על אף שהיא מזוהה בעיקר עם המהגרים ועם פסל החירות, אפשר לראות באמה לזרוס גם את הקול הראשון בציבוריות האמריקנית שתמך בציונות. יצירתה מעלה שאלות של זהות שעד היום לא נס לֵחן

את סיפור חייה של אמה לזרוס אפשר לקרוא כמשל על זהותם של יהודי ארצות הברית. היא נולדה ב-1849 למשפחה של יהודים יוצאי פורטוגל שהגיעה לאמריקה לפני אמצע המאה ה-18. כבת למעמד הגבוה היא קיבלה חינוך ברוח רציונליסטית, הרגישה בנוח בקרב האליטה הניו יורקית והזדהתה עם הערכים והשאיפות של חוגי הספרות שהשתייכה אליהם. את רלף וולדו אמרסון – הפילוסוף שפרש מן הנצרות לטובת הדת שהגה המבוססת על רעיונותיו של עמנואל קאנט – היא ראתה בתור מנטור ושלחה אליו את הספרים שפרסמה כדי לקבל את ברכתו.

לזרוס נכנסה כיוצרת לעולם הספרות בימים שבהם החלו שירים וסיפורים פרי עטן של נשים להתווסף למדף הספרים הודות למהפכה בחינוך הנשים ובמעמדן במהלך המאה ה-19. היא עצמה זכתה למורים פרטיים שלימדו אותה גרמנית, איטלקית, ומאוחר יותר גם עברית. בספר שיריה הראשון היא התגלתה כמשוררת מעולה, שהייתה גם שאפתנית מספיק כדי להיעלב כשאמרסון לא כלל את שיריה באנתולוגיה שערך, לצד השירים של ויליאם שייקספיר, ויליאם וורדסוורת' והנרי דייוויד תורו.

משפחת לזרוס הייתה חלק מקהילת 'שארית ישראל', הקהילה הספרדית הוותיקה בניו יורק. אף על פי שדודהּ מדרגה שנייה שימש בתפקיד הרב, הוריה לא נמנו על החברים הפעילים ביותר בקהילה. הרב גוסטב גוטהייל מבית הכנסת הרפורמי 'עמנו-אל' התרשם מתרגומיה לשירי היינריך היינה שפרסמה וביקש ממנה להכין עבורו גרסה אנגלית של פיוטים שתִרגם אברהם גייגר לגרמנית, ואף הגדיל לבקש שהיא תחבר מזמורי תפילה משלה.

לזרוס תִרגמה עבורו פיוטים אך הגיבה בהסתייגות לבקשתו שתכתוב בעצמה, כפי שכתבה לו ב-6.2.1877:

אשר לכתיבת מזמורים בעצמי, הבשר מייחל אך הרוח חלשה. הייתי שמחה לסייע לך במשימה הקשה והפטריוטית שקיבלת על עצמך, אבל ככל שאני קוראת יותר מהפיוטים האלה, תחושתי היא שאני חסרה את הלהט ואת ההתלהבות הדרושים לחיבורם. (Richard J. W. Gottheil, The Life of Gustav Gottheil, pp. 62–63)

לזרוס הייתה אפוא מעורבת במידת מה בחיי התרבות של הקהילה היהודית, וב-14 באוקטובר 1882 הזמין אותה הרב גוטהייל להתלוות אליו לאי וורד שליד מנהטן – שקדם לאליס איילנד כתחנת כניסה לארצות הברית – כדי להתרשם מהמוני המהגרים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה. עבור אמה שהייתה אז בת 33, זה היה האירוע שעורר בה את שאלת ההמשכיות היהודית: מה תהיה דמותה של הזהות היהודית באמריקה, לאילו כיוונים תתפתח ואילו עקרונות יגדירו אותה? לזרוס הייתה בין הראשונים ששאלו את השאלה הזאת, שעדיין מהדהדת בחלל האוויר. היא עמדה בצומת שבין שלוש מגמות שהשפיעו על החיים היהודיים באמריקה: ההגירה מאירופה לארצות הברית, שהלכה ונעשתה מרכז יהודי גדול; התפתחותה של זהות אתנית מורכבת יהודית-אמריקנית בדומה לזהויות כפולות שצמחו בחברות מהגרים אחרות בארצות הברית באותו הזמן; ועלייתה של הציונות. חייה של לזרוס, כפי שנראה להלן, מגלמים את החיכוכים וההתמזגויות בין שלוש המגמות הללו.

 

יש היסטוריה יהודית

במאה ה-19 הייתה ארץ ישראל נושא שהעסיק רבים בארצות הברית ובאנגליה, תחילה בהקשר הנוצרי. ההתקדמות הטכנולוגית של תחבורה ותקשורת קירבה את המזרח התיכון אל המערב, ודעיכתה של האימפריה העות'מאנית עוררה עניין דיפלומטי ואימפריאליסטי באזור. ארץ הקודש הפכה נושא לדיון ציבורי. 

בינתיים הלכה ארצות הברית והתרחבה. כוח טמיר הניע את אוכלוסיית הלבנים המתרחבת לכיוון מערב, לבנות להם ארץ מובטחת משלהם. התנועה הזאת הדהדה את מסעה של ספינת המייפלאואר שהובילה את ראשוני המתיישבים למושבות בצפון אמריקה, שגם הם חשו את עצמם כעבדים העברים שיצאו ממצרים בדרכם לארץ הקודש. התעוררות נוספת שהסעירה את האמריקנים במאה ה-19 הייתה תחייה דתית שהתבטאה בהתפשטותן המהירה של כנסיות בפטיסטיות, מתודיסטיות ופרסביטריאניות, ועוררה להט מיסיונרי שהדיו הגיעו עד לארץ ישראל. ארץ ישראל משכה אליה עולי רגל, תיירים וסוחרים, ובאו אליה גם חוקרים ואמנים שביקשו לתאר אותה.

את התעוררות עניינה של לזרוס בארץ ישראל אפשר לייחס לכותבים פילושמים כמו סיר לורנס אוליפנט או גו'רג' אליוט. אליוט היה שם העט של הסופרת הבריטית מרי אן אוונס שלזרוס הקדישה לה מחזה פרי עטה. הגלים שעוררו יצירותיהם באמריקה הרשימו אותה יותר מאשר פעילותם של מונטיפיורי או של ציונים אחרים.

הביקור שערכה עם הרב גוטהייל גרם לתפנית בחייה, מעין התעוררות לזהותה היהודית. המפגש המטלטל עם המוני היהודים שנפלטו לאי וורד היה עבורה כמעין קול קורא לנבואה. מיד לאחר הביקור היא פרסמה סדרה של מסות ושירים שיועדו הן ליהודים והן לנוצרים ובחנו את משמעותה של ההשתייכות לעם היהודי. כתבים אלה הותירו חותם בזמנם והשאלות שנדונו בהם לראשונה נותרו רלבנטיות גם עבור הדורות הבאים.

מאמר שפרסמה באותה שנה אחת בשם גברת רגוזין בכתב עת The Century הרתיח את לזרוס. המאמר שכותרתו הייתה " יהודים-רוסים וגויים" הציג את היהודים ברוסיה כנטע זר, חתרני וכופר הראוי לרדיפות. לזרוס הגיבה במאמר שכבר בכותרת שלו – 'נצרות רוסית מול יהדות מודרנית' – ביקש לחלוק על נקודת המבט האנטישמית של רגוזין ולהזכיר לקוראים שתולדות העם היהודי לא נחתמו עם הולדת הנצרות. במאמר המשך ביקשה לזרוס לפרוס את יריעת ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט היהודית ולא מנקודת המבט הנוצרית, או בניסוחה העוקצני: 

לסקור בקצרה את ההיסטוריה שלהם מאז ימיהם של כתבי הקודש, היכן שהקורא הממוצע נוטה לחתום אותה (Emma Lazarus, 'The Jewish Problem', The Century, February 1883, p. 602).

עצם הרעיון שליהודים יש היסטוריה משלהם היה בגדר חידוש. התרבות הדתית האמריקנית שנבנתה על תפיסה נוצרית מובהקת, ראתה את ההיסטוריה של עם ישראל בתור מעין הקדמה לישו או בתור גורל שיועד להם בשל דחייתם את המשיח הנוצרי. התיאור של לזרוס התבסס על החיבורים החלוציים של חוקרים יהודים מתנועת חכמת ישראל כמו צבי גרץ ויום-טוב ליפמן צונץ שאל כתביהם התוודעה בשפה הגרמנית.

 

למה להיבדל?

כשפרסמה את חיבורה בהמשכים 'איגרת אל העברים' שהודפס בכתב העת היהודי American Hebrew  בין נובמבר 1882 למאי 1883 הייתה לזרוס בין הציונים הראשונים מעבר לאוקיינוס. זה היה כעשרה חודשים אחרי שיהודה לייב פינסקר פרסם בגרמנית את חיבורו 'אוטואמנציפציה', וכארבעה חודשים אחרי ייסודה של ראשון לציון. לזרוס קיבלה את הציונות, אך הציגה את המולדת בפלשתינה כפתרון המיועד ליהודים הנרדפים במזרח אירופה ולא ליהודים באמריקה. 

עבור היהודים האמריקנים, אזרחים חופשיים של רפובליקה, אין צל של צורך להשליך את יהבם אל הקמתה של כל לאומיות אחרת (Epistle to the Hebrews, JPS edition, p. 41)

לזרוס ראתה בציונות פתרון עבור יהודי מזרח אירופה משום שיישובם ההמוני בארצות הברית לא נראה לה בר ביצוע. היא ראתה צורך להדגיש שלטיעון שלה בעד ייסודה של מדינה יהודית 

אין שום נגיעה, ולו הקטנה ביותר, ליהודי ארצות הברית … שבאשר אנחנו חופשיים, אנחנו בבית (שם, עמ' 72)

הבהרה זו היא תגובה לביקורת של אברהם איזקס על המאמר "הבעיה היהודית" שבו דנה לזרוס בצרתם של המהגרים. איזקס, עורך העיתון The Jewish Messenger, הביע חשש, שרבים מיהודי ארצות הברית היו שותפים לו. הם דאגו מכך שהמוני המהגרים החדשים יסכנו את המעמד שהשיגו יהודי ארצות הברית בעמל רב. איזקס גם הצביע על כך שלזרוס נמנעת מהגדרה דתית של היהודים, ורואה את שליחותם הדתית כעניין השייך לעבר. איזקס ביקר אותה על חוסר העקביות שבין התערות מחשבתית בעידן הנאורות לבין חיזוק המורשת היהודית:

אם נכון הדבר שהקשר הגזעי … מאחד את היהודים אפילו שהם כבר משוללי כל דת, למה ליצור לאומיות חדשה אם לא כדי לייסד קהילה חופשית משותפת ,דתית ואתאיסטית, המכונה יהודית? (Abraham Isaacs, “Will the Jews Return to Palestine”, The Century, May 1883, p. 156).

איזקס נגע בשאלת מפתח בזהות היהודית שלזרוס עצמה ניסחה אותה בין דפי חיבורה 'איגרת אל העברים': כיצד "לשחרר ולבצר את תבונתנו כדי לעמוד בקצב ההתקדמות האינטלקטואלית של העידן שלנו" ('איגרת אל העברים', עמ' 15) ובו בזמן "לשמר את הלהבות הקדושות של הזיכרון ההיסטורי שלנו" (שם). על כמה מן המורשת יכול היהודי לוותר מבלי לאבד את זהותו מכל וכל, ולא פחות חשוב, איך לאזן, כפי שאומרת לזרוס, בין השוויון האוניברסלי ליהודיות הפרטיקולרית? מאחר שארצות הברית הייתה "חברה שבה כל הבדלי הגזע והאמונה הותכו לכדי קוסמופוליטיות מעודנת" (שם, עמ' 73), למה לחפש תחייה לאומית? 

במאמרה 'הבעיה היהודית' לזרוס עצמה נחפזת להסיק שיהודי ארצות הברית "איבדו את צבעם ואת ייחודים והם כבר אינם יהודים ולא נוכרים" ('The Jewish Problem', p. 611).