עמנואל קאנט – היא ראתה בתור מנטור ושלחה אליו את הספרים שפרסמה כדי לקבל את ברכתו.

לזרוס נכנסה כיוצרת לעולם הספרות בימים שבהם החלו שירים וסיפורים פרי עטן של נשים להתווסף למדף הספרים הודות למהפכה בחינוך הנשים ובמעמדן במהלך המאה ה-19. היא עצמה זכתה למורים פרטיים שלימדו אותה גרמנית, איטלקית, ומאוחר יותר גם עברית. בספר שיריה הראשון היא התגלתה כמשוררת מעולה, שהייתה גם שאפתנית מספיק כדי להיעלב כשאמרסון לא כלל את שיריה באנתולוגיה שערך, לצד השירים של ויליאם שייקספיר, ויליאם וורדסוורת' והנרי דייוויד תורו.

משפחת לזרוס הייתה חלק מקהילת 'שארית ישראל', הקהילה הספרדית הוותיקה בניו יורק. אף על פי שדודהּ מדרגה שנייה שימש בתפקיד הרב, הוריה לא נמנו על החברים הפעילים ביותר בקהילה. הרב גוסטב גוטהייל מבית הכנסת הרפורמי 'עמנו-אל' התרשם מתרגומיה לשירי היינריך היינה שפרסמה וביקש ממנה להכין עבורו גרסה אנגלית של פיוטים שתִרגם אברהם גייגר לגרמנית, ואף הגדיל לבקש שהיא תחבר מזמורי תפילה משלה.

לזרוס תִרגמה עבורו פיוטים אך הגיבה בהסתייגות לבקשתו שתכתוב בעצמה, כפי שכתבה לו ב-6.2.1877:

אשר לכתיבת מזמורים בעצמי, הבשר מייחל אך הרוח חלשה. הייתי שמחה לסייע לך במשימה הקשה והפטריוטית שקיבלת על עצמך, אבל ככל שאני קוראת יותר מהפיוטים האלה, תחושתי היא שאני חסרה את הלהט ואת ההתלהבות הדרושים לחיבורם. (Richard J. W. Gottheil, The Life of Gustav Gottheil, pp. 62–63)

לזרוס הייתה אפוא מעורבת במידת מה בחיי התרבות של הקהילה היהודית, וב-14 באוקטובר 1882 הזמין אותה הרב גוטהייל להתלוות אליו לאי וורד שליד מנהטן – שקדם לאליס איילנד כתחנת כניסה לארצות הברית – כדי להתרשם מהמוני המהגרים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה. עבור אמה שהייתה אז בת 33, זה היה האירוע שעורר בה את שאלת ההמשכיות היהודית: מה תהיה דמותה של הזהות היהודית באמריקה, לאילו כיוונים תתפתח ואילו עקרונות יגדירו אותה? לזרוס הייתה בין הראשונים ששאלו את השאלה הזאת, שעדיין מהדהדת בחלל האוויר. היא עמדה בצומת שבין שלוש מגמות שהשפיעו על החיים היהודיים באמריקה: ההגירה מאירופה לארצות הברית, שהלכה ונעשתה מרכז יהודי גדול; התפתחותה של זהות אתנית מורכבת יהודית-אמריקנית בדומה לזהויות כפולות שצמחו בחברות מהגרים אחרות בארצות הברית באותו הזמן; ועלייתה של הציונות. חייה של לזרוס, כפי שנראה להלן, מגלמים את החיכוכים וההתמזגויות בין שלוש המגמות הללו.

 

יש היסטוריה יהודית

במאה ה-19 הייתה ארץ ישראל נושא שהעסיק רבים בארצות הברית ובאנגליה, תחילה בהקשר הנוצרי. ההתקדמות הטכנולוגית של תחבורה ותקשורת קירבה את המזרח התיכון אל המערב, ודעיכתה של האימפריה העות'מאנית עוררה עניין דיפלומטי ואימפריאליסטי באזור. ארץ הקודש הפכה נושא לדיון ציבורי. 

בינתיים הלכה ארצות הברית והתרחבה. כוח טמיר הניע את אוכלוסיית הלבנים המתרחבת לכיוון מערב, לבנות להם ארץ מובטחת משלהם. התנועה הזאת הדהדה את מסעה של ספינת המייפלאואר שהובילה את ראשוני המתיישבים למושבות בצפון אמריקה, שגם הם חשו את עצמם כעבדים העברים שיצאו ממצרים בדרכם לארץ הקודש. התעוררות נוספת שהסעירה את האמריקנים במאה ה-19 הייתה תחייה דתית שהתבטאה בהתפשטותן המהירה של כנסיות בפטיסטיות, מתודיסטיות ופרסביטריאניות, ועוררה להט מיסיונרי שהדיו הגיעו עד לארץ ישראל. ארץ ישראל משכה אליה עולי רגל, תיירים וסוחרים, ובאו אליה גם חוקרים ואמנים שביקשו לתאר אותה.

את התעוררות עניינה של לזרוס בארץ ישראל אפשר לייחס לכותבים פילושמים כמו סיר לורנס אוליפנט או גו'רג' אליוט. אליוט היה שם העט של הסופרת הבריטית מרי אן אוונס שלזרוס הקדישה לה מחזה פרי עטה. הגלים שעוררו יצירותיהם באמריקה הרשימו אותה יותר מאשר פעילותם של מונטיפיורי או של ציונים אחרים.

הביקור שערכה עם הרב גוטהייל גרם לתפנית בחייה, מעין התעוררות לזהותה היהודית. המפגש המטלטל עם המוני היהודים שנפלטו לאי וורד היה עבורה כמעין קול קורא לנבואה. מיד לאחר הביקור היא פרסמה סדרה של מסות ושירים שיועדו הן ליהודים והן לנוצרים ובחנו את משמעותה של ההשתייכות לעם היהודי. כתבים אלה הותירו חותם בזמנם והשאלות שנדונו בהם לראשונה נותרו רלבנטיות גם עבור הדורות הבאים.

מאמר שפרסמה באותה שנה אחת בשם גברת רגוזין בכתב עת The Century הרתיח את לזרוס. המאמר שכותרתו הייתה " יהודים-רוסים וגויים" הציג את היהודים ברוסיה כנטע זר, חתרני וכופר הראוי לרדיפות. לזרוס הגיבה במאמר שכבר בכותרת שלו – 'נצרות רוסית מול יהדות מודרנית' – ביקש לחלוק על נקודת המבט האנטישמית של רגוזין ולהזכיר לקוראים שתולדות העם היהודי לא נחתמו עם הולדת הנצרות. במאמר המשך ביקשה לזרוס לפרוס את יריעת ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט היהודית ולא מנקודת המבט הנוצרית, או בניסוחה העוקצני: 

לסקור בקצרה את ההיסטוריה שלהם מאז ימיהם של כתבי הקודש, היכן שהקורא הממוצע נוטה לחתום אותה (Emma Lazarus, 'The Jewish Problem', The Century, February 1883, p. 602).

עצם הרעיון שליהודים יש היסטוריה משלהם היה בגדר חידוש. התרבות הדתית האמריקנית שנבנתה על תפיסה נוצרית מובהקת, ראתה את ההיסטוריה של עם ישראל בתור מעין הקדמה לישו או בתור גורל שיועד להם בשל דחייתם את המשיח הנוצרי. התיאור של לזרוס התבסס על החיבורים החלוציים של חוקרים יהודים מתנועת חכמת ישראל כמו צבי גרץ ויום-טוב ליפמן צונץ שאל כתביהם התוודעה בשפה הגרמנית.

 

למה להיבדל?

כשפרסמה את חיבורה בהמשכים 'איגרת אל העברים' שהודפס בכתב העת היהודי American Hebrew  בין נובמבר 1882 למאי 1883 הייתה לזרוס בין הציונים הראשונים מעבר לאוקיינוס. זה היה כעשרה חודשים אחרי שיהודה לייב פינסקר פרסם בגרמנית את חיבורו 'אוטואמנציפציה', וכארבעה חודשים אחרי ייסודה של ראשון לציון. לזרוס קיבלה את הציונות, אך הציגה את המולדת בפלשתינה כפתרון המיועד ליהודים הנרדפים במזרח אירופה ולא ליהודים באמריקה. 

עבור היהודים האמריקנים, אזרחים חופשיים של רפובליקה, אין צל של צורך להשליך את יהבם אל הקמתה של כל לאומיות אחרת (Epistle to the Hebrews, JPS edition, p. 41)

לזרוס ראתה בציונות פתרון עבור יהודי מזרח אירופה משום שיישובם ההמוני בארצות הברית לא נראה לה בר ביצוע. היא ראתה צורך להדגיש שלטיעון שלה בעד ייסודה של מדינה יהודית 

אין שום נגיעה, ולו הקטנה ביותר, ליהודי ארצות הברית … שבאשר אנחנו חופשיים, אנחנו בבית (שם, עמ' 72)

הבהרה זו היא תגובה לביקורת של אברהם איזקס על המאמר "הבעיה היהודית" שבו דנה לזרוס בצרתם של המהגרים. איזקס, עורך העיתון The Jewish Messenger, הביע חשש, שרבים מיהודי ארצות הברית היו שותפים לו. הם דאגו מכך שהמוני המהגרים החדשים יסכנו את המעמד שהשיגו יהודי ארצות הברית בעמל רב. איזקס גם הצביע על כך שלזרוס נמנעת מהגדרה דתית של היהודים, ורואה את שליחותם הדתית כעניין השייך לעבר. איזקס ביקר אותה על חוסר העקביות שבין התערות מחשבתית בעידן הנאורות לבין חיזוק המורשת היהודית:

אם נכון הדבר שהקשר הגזעי … מאחד את היהודים אפילו שהם כבר משוללי כל דת, למה ליצור לאומיות חדשה אם לא כדי לייסד קהילה חופשית משותפת ,דתית ואתאיסטית, המכונה יהודית? (Abraham Isaacs, “Will the Jews Return to Palestine”, The Century, May 1883, p. 156).

איזקס נגע בשאלת מפתח בזהות היהודית שלזרוס עצמה ניסחה אותה בין דפי חיבורה 'איגרת אל העברים': כיצד "לשחרר ולבצר את תבונתנו כדי לעמוד בקצב ההתקדמות האינטלקטואלית של העידן שלנו" ('איגרת אל העברים', עמ' 15) ובו בזמן "לשמר את הלהבות הקדושות של הזיכרון ההיסטורי שלנו" (שם). על כמה מן המורשת יכול היהודי לוותר מבלי לאבד את זהותו מכל וכל, ולא פחות חשוב, איך לאזן, כפי שאומרת לזרוס, בין השוויון האוניברסלי ליהודיות הפרטיקולרית? מאחר שארצות הברית הייתה "חברה שבה כל הבדלי הגזע והאמונה הותכו לכדי קוסמופוליטיות מעודנת" (שם, עמ' 73), למה לחפש תחייה לאומית? 

במאמרה 'הבעיה היהודית' לזרוס עצמה נחפזת להסיק שיהודי ארצות הברית "איבדו את צבעם ואת ייחודים והם כבר אינם יהודים ולא נוכרים" ('The Jewish Problem', p. 611).

 

חזון חדש

לזרוס לא הצליחה להעמיד מורה נבוכים לשאלות הזהות שעודן מעסיקות את יהדות ארצות הברית עד היום. היא שללה פתרון במזרח אירופה משום שרוב רובם של המהגרים היהודים לא העלו על דעתם לחזור לשם. שלא כמו המוני המהגרים הסלאבים או האיטלקים שהגיעו גם הם לארצות הברית באותן שנים, ליהודים לא היה לאן לחזור, למעט ברגעים של נוסטלגיה ספרותית. 

בתוך 'אגרת אל העברים' לזרוס נמנעת מלהכריע אם היהדות היא דת או לאום וקובעת שהיא שתיהן, קביעה שקל יותר לומר אותה מאשר לממשה. היא קראה להעיר את ההיסטוריה היהודית מתרדמתה, אבל לאן עליה לפנות? אמריקה – ארץ האפשרויות, ארץ החופש התרבותי והדתי, ארץ הרבגוניות – הציעה כיוון אחד של התפתחות יהודית: להיספג בתוך כור ההיתוך האמריקני. יישובה מחדש של הארץ המובטחת נשא הבטחה אחרת: חידוש הזהות היהודית הייחודית.

הראייה כפולת הפנים הזאת על זהות והיסטוריה עיצבה את שירתה של לזרוס. פנייתה לעבר ענייניו של הציבור היהודי הפכה את הקול השירי שלה מגעגוע לירי לטון המביע ייעוד לאומי מתוך דחיפות היסטורית. היא שילבה בין מתח נבואי לבין חזון מעשי וקישרה את היהדות ההיסטורית עם היהודים בני זמנה בדימויים כמעט תנ"כיים של הבטחה לגאולה. כך למשל בשיר "דגל היהודי": 

לו היה לי שופר ירושלים היום
להריע תקיעה בכוח איתן
להקיץ הישנים בארץ וברום
להעירם לדוחק הזמן
לא לנקום כי אם לישועה
למיליון חרבות תנו תנופה
אל תחשוב כי מתה אש התמיד
ולא כי תמה שלהבת הרוח
עם חוקו של משה ונבל דוד
הכוח העתיק לא ישוח
יקום עזרא חדש נגדי
להניף את דגל היהודי
(Emma Lazarus, Selected Poems and Other Writings [Broadview Press, 2002], p. 183)

כמו בכתיבתה המסאית, לזרוס קוראת בשורות אלה לחידוש הנהגה כמו זו של עזרא הסופר ומדמיינת גם סמכות פוליטית מחודשת – חוקו של משה; תחייה של תרבות יהודית  – כינור דוד, ואולי גם היא עצמה משתלבת בחזון ההתחדשות כנעימת זמירות ישראל החדשה. השופר המוזכר אצל לזרוס גם בשיר לכבוד ראש השנה, יוצר הדהוד מקראי ברור. לזרוס משתמשת בחיבורים האלה אל העבר כדי לקרוא לעתיד אחר, קריאה מגייסת שיוצרת חזון חדש לעם היהודי. 

על אף הקריאה הנלהבת, זיהתה לזרוס גם את הסכנות הטמונות בלאומיות. בשניים משיריה היא עסקה בדמותה של כרמן סילבה, שם העט של המלכה אליזבת', אשתו של קרול הראשון, מלך רומניה. היא הייתה מלכה שקידמה בארצה אמנות, בעיקר אמנות של נשים, במטרה ליצור קול שירי אופייני לרומניה. המאמץ לגבש זהות מקומית יצר אפליה חמורה נגד יהודים ואפילו איומים בגירוש. כפי שכותבת לזרוס בשיר "אל כרמן סילבה", יהודי רומניה נותרו:

זרים בארץ מולדתם
אדמת אחיהם דחתה אותם
(Standard Book of Jewish Verse, edited by Joseph Friedlander and George Alexander Kohut , p, 683)

ובדומה לכך בשיר "שורות אל כרמן סילבה"

יהודי קטן הוכה
נפל בתחום הצר
במתק מנגנת המלכה 
כמו זמיר ששר (שם עמ' 684)

למרבה הצער, הלאומיות הלא-ליברלית שלזרוס מקוננת עליה במאה ה-19, עדיין נמצאת אתנו. הגיבוש הלאומי פוגע לעתים קרובות מדי באחרים. זהו אחד מן הפרדוקסים הצורמים הנוכחים במרחבי יצירתה של לזרוס בשירה ובפרוזה. חוסר העקביות, המתחים והסתירות צצים שם גם כשלזרוס מנסה לפתור אותם; סתירות בנוגע לדת ולגזע, אוניברסליות ופרטיקולריות, עבר ועתיד. לזרוס נכבלת בקונפליקטים האלה השזורים בתודעה היהודית מקדמת דנא, היא לכודה בתוך הסבך שמעליו היא מבקשת להתעלות.

 

ארץ חדשה

השיר המפורסם ביותר של לזרוס הוא 'קולוסוס החדש', שנכתב ב-1883 במטרה לגייס כספים לבניית קומת מסד לפסל החירות, מתנתה של צרפת לציון הידידות בין המדינות. השיר נכתב למעשה לפני הרכבת הפסל כפי שציין ההיסטוריון ג'ון האיים, קבלת הפנים שעורכת הדמות הנשית המפוסלת להמוני המהגרים היא פרי דמיונה של לזרוס:

עוֹמְדָה אִשָּה גְדוֹלָה עַל סַף-מערב
שְטוּף-יָם וּבְיָדָהּ לַפִּיד בּוֹעֵר,
בּוֹ אֵש-בְּרָקִים בְּלוּמָה, וּשְמָהּ יָאֵר:
אֵם-גָלֻיוֹת. פַּנַס-זְרוֹעָהּ יִרְעַף
בְּרָכָה לַיְקוּם; וְרֹךְ-עֵינָהּ כְּצַו
לְחוֹף עָרִים תְּאוֹמוֹת חָלָל גּוֹשֵר.
("שני שירים מאת אמה לזרוס", תרגם מאנגלית ראובן אבינעם, 'דבר' י' באב תש"ט, 5.8.1949, עמ' 3)

השיר רומז בעדינות לדבורה הנביאה המכנה את עצמה "אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים ה', ז') בשירה הקרויה על שמה. דבורה היא אשת לפידות, כלומר אשתו של לפידות, וכאן היא אישה הנושאת לפידים. האימוץ האמריקני של הדימוי המקראי הזה מעניק לפסל משמעות פוליטית חדשה כגילום של הפלורליזם האמריקני. 

קבלת הפנים האמריקנית ליהודים נעשית מפורשת בסונטה '1492' שכתבה לזרוס באותן שנים 

אַת שנת דו-פרצופין, אם כל גורל ושינוי 
דמעותייך מה זלגו עת בלהט חרב ארור
גירשה ספרד ילדי הנביאים, בני הצור
בבוז קנאות נידחו נסיך, כהן ועם שנאוּי
רוּדפו מים אל ים, נידחו מגוי אל גוי 
ממערב נידחו והמזרח אותם שטם
לבוא אל מעגן העולם המוכר לא הניחם
ננעל כל נמל ועל כל שער בריח תלוי
ואַת, שנת דו-פרצופין, גילית וחייכת 
אדמה בתולה שבה שקיעה אינה מולכת 
'בואו בי יגיעי כוח', יאמר שער הדמדומים הנפתח 
כאן ייפול כל מחסום אשר מלאכת 
גזע, דת או מעמד להתקין השכילה כך
להקים שנאה שתעצור מלב אל לב ללכת
(Lazarus, Selected Poems, p. 233)

לזרוס הופכת את גילוי אמריקה לאחד הפרקים בהיסטוריה היהודית, דלת חדשה הנפתחת בדיוק כשדלת אחרת ננעלת בפניהם בטריקה. כמו שקורה תמיד בהיסטוריה, המשמעות של הרגע עדיין איננה ידועה, ואותה שנה כפולת פנים עמדה וחיכתה לפירוש. עבור לזרוס, נצר לאותם יהודים ראשונים ששמו את פניהם לעולם החדש, גירוש ספרד ב-1492 הוא הטראומה הגדולה ביותר מאז חורבן הבית, טראומה שרק השואה האפילה עליה מאוחד יותר. אבל באותה שנה טראומטית גילה קולומבוס את אמריקה שבה ידעו היהודים חיים טובים מאלה שזכו להם אי-פעם בעולם הישן. 

המשוררת שוזרת אירועים מההיסטוריה היהודית ומההיסטוריה האמריקנית בנימה הנבואית, המקראית, של הסונטה. 'בלהט חרב ארור' מזכיר את להט החרב המתהפכת השומרת את הדרך לעץ החיים בסיפור הגירוש מגן העדן (בראשית ג', כ"ד), והגירוש מספרד שבה ידעו היהודים תור זהב משול בעיני צאצאי המגורשים לגירוש מגן העדן. כך, לפחות בעיניה של מי שתרגמה לאנגלית את מיטב השירים של משוררי תור הזהב. היהודים מתוארים כאן במונחים לאומיים "נסיך, כהן ועם", עם שנרדף בסונטה 'מים אל ים' וגם 'מגוי אל גוי', בגלויות שקדמו לגל המהגרים שעליו מספר השיר 'קולוסוס החדש'. 

חלקה הראשון של הסונטה פונה אל שנת 1492, התקופה שבה היהודים היו נרדפים, ללא מדינה, והוא משקף את 1882 ואת הפוגרומים שהתנפצו על דלתותיהם של היהודים באימפריה הרוסית. שנת 1492, 'אם כל גורל ושינוי', היא זו שמגלה את אדמת אמריקה הבתולה, אדמת המערב המתוארת כמקום שבו השקיעה איננה יורדת על העולם, מקום של אור תמיד. כמו פסל החירות, גם 1492 היא ייצוג נשי של יבשת אמריקה הקוראת לפליטים יגיעי הכוח לבוא בשעריה. 

אמריקה אכן משקפת הצלה, אך האם ההיסטוריה היהודית כולה מובילה אל אמריקה ואל ההיסטוריה שלה? אם העולם החדש הוא אכן המקום שבו 'ייפול כל מחסום אשר מלאכת גזע, דת או מעמד להתקין השכילה', האם מה שייפול הוא המחסומים בפני החירות או עצם ההבדלים? למחוק 'שנאה שתעצור מלב אל לב ללכת', זו בהחלט הבטחה נבואית, אך אם, כפי שכתבה לזרוס בחיבור 'הבעיה היהודית', יהודי אמריקה "איבדו את צבעם ואת ייחודים והם כבר אינם יהודים ולא נוכרים", מה נותר מזהותם היהודית?

אמה לזרוס הייתה בין הראשונים שחגגו את מה שהעניקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ליהודים: האפשרות להיות גם יהודים וגם אמריקנים. ייתכן כי מותה המוקדם ב-1887 בגיל 38, ככל הנראה מסרטן, מנע ממנה להתמודד באופן בשל יותר עם הכפילות הגלומה בזהות  היהודית האמריקנית ולעצב אותה באופן בוגר ושלם יותר. 

על אף הפלורליזם שביצירתה של לזרוס, כפי שאנו רואים אותה כיום, היא חסרה איזה מימד של צידוק מוסרי המאפשר לעמוד מאחורי הזהויות המתקיימות זו בצד זו, במה שהרב יונתן זקס מכנה 'כבוד של השונה' במערכת היחסים בין הקהילות האתניות. גם מאה וחמישים שנה לאחר שנכתבו חיבוריה ושיריה, המימד הזה עדיין חומק מאתנו.

---

לקריאה נוספת:
מייקל פ. קרמר, "אמה לזרוס מגלה את אמריקה בסונטה '1492'", בתוך: 'בעקבות קולומבוס: אמריקה 1492-1992', בעריכת מירי אליאב פלדון, מרכז שזר תשנ"ז, עמ' 159-172; טובה אליצור, "אמה לזרוס: משוררת עבריה", 'האומה' 56 (תשל"ט) עמ' 91-79 ;
Esther Schor, Emma Lazarus, York: Schocken, 2006; Shira Wolosky, Poetry and Public Discourse, Palgrave Macmillan, 2013, pp. 139-152