מאלף הזברות ממשפחת רוטשילד – ליונל וולטר רוטשילד

מה משותף לזברות הרתומות לכרכרה ולהצהרה ששינתה את פני המזרח התיכון? סיפורו הבלתי שגרתי של ליונל וולטר רוטשילד – זואולוג נלהב, יורש סורר, ודמות מפתיעה בפרק מכריע בתולדות הציונות

מורן גל און

בשנת 1894 הביא ליונל וולטר רוטשילד לביתו בטרינג שבאנגליה זברות אחדות, אך במקום לשחררן בגן הבית – לצד הטווסים, פסיוני הנוי, היענים וצבי הענק – הוא שיכן אותן באורוות הסוסים. הוא קיווה כי יוכל לאלף את חיות הבר המרדניות להיות בהמות רתמה. במשך חודשים עבד וולטר בסבלנות עם הזברות, ולבסוף עלה בידו לאלפן, אם כי הן ניאותו לציית אך ורק לו. את הישגו הוא הוכיח בציבור כאשר הנהיג כרכרה רתומה לשלוש זברות ופוני לארמון בקינגהאם, לעיניהם הפעורות של תושבי לונדון.

כבשה שחורה

ליונל וולטר רוטשילד נולד בט"ו בשבט תרכ"ח (1868) לנתן (נתנאל) מאיר רוטשילד – הלורד הראשון מהענף הבריטי של המשפחה – ולאמה לואיז פון רוטשילד, מהענף הגרמני. לזוג נולדו שלושה ילדים – וולטר, שרלוט וצ'רלס – והמשפחה התגוררה באחוזה רחבת ידיים בעיר טרינג שבמחוז הרטפורדשייר, מחוז שבו קנו רבים מבני המשפחה אחוזות כפריות. 

וולטר התעניין בבעלי חיים מילדותו. בגיל 7 החל לאסוף חרקים – פרפרים, חיפושיות ועשים – וסיווג אותם בקפידה רבה. הוא גמע ספרים בתחום, התכתב עם זואולוגים שונים וביקר פעמים אינספור במוזאון הטבע בלונדון. לעתים קרובות הוא הותיר את האוצרים משתאים נוכח בקיאותו, שהייתה יוצאת דופן לגילו.

אביו קיווה כי אהבתו של וולטר לבעלי חיים אינה אלא תחביב שישתלב עם עסקי הבנקאות המשפחתיים שוולטר נכנס אליהם ב-1889. האב עשה ככל יכולתו לאכוף על בנו הבכור, שהיה אמור לרשת אותו, אחריות משפחתית, למרות שעל פי כל הראיות הוא היה חסר תקנה. וולטר נשלח ללמוד כלכלה, אך כעבור שנה נרשם ללימודי זואולוגיה. הוא עבד בבנק במשך 19 שנה, אך ללא הצלחה מרובה, ובגיל ארבעים שוחרר ממטלה זו ושב לעסוק בזואולוגיה. לרגל יום הולדתו ה-21 של וולטר בנה לו אביו כמתנה מוזאון כדי לשכן בו את האוסף הגדול, וב-1892 פתח וולטר את המוזאון הפרטי לציבור הרחב.

וולטר היה חריג בנוף המשפחתי לא רק בשל חוסר התעניינותו בעסקי הבנקאות המשפחתיים. היה לו פגם בדיבור, הוא התקשה לתרגם את מחשבותיו במהירות למלים, ועל כן כל שיחה עמו התנהלה באיטיות. הסתייגותו של אביו ממנו ותחושת הכישלון העצמי הקשו עליו לטפח קשרים חברתיים וזוגיים. הוא מעולם לא נישא, אך היו לו שתי פילגשים ומאחת מהן אף נולדה לו בת. דמותו הנלעגת של וולטר לא הלמה את הדמות המצופה מיורשו של אביו, בנקאי גדול ואציל אנגלי. 

גם בפן הכלכלי היו לוולטר קשיים. אחת ממאהבותיו, בת אצולה צעירה וחסרת מצפון, ניצלה את חולשותיו וסחטה ממנו כספים באופן שיטתי במשך ארבעה עשורים. מכתבים שנמצאו בעיזבונו חשפו פרטים על סחיטותיה, וב-1931 הוא מכר חלק מהאוסף שלו כדי לממן את תביעותיה. וולטר הסתיר פרשה זו עד יום מותו, משום שלא יכול היה לשאת את המחשבה שהתנהגותו המבישה תיוודע להוריו.

וולטר הוציא סכומי עתק על אוספי המוזאון שהביא מרחבי העולם ומצבו הכלכלי יצא מכלל שליטה. כשעוד עבד בבנק בלונדון לא עמד בדרישות תפקידו, ורוב זמנו הוקדש להתכתבות עם מדענים ועם המוני אנשים שהציעו לו פריטים נדירים. היה מי שסיפר כי אביו הגיע יום אחד לבנק ואת דרכו חסמו שני דובים חומים מובלים ברצועות שמישהו הביא אז לוולטר. ברור שהאב לא רווה נחת מהאירוע.

סבלנותו של נתן כלפי בנו פקעה, ודרכיהם נפרדו סופית ב-1908, כשהתברר לו שוולטר הימר בבורסה במאמץ נואש לשפר את מצבו הכלכלי. נפוצה אף שמועה כי הוא ניסה ללוות כסף, וכבטוחה העמיד את ירושתו לאחר פטירת הוריו. השערוריות שבהן היה וולטר המסכן מעורב התגלו לעין כל, ומפה לאוזן הובעה בקרב החברה הגבוהה שמחה לאידו של אביו הלורד רוטשילד. 

בסופו של דבר קיבלו הנושים את כספם, המאהבות הצעירות פוצו בנדיבות ונשלחו לדרכן, והאב הטיל על בנו השני צ'רלס את העבודה בבנק. וולטר שוחרר מתפקידו וקיבל קצבה שהייתה אמורה לאפשר לו לנהל את המוזאון שהקים. הוא הורחק לטרינג והקדיש את כל מרצו לאוספו הפרטי, במטרה שיהיה האוסף הטוב בעולם בתחום זה, ולכתיבת מחקרים שהפכו אותו לאחד הזואולוגים הבכירים בימיו.

וולטר בשירות הציונות

ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ראה הלורד נתן רוטשילד את סבלם של היהודים והחל להתקרב לתנועה הציונית בכלל ולחיים וייצמן נשיא הפדרציה הציונית באנגליה בפרט. לאחר פטירתו ב-1915 דווקא וולטר, בנו המעט מוזר, נכנס לנעליו, ובאופן מפתיע היה פעיל מאוד בהנהגת התנועה הציונית באנגליה. הוא הפך לציוני מושבע, החל להתעניין בפוליטיקה בינלאומית ויצא למסע נמרץ במטרה לעשות נפשות לרעיון הציוני. וולטר נפגש עם שר החוץ האנגלי ארתור בלפור, עם מנהיגים יהודים ועם קבוצות של בעלי עניין. הוא התמודד גם עם אופוזיציה של יהודים אנטי ציונים.

וולטר שלח לבלפור מכתב, ובו הסב את תשומת לבו לכך שבעיתוני גרמניה – בת בריתה של האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בארץ ישראל – נכתב כי עם סיום המלחמה במשא ומתן לשלום צריכות המעצמות לדרוש שבפלשתינה תקום מושבה יהודית בחסות גרמניה. הדבר לא היה מופרך, שכן משרדי ההסתדרות הציונית היו בעיר קלן שבגרמניה. וולטר הציע לבלפור למנוע אפשרות כזו באמצעות הצהרה כי בריטניה מעוניינת לקדם את הרעיון של מושבה יהודית תחת חסותה. התוצאה הייתה ההצהרה הידועה כיום בשם הצהרת בלפור, והנמען להצהרה היה וולטר רוטשילד:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

שלך,

ארתור ג'יימס בלפור

הצהרת בלפור הייתה מסמך שהיווה גרעין להתפתחות חדשה. המעצמות המנצחות במלחמה, ובהמשך גם חבר הלאומים שהוקם לאחר סיומה, אישרו את עקרונות ההצהרה. התחייבות מוסרית זו הייתה בבוא העת מכרעת בחשיבותה בהקמת המנדט הבריטי בפלשתינה, שקם באישור חבר הלאומים כדי להכשיר את הקרקע להקמת מדינה יהודית. 

וולטר פעל לקידום ההכרה הבריטית בציונות, והצהרת בלפור הופנתה אליו כנציגה הבולט של התנועה | הספרייה הבריטית

ג'ירף רוטשילד

במקביל לפעילותו הציונית המשיך וולטר להגדיל את אוספי המוזאון שלו באחוזת טרינג. האוסף כלל 2.25 מיליון חרקים מאלפי מינים, 300 אלף חיפושיות, 200 אלף ביצי ציפורים, 2,400 ציפורים, 2,000 יונקים שלמים, 914 דגים ו-680 זוחלים. תרומתו העיקרית של וולטר למדע הייתה בתחום המיון הזואולוגי השיטתי. עבודתו החלוצית הבטיחה לו מקום של כבוד בהיסטוריה של המדע, ותרומתו מונצחת בשמות של יותר מ-250 מינים ותת מינים של ציפורים, דגים, יונקים, דו חיים, חרקים ועכבישים שזיהה וקטלג. ב-1903 זיהה וולטר תת מין של ג'ירף בעל חמש קרניים במקום ארבע, והוא קרוי על שמו ג'ירף רוטשילד – Giraffa Camelopardalis Rothschild.

קרוביו סיפרו עליו כי היה מעין מחשב של מידע זואולוגי, והיה מסוגל לשלוף מיד את הפרט הסתמי ביותר בלי להזדקק לשלושים אלף הכרכים שבספריית המוזאון. אחד הסיפורים המשעשעים בביוגרפיה שלו הגיע מאחייניתו. כאשר נהגו של וולטר הסיע אותו במכונית הדיימלר שלו דרך הייד פארק קלטה עינו בחטף נהג שעמד ליד מכונית חונה כשעל זרועו מרבד. "עצור, עצור כריסטופר", צעק וולטר לנהגו בהתרגשות רבה. "המרבד הזה עשוי מעורות של קנגורו העצים". הוא יצא מהמכונית, פנה אל בעל המרבד והצליח לשכנעו למכור לו אותו. 

וולטר נפטר בכ' באלול תרצ"ז (1937) בגיל 69. הוא הוריש את אוספיו לחבר הנאמנים של המוזאון הבריטי, ובהמשך הפך המבנה לחלק מהמוזאון להיסטוריה של הטבע בלונדון. המוזאון פעיל בטרינג עד היום ומכיל את אחד מהאוספים הזואולוגיים החשובים בבריטניה.

צילום: Tomaszw28

צילום: GualdimG

הותיר אחריו מורשת מדעית חשובה. אוספיו של וולטר במוזאון להיסטוריה של הטבע בטרינג, וג'ירף רוטשילד

לקריאה נוספת:

דרק וילסון, 'רוטשילד – העושר והעוצמה', דומינו, 1991; פרדריק מורטון, 'בית רוטשילד', צור, 1962; שמעון שאמה, 'בית רוטשילד וארץ-ישראל – אדמונד וג'יימס רוטשילד ומפעלם בארץ', מאגנס, 1980;  Niell Ferguson, The House of Rothschild – The World's Banker 1849-1999, Penguin Random House, 2000.