קצין עות'מאני, מושל בריטי וראש עיריית ירושלים, וגם היסטוריון, חוקר ומנהיג פוליטי שהתנגד לגירוש היהודים מארצות ערב וכתב חיבור מונומנטלי על הנכבה – האסון הפלשתיני. עארף אל-עארף היה מנהיג פלשתיני שידע לראות גם את הצד השני

ביתו המפואר של עארף אל-עארף נבנה בבאר שבע לפני 85 שנה, והוא עדיין עומד על תִלו במלוא פארו. האבנים האדומות היפהפיות שהובאו במיוחד מירושלים, המזרקה, הקשתות ועמודי השיש עודם שם, מספרים את סיפורו של הבית שנחשב ליפה ביותר בעיר בעת שנבנה, ובעיקר את סיפורו של האדם שהתגורר בו. עארף אל-עארף ניסה כל ימיו לעגל את הפינות החדות של המשולש – בריטים, יהודים וערבים.

 

יוצא מהחומות

עארף אל-עארף היה קודם כל ירושלמי. הוא נולד ב-1892 לאחת המשפחות הנכבדות בעיר וגדל בה. כיאה למעמדו, וכפי שהיה נהוג בקרב בני עשירים בירושלים באותה תקופה, הוא נסע לאיסטנבול כדי ללמוד שם בתיכון ובאוניברסיטה. באיסטנבול החל אל-עארף להתבטא בסוגיות הציבוריות שעל הפרק, וכבר ב-1913, הרבה לפני שמנהיגים ואישי ציבור ערבים אחרים דיברו על כך, יצא בקריאה לא למכור קרקעות ובתים ליהודים. הוא הסביר כי לא מדובר באנשים פרטיים המגיעים לארץ ישראל כדי לגור בה, אלא בבעלי שאיפות לאומיות להשתלט על הארץ.

מלחמת העולם הראשונה פרצה כשעארף היה בן 22. הוא שירת כקצין בצבא העות'מאני ונפל בשבי הרוסי. שלוש שנים שהה במעצר בסיביר, וב-1917 הצליח להימלט בחסות הכאוס שהשליטה באזור המהפכה הרוסית. כששב לירושלים המלחמה כבר נגמרה, ושום דבר לא היה דומה למציאות שהכיר.

הצהרת בלפור שניתנה עם סיום המלחמה, ניצחון הבריטים, כניעת ירושלים הערבית וגלי העלייה המתגברים של יהודים לארץ גרמו להתעוררות לאומית ערבית בירושלים, ועארף אל-עארף היה ממנהיגיה. יחד עם חברי ילדותו הירושלמים, ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני, הוא הקים ב-1918 את המועדון הערבי, תנועה שעסקה בפעילות חברתית ותרבותית לאומית. החזון הלאומי שאליו הטיף המועדון לא היה מדינה פלשתינית אלא סוריה הגדולה – מדינה ערבית אחת אשר בירתה דמשק, ואין בה מקום לבריטים ובוודאי לא להתיישבות ציונית. אזור ארץ ישראל כונה על ידם סוריה הדרומית, וכך גם נקרא ביטאון התנועה שעארף היה עורכו סוריא אל-ג'נוביה. פעילות המועדון הערבי דעכה לאחר השתלטות צרפת על סוריה ולבנון, שהפכה את רעיון סוריה הגדולה לבלתי אפשרי.

בשיאו מנה המועדון הערבי למעלה מ-500 פעילים, ובפרעות תר"ף היו חבריו כוח מוביל בתקיפת שכונות ויישובים יהודיים. השלטונות הבריטיים, שזיהו את הכוח המניע מאחורי המאורעות, ביקשו לעצור את עארף אל-עארף באשמת הסתה לאלימות בעיתון שערך. אל-עארף נמלט לעבר הירדן ומשם לדמשק, ובהיעדרו נשפט לעשר שנות מאסר והעיתון נסגר. גם בדמשק המשיך אל-עארף לנהל פעילות ציבורית ולאומית למען ערביי הארץ, ואף פעל באפיקים דיפלומטיים כדי לערער על החלטות ועידת סן-רמו ועל הצעדים שעשתה בריטניה לייהוד ארץ ישראל.

הנציב הבריטי הרברט סמואל העניק לבסוף חנינה לעארף אל-עארף, ולא רק שהוא הורשה לשוב לביתו, אלא אף הוצע לו לשמש פקיד במנהל הבריטי. הבריטים העריכו את השכלתו של אל-עארף ואת מנהיגותו והשפעתו, והחליטו לצרף אותו לשורותיהם במטרה למתן את עמדותיו. במהלך שנות העשרים הוא שימש קצין בג'נין, בשכם, בבית שאן וביפו, וב-1929 מונה למושל נפת באר שבע מטעם המנדט הבריטי.