פחות משלושים שנה היה נמל פעיל בתל אביב, אבל ההתרגשות סביב הקמתו של הנמל העברי הראשון הרקיעה שחקים והלהיבה לבבות. על חייו הקצרים והחגיגיים של מתקן תשתיות שהיה לסמל של תחייה עברית

רבים מבקרים במתחם הבילויים הקרוי נמל תל אביב ונהנים מהאווירה ההיסטורית הנוסטלגית שהמקום משרה. כשהוקם הנמל אמנם לא היו בו מסעדות, תערוכות וסדנאות, אבל התרגשות היסטורית בהחלט הייתה. לא התרגשות מהעבר של המקום, אלא מפסיעותיו של העתיד על המפתן. פחות משלושים שנה פעל הנמל, אך היו אלה שנים עמוסות תלאות ותקוות.

 

כאן שביתה

החלום להקים נמל לחופה של העיר העברית הראשונה לא נולד ב-15 במאי 1936, היום שבו הוחל בבניית המזח החדש. הרעיון נולד במוחם של מאיר דיזנגוף וחבריו ראשוני תל אביב כבר בראשית שלטון המנדט בשנות העשרים, כשהתכנית להקמת הבית הלאומי רק החלה לקרום עור וגידים והיחסים עם הנציב העליון הראשון הרברט סמואל היו במיטבם. המיזם, שכונה 'תכנית המזח', תוכנן לפרטיו, כולל הצבעה על מיקום הנמל בקצה רחוב אלנבי. חשבו אפילו על מקורות מימון אפשריים. חלק מהתכנית נעשה בשיתוף עם עיריית יפו ועם אנשי עסקים ערבים. סוחרים יהודים וערבים מחו במשותף על כוונת ממשלת המנדט להקים נמל חדש בחיפה, ותבעו להרחיב ולשכלל את נמל יפו, כולל נמל משנה בתל אביב. השלטונות התייחסו לתכנית בעין יפה, ואף הבטיחו להמליץ עליה לפני השלטון המרכזי בלונדון. אלא שירח הדבש בין היישוב היהודי לממשלת המנדט הסתיים במהירות והתקדמות התכנית נעצרה.

מה שהחזיר את רעיון הנמל העברי לשולחן הדיונים היה המרד הערבי – מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. ב-1936 פתחו עובדי נמל יפו הערבים בשביתה ופגעו בייצוא תוצרת הפרדסים בהתיישבות היהודית בארץ. המרד נמשך בהפסקות עד מרץ 1939, וכלל פעולות טרור של ערבים בעיקר נגד מוסדות המנדט אך גם נגד יהודים. במהלך המרד נהרגו ערבים, יהודים ובריטים. בשל השביתה בנמל יפו ביקשו מנהיגי היישוב לחדש את תכנית המזח, אך השלטון הבריטי ראה בהקמת נמל חלופי בתל אביב כניעה לשביתה. למרות ההתנגדות העקרונית נעתר הנציב העליון במאי 1936 לבקשת המוסדות הציוניים, ואישר הקמת מזח ליד שפך הירקון בצפון תל אביב שבו יוכלו לפרוק סחורות, בתנאי שהמימון לא יבוא מקופת המנדט. כך הוקמה במקום תחנת ביקורת מכס והוחל בבניית מזח קטן על ידי חברה יהודית. זו הייתה תחילתו של מה שהפך מאוחר יותר לנמל.

בזיכרונותיו התייחס דוד בן גוריון לתרומתה של ההנהגה הערבית להקמת הנמל:

המופתי עשה שירות גדול לעם היהודי שלא נתן ליהודים לגשת לנמל הערבי במשך חודשים והם ניגשו לבנות נמל בתל אביב" (דוד בן-גוריון, 'זכרונות' ג', עמ' 478).

על משימת ההקמה בשטח הופקד מהנדס העיר תל אביב יעקב בן-סירה (שיפמן), והוא הקדיש שישה חודשים לבניית המזח ומעגן הסירות. כיוון שלא היה לו ניסיון בבניית נמלים הוא נעזר בעובדי מחלקת הביוב של העירייה. על ותיקי הפלוגה הימית של הפועל ועל חברי אגודת יורדי ים זבולון הוטל לחפש באזור מקום מתאים שבו המים עמוקים דיים לצורך מעגן סירות עמוסות. בהמשך צורפו לעבודת הבנייה פועלים ומתנדבים.

ארבעה ימים לאחר מתן האישור הגיעה לחוף תל אביב האנייה הראשונה. זו הייתה ספינה יוגוסלבית שייבאה שקי מלט. כיוון שעדיין לא נרכשו דוברות, השתמשו לצורך פריקת האנייה בסירות החתירה הכבדות של הפועל. בשל המים הרדודים לא יכלו הסירות להתקרב עד למזח, ועל כן קפצו למים סווארים מבין עולי סלוניקי שהגיעו מנמל חיפה ונשאו לחוף את שקי המלט שמשקלו של כל אחד מהם היה 25 ק"ג. יום הפריקה היה חגיגי, ראש העיר מאיר דיזנגוף נשא נאום, ובסיום הטקס נמסר שק מלט אחד למשמרת במוזאון תל אביב.