כל תלמיד תיכון יודע לחלק את ראשית הציונות מהעלייה הראשונה עד לעלייה החמישית ולאפיין כל אחת מהן. מאיפה הגיעה החלוקה הזו? מסע אל עיתוני התקופה חושף שהראשונים שדיברו על העלייה השלישית התכוונו בכלל למשהו אחר

גלי העלייה הממוספרים של הציונות מופיעים בכל מקום עד שהם נראים כמו חלק מההיסטוריה עצמה. היסטוריונים מקצועיים משתמשים בחלוקה הזו, תלמידי תיכון משננים אותה לקראת בחינות הבגרות והיא מתוארת בפירוט גם בוויקיפדיה. ההיסטוריה הציונית מתוארת לא לפי הקונגרסים הציוניים או לפי מלחמות והסכמים מדיניים אלא לפי גלי העלייה, החל מהעלייה הראשונה ועד לעלייה החמישית – מ-1882 ועד השואה. החלוקה הזו צובעת כל תקופה בצבעו של גל עלייה מסוים. כך למשל 15 השנים שקדמו לסיום מלחמת העולם הראשונה מתוארות כתקופת העלייה השנייה על אף שרוב העולים בעלייה זו הגיעו בתחילת התקופה.

החלוקה לעליות לא הייתה קיימת כלל בזמן העליות הראשונות. מתי ואיך החל מספור העליות ומי יצר אותו? כשעוקבים אחר השתלשלות העניינים נראה כי מעורבות בה כוונות אידאולוגיות עם מידה מרובה של מקריות, וכי היא יכולה לספר לנו הרבה על תפקידה של המודעות לתקופה בעיצובה של ההיסטוריה. הציונות הייתה רוויה במודעות לתהליכים בני אלפי שנים, אבל בעוד שהתהליכים הארוכים נותרו בגדר מלים נמלצות, דווקא המודעות להיסטוריה בזמן אמת עיצבה את תפיסת ההתרחשויות בראשית הציונות.

מפליא הדבר עד כמה אנו מבטאים היום בקלות את המלים 'עלייה שלישית'. כשאני לעצמי עליי לומר שעברו כמה וכמה שנים עד שהתרגלתי למושגים אלה: 'עלייה שנייה', 'עלייה שלישית'. אליבא דאמת לא נודע לנו שאנו שייכים לדור העלייה השלישית אלא כעבור זמן רב. בראשונה לא היו נותנים מספרים לעליות. כל גל של עלייה היה בבחינת עלייה ראשונה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שעלינו לארץ לא ידענו כלל שאנו 'עולים'. בימינו עדיין היו יהודים נוסעים לארץ ישראל לא עולים אליה. רק כשהגענו לנמל יפו נודע לנו שעולים אנו, שכן אמרו לנו האנשים שבאו להקביל את פנינו כי יביאו אותנו מן האנייה אל 'בית העולים' (יהודה יערי, 'ספר העליה השלישית' כרך ב', עמ' 882).

למונח עלייה יש כמובן שורשים קדומים שנאחזים בקדושתה של הארץ. במשנה נאמר: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין" (כתובות י"ג, י"א). בראשית המאה העשרים המלה עלייה הייתה בשימוש בעיקר בקרב אנשי היישוב הישן, ואילו בתנועה הציונית השתמשו במלה אימיגרציה – הגירה – שהיא כללית יותר. עם הזמן החלו גם הציונים להשתמש במונח עלייה כדי לתאר הגעה לארץ מטעמים אידאולוגיים. במילון עברי-רוסי-יידי שהוציא לאור יהודה גור בראשית המאה העשרים לא הופיעה ההגירה לארץ תחת הערך עלייה עד למהדורה השנייה שיצאה לאור ב-1947.

ההבחנה האידאולוגית בין עולים למהגרים מלמדת אותנו כי המשתמשים בה ניסו להבחין בין הבאים לארץ לפי מניעיהם ולפי נכונותם להתגייס למשימות לאומיות. לאורך השנים נעשה לעתים שימוש במלה הגירה כדי לקונן על טיבם של הבאים באותו זמן, ולהנגיד אותם לקודמיהם שנתפסו בנוסטלגיה כאנשים אשר מניעיהם ודבקותם במשימות הלאומיות זיכו אותם בתואר הנכבד עולים.

 

ישנים וחדשים

לאחר כישלון המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1905 החלו להגיע לארץ צעירים סוציאליסטים שביקשו לכונן מעמד פועלים ארץ ישראלי. על פי חזונם העיסוק במלאכת כפיים עתיד היה לחולל תמורה תרבותית שממנה ייווצר היהודי החדש. הם קיוו לעבוד בחקלאות כשכירים במשקי המושבות שהוקמו ביהודה, והאיכרים נדרשו להכריע בין תמיכה בפועלים בני עמם – פועלים ללא ניסיון שדרשו שכר גבוה יותר – לבין הסתמכות על פועלים ערבים זולים יותר ומנוסים יותר.

האידאולוגיה הסוציאליסטית ניחנה במודעות רבה לשינויים היסטוריים, והפועלים הצעירים היו עסוקים מאוד בשאלת היחס בינם לבין האיכרים. אלה גם אלה השתייכו למה שכונה היישוב החדש, בניגוד ליישוב הישן החרדי שפרנסתו הייתה על כספי החלוקה. אך הפועלים הצעירים הבדילו עצמם גם מהאיכרים, שכן רובם היו שומרי מצוות ולא חלקו אתם את האידיאולוגיה הסוציאליסטית. נראה שההבחנה בין היישוב הישן ליישוב החדש לא הספיקה להם והם ביקשו להגדיר עצמם כקבוצה נבדלת גם בתוך מה שכונה היישוב החדש.

בעיתון 'הד הזמן' שיצא לאור בווילנה פורסם ב-1908 מאמר שבו הבחין הכותב בין שני מחנות בקרב המתיישבים החדשים בארץ ישראל – האיכרים שאותם האשים בהיטמעות בארץ ובהעדפת הפועל הערבי, והפועלים הצעירים שאותם הלל:

צריכים אנו להתבונן בסימפטיה ובכבוד הראוי לעולים החדשים של השנים האחרונות, לעולים לארץ ישראל שיש בהם הרבה מן האידאליות והקדושה של הביל"ויים הראשונים. אין אלו נודדים סתם שסחפם הגורל לארצות אחרות … אלו הצעירים, העולים לארץ ישראל האי מפותחה והאי מיושבת, עלו שמה למצוא גם פתרונים לכיליון נפשם, לגעגועיהם למשאלה לאומית (ספונ., "עליה ראשונה ושניה", 'הד הזמן', כ"ח באדר ב' תרס"ח, 31.3.1908, עמ' 1-2).

נראה כי השימוש של הכותב עלום השם במושגים עלייה ראשונה ועלייה שנייה הוא סוציולוגי יותר משהוא היסטורי. הוא לא בא לתאר שתי תקופות של עלייה אלא שני סוגים של עולים, בדומה ליישוב הישן וליישוב החדש. מספור העליות החל רק במושג 'העלייה השלישית', וכוונתו הייתה שונה לחלוטין.

 

אחרי זרובבל ועזרא

ב-1914 נאם שמריהו לוין באספה ציונית בפריז, ותוכן הנאום נמסר על ידי כתב 'הצפירה'. לוין פתח בתיאור היישוב החדש כאירוע היסטורי:

בשנות השמונים, אחרי הפרעות, התחיל יישוב חדש בארץ ישראל, ומאז ועד היום הכנסנו שישים אלף יהודים חדשים לארץ ישראל ("מיטינג ציוני גדול בפאריז", 'הצפירה', ו' בניסן תרע"ד, 4.2.1914, עמ' 1).

בהמשך הגדיר לוין את התקופה הזו כעלייה השלישית:

ועכשיו, בשעת העלייה השלישית, רואים אנו אותו החזון של העלייה השנית, את ימי נחמיה: "ידם האחת עושה במלאכה והשנית מחזקת בשלח" (שם, עמ' 2).

בדבריו של שמריהו לוין העלייה השלישית התייחסה לשתי עליות קודמות בתקופת שיבת ציון מבבל לאחר חורבן הבית הראשון. היסטוריונים בימיו חילקו את שיבת ציון לעלייה ראשונה לאחר הצהרת כורש שבראשה עמד זרובבל, ולעלייה שנייה שהתרחשה בימי עזרא כשמונים שנה מאוחר יותר. העלייה הבאה אחרי עזרא ונחמיה היא העלייה הציונית שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-19, ועל כן היא כונתה בפיו של לוין 'העלייה השלישית'.

לא כל הציונים הסכימו כי הגירה של כשישים אלף איש במשך כשלושים שנה צריכה להיחשב כפתיחה של שלב חדש בהיסטוריה היהודית. תומכי הציונות המדינית תלו תקוות בהסכמים בינלאומיים שיחוללו את השינוי המקווה ולא בפועלם של יחידים. הרצל עצמו חשש כי ההתיישבות הבלתי מאורגנת בארץ תסכן את מגעיו הדיפלומטיים עם המעצמות, ובנאומו בקונגרס הראשון הגדיר אותה 'התגנבות'. אילו הרצל, נורדאו או ז'בוטינסקי היו צריכים לחלק את דברי ימי הציונות לתקופות, הם כנראה לא היו מתייחסים לגלי ההגירה האלה כאבני דרך בהיסטוריה היהודית. לוין, כמי שנמנה על אנשי הציונות המעשית, ראה חשיבות בגאולתה של ארץ ישראל באמצעות ההתיישבות בשיטת דונם פה ודונם שם, ולכן ראה בגל העלייה שהחל ב-1882 אירוע משמעותי שלא היה כמוהו מאז העלייה השנייה בימי עזרא הסופר.

המושג האופטימי שטבע לוין לא היה בשימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה, אולם מיד לאחר הצהרת בלפור – ועל רקע מלחמת האזרחים באוקראינה שגררה מעשי טבח וביזה ביהודים בדרום רוסיה – החלו ציונים מזרמים שונים לצפות, לתכנן ולדמיין הגירת ענק לארץ ישראל. הציפייה המתוחה להתגשמות הפלאית והכמעט משיחית של החזון הציוני והשוואתה של הצהרת בלפור להצהרת כורש הפיחו חיים חדשים במושג העלייה השלישית שטבע לוין, ודוברים רבים מכל הקשת הציונית החלו לדבר על עלייה שלישית הצפויה להגיע בימיהם ולהמשיך את שתי העליות של עולי בבל.