סוריה לא הייתה מעולם בירתה של אימפריה עולמית, אך מיקומה המרכזי הפך אותה לחזית של מלחמות בין מעצמות, לצומת של דרכי מסחר ולנקודת מפגש בין דתות. בסוריה גם צמחה הדת הנוצרית בדיאלוג עם הקהילה היהודית

אם נדמיין כיכר מרכזית באנטיוכיה בשנת 500 נראה שם סוחר יין מתמקח עם חייל רומי כששניהם מדברים יוונית. בכנסייה הסמוכה נשמע את הדרשן מגולל את סיפור משפט שלמה בגרסה שירית שקולה שחיבר בעצמו בארמית סורית. הקהל מרותק. זו אחת ההצגות הכי טובות בעיר. רחובות אחדים משם עדיין מתקיים הפולחן לאלים המקומיים הדד ואתרעתא. במדבר שמחוץ לעיר מתגורר נזיר במערות סלעיות, נמנע מרחצה וממעט באכילה ובשתייה. עורו כבר דבק לבשרו ומעלה כיבים לעתים, אך המבקרים במקום מנסים לגעת בו, שכן הוא נחשב למחולל נסים. הסוחר, הדרשן וקהלו, הפגנים, הנזיר ומחפשי הנסים – כולם מגדירים את עצמם סורים. מהי משמעות הזהות הזו, מהיכן הגיעה, ואילו גלגולים עברה?

 

מהי סוריה?

בעת העתיקה התייחס המונח סוריה לאזור תרבותי וגאוגרפי רחב. במרחב זה חיו עמים שונים, דיברו בו בארמית וביוונית ולעתים גם בפרסית, בלטינית ובעברית, ותושביו השתייכו לדתות שונות. למרות ריבוי זה, אפשר להצביע על זהות סורית מובחנת. כיצד המרחב הסורי שהיה צומת בין תרבותי במשך שנים רבות כל כך הצליח לשמור על זהות מובחנת?

מיקומה של סוריה בין מצרים לאימפריה החִתית – ובהמשך בינה לבין האימפריה היוונית והאימפריה הרומית – ובין מסופוטמיה לים התיכון, הפך אותה למרכז תרבותי ומסחרי. גבולה המערבי של סוריה הוא הים התיכון וגבולה הצפוני הוא הרי הטאורוס והרי אמאנוס. צפונית להם נמצאת הרמה של אנטוליה – טורקיה של ימינו. גבולה המזרחי של סוריה הוא השטח שבין הפרת לחידקל, שהיה אזור מריבה בין האימפריה הרומית לאימפריה הסאסאנית ששלטה בפרס – בבל בפי היהודים, וגבולה הדרומי מטושטש למדי. אם מזיזים את האצבע על המפה מספיק דרומה מגיעים לארץ ישראל, ולאורך ההיסטוריה גם היא נכללה לעתים בשטחה של סוריה. הגבול הדרומי נוצר למעשה כגבול מנהלי בין פרובינקיות רומיות.

האזור שהפך ברבות השנים לשטחה של סוריה ידע בעבר אימפריות רבות, וכל אחת מהן השאירה במקום את חותמה. במקרא אזור זה מוכר בכינוי ארם. מלכי ארם איימו על ישראל ועל יהודה במאה השמינית לפסה"נ, עד שלבסוף נכבשו על ידי האימפריה האשורית. על אף שהפכו לנתינים של האשורים הם המשיכו לדבר ארמית, ובאופן מוזר זו הפכה לשפה הרשמית של האימפריה הכובשת. בעקבות הכיבוש האשורי התפשטה הארמית גם לארץ ישראל, והגיעה עד אזור פרס במזרח. הארמית נשארה השפה השלטת באזור עד הכיבוש הערבי.

במאה השמינית לפסה"נ החלו היוונים לקיים קשרי מסחר עם תושבי הלבנט, ובהמשך לא הסתפקו בכך וביססו גם שליטה צבאית. בשנים 333-332 לפסה"נ כבש אלכסנדר מוקדון את סוריה, ויורשיו הסלווקים המשיכו לשלוט אחריו. כמו כל מקום שאליו הגיעו היוונים, גם סוריה עברה הלניזציה. היוונים בנו בה ערים חדשות, וביניהן בלטה במיוחד אנטיוכיה ששימשה כבירת האימפריה הסלווקית כולה. כמו כל עיר יוונית הראויה לשמה זכתה אנטיוכיה בשני רחובות ראשיים מצטלבים ובתאטרון, ובארמון שנבנה בה ישבו מלכי בית סלווקוס.