הכוחות הבריטיים, שביקשו בעצם להגן על תעלת סואץ, מצאו עצמם מעורבים בקרב עקוב מדם סביב עזה. כיבוש העיר, המפתח של ארץ ישראל, הגיע רק לאחר בואו של מפקד חדש ושינוי באסטרטגיה, וכלל הטעיה רחבת היקף, מאמץ לוגיסטי חסר תקדים הסתערות פרשים נדירה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה המזרח התיכון מחולק בין מעצמות המערב לבין האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל, בחצי האי ערב, בלבנון ובסוריה. הבריטים שלטו במצרים — שאליה פלשו ב־1882 — עד לקו הגבול של ימינו, זאת למרות שתורכיה המשיכה לטעון כי מצרים למעשה כפופה לה. כיוון שלרשות הבריטים במזרח התיכון עמד כוח צבאי קטן יחסית, והאינטרס הראשוני שלהם במרחב היה הגנה על תעלת סואץ — נתיב ספנות חיוני של האימפריה — הם פינו את סיני והתמקדו בהגנה על התעלה רק מצדה המערבי. זו הייתה גישה בעייתית, שכן העות'מאנים ובעלי בריתם הגרמנים יכלו להגיע לשפתה המזרחית של התעלה ולהקשות מאוד על השיט החופשי.

ואכן, בינואר 1915 ניסו התורכים והגרמנים לתקוף את תעלת סואץ. הם הצליחו להגיע עד אליה, אך למזלם של האנגלים הם לא התמקמו בגדה המזרחית במטרה לחסום משם את השיט אלא ניסו לצלוח את התעלה. הבריטים הדפו את התורכים והבינו כי כדי להגן על התעלה עליהם לפעול גם ממזרח לה. בתחילה תפסו הבריטים עמדות במרחק שלושים ק"מ מזרחית לתעלה, אולם לאחר התקפה תורכית גרמנית נוספת וסדרת פשיטות על התעלה החליטו הבריטים ליטול את היוזמה ולהתקדם לעבר ארץ ישראל כדי להרחיק את קו החזית מהתעלה ככל האפשר.

המהלכים הצבאיים התנהלו בעצלתיים. הפשיטה הגרמנית עות'מאנית הראשונה הייתה בתחילת 1915, אולם ההתקדמות הבריטית החלה רק במרץ 1916. אחת הסיבות לכך הייתה העובדה שב־1915 היו הבריטים עסוקים בנחיתה הכושלת בחצי האי גליפולי, המוכרת לקורא הישראלי בעיקר בשל השתתפותו של 'גדוד נהגי הפרדות' במערכה זו. לאחר הכישלון בגליפולי פונו רבים מהכוחות הלוחמים למצרים וכך גדל מאוד הכוח הזמין באזור.

כאשר נפתחה המתקפה הבריטית מנה הכוח שלוש דיביזיות בלבד — כחמישים אלף חיילים, רבים מהם לא קרביים — בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד מארי, ואילו הארמיה הרביעית התורכית שהייתה אחראית על ארץ ישראל וסוריה הייתה גדולה פי שניים, אם כי רק חלקה היה זמין מיידית ללחימה. מארי התקדם באיטיות לאורך קו החוף כשהוא מניח מסילת ברזל במסלול ההתקדמות.

קודם לכיבוש ארץ ישראל היו הבריטים צריכים לדאוג להגנת סיני מפני מתקפה תורכית ולבנות בסיס לוגיסטי גדול שיספק מים ואספקה ללוחמים. הבסיס הוקם באל עריש, עיירה מרכזית בצפון סיני שאפשר להעביר אליה אספקה הן לאורך החוף והן דרך הים. כדי להגן על הבסיס סברו הבריטים שעליהם לבנות קו הגנה צפונית לאל עריש, ולשם כך החליטו לכבוש את עזה — העיר המרכזית באזור. לאחר התקדמות איטית מאוד הגיעו הבריטים לעזה בינואר 1917 ונערכו להתקפה.

הכוח התורכי נערך להגנה על ארץ ישראל לאורך הקו שבין עזה לבאר שבע. בראש הכוחות עמד הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין, וגם לרשותו עמדו שלוש דיביזיות. האפשרות לכיבוש מהיר של ארץ ישראל נראתה סבירה ביותר באזור עזה, שם יכול היה התוקף לצפות להשתלט על העיר ועל מקורות המים שבה תוך ימים ספורים ואז להפוך אותה בסיס להמשך התקדמותו. למעשה, זו הייתה שיטה מקובלת במסעות מלחמה במזרח התיכון מזה אלפי שנים: כיבוש עזה נתפס כמפתח לכיבוש ארץ ישראל מדרום. פון קרסנשטיין ערך את עיקר כוחו מדרום מערב לעזה, הן בשל העובדה שנתיב התנועה הנוח ביותר מסיני לארץ ישראל היה ציר החוף ולכן היה סביר שהבריטים יתקפו משם, והן מסיבה לוגיסטית: התרחקות מציר החוף דרשה הובלת מים לכוחות הלוחמים — משימה מסובכת בעידן שקדם למכליות המים.

 

אבודים בערפל הקרב

לקראת כיבוש עזה הקימו הבריטים יחידה חדשה — 'הדיביזיה הרכובה הקיסרית' — שמנתה כ־12 אלף איש וכללה כוחות מכל רחבי האימפריה הבריטית. הבריטים הפעילו גם כוחות חי"ר שונים במערכה על ארץ ישראל ושתי חטיבות פרשים עצמאיות וייחודיות: חטיבת הגמלים הקיסרית שנחשבה ליחידה חזקה ותוקפנית וחטיבת הפרשים ה־15 — חטיבת פרשים הודית.

מול כוח זה הקימו התורכים בתחילת 1917 שני מערכי הגנה חזקים בערים עזה ובאר שבע וביניהם הציבו כוחות ניידים. מערך ההגנה בעזה כלל חיל מצב קטן והסתייע בכוחות אוויר גרמניים. העמדות המגנות על עזה ניצלו בצורה מיטבית את המכשולים הטבעיים מסביב לעיר.

בבאר שבע שכנה המפקדה התורכית האזורית ובתחילת המערכה הגנו עליה גדוד חיל רגלים ורגימנט פרשים מצומצם. קו ההגנה התורכי, שכלל מוצבים נייחים וביניהם כוחות ניידים, נמתח סמוך לגבול הבינלאומי של ימינו, בקו שעבר מעוג'ה אל חפיר (ניצנה) דרך עין שלאלה (עין הבשור) עד חאן יונס.

צ'רלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, תכנן לכבוש את עזה באמצעות התקפה דו זרועית: דיביזיית חי"ר מתוגברת הייתה אמורה לתקוף ישירות את עזה, ואילו פרשי כוח אנז"ק — ראשי התיבות של 'הגיס האוסטרלי ניו זילנדי' — והדיביזיה הרכובה הקיסרית היו אמורים לבצע איגוף ולתקוף את עזה ממזרח.

ב־26 במרץ 1917 נעו הכוחות הבריטיים בחסות חשכה וערפל לעמדות התקיפה שלהם. הקרב היה קשה והאבדות לשני הצדדים היו רבות. הקושי הבריטי גבר עקב היעדרם של מקורות מים זמינים. לאחר יום לחימה שלם נהדפו התורכים לאחור, אולם ערפל הקרב מנע מהבריטים ניצחון. דובל לא הבין כי הכף נוטה לטובתו, ובשל קשיי האספקה והצימאון סבר כי כוחותיו לא יוכלו להמשיך להילחם וכי לא יעמדו במתקפת נגד תורכית. לפיכך הוא הורה עם ערב על נסיגה, למורת רוחם של חלק מהמפקדים הבריטים בשטח. בכך מסר דובל את הניצחון לידי התורכים שהיו על סף שבירה.

למחרת, כאשר הבריטים הבינו כי שמטו מידיהם ניצחון קרוב, שבו ותקפו בחופזה. התורכים ניצלו את הזמן בין ההתקפות להתארגנות מחדש והדפו את הבריטים באבדות כבדות. בקרב עזה הראשון היו לבריטים 4,000 נפגעים ושבויים, ואילו לתורכים, לאוסטרים ולגרמנים כ־2,500.

 

סר ארצ'יבלד ותינוק המלחמה מכזיבים

הבריטים ראו בתבוסה בעזה כישלון זמני בלבד. הגנרל מארי שלח דו"ח אופטימי לבריטניה על הישגיו כביכול. בעקבות הדו"ח לחצה עליו הממשלה הבריטית לנצל את ההצלחה, לכבוש סופית את עזה ולהתקדם לתוך ארץ ישראל, ובכך גם להגשים את שאיפתו של ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' לשפר את המורל בבריטניה שהיה ירוד בעקבות האבדות הכבדות במערכות הסום בצרפת. לכך היתוסף שיקול נוסף: בפברואר נחלו הבריטים הצלחה גדולה במסופוטמיה, ונראה היה שתבוסה עות'מאנית נוספת תפגע אנושות באימפריה העות'מאנית ובצבאה.

מצב האספקה הבריטית היה טוב, ודאי בהשוואה לתורכים: מסילת הברזל וקו המים שפרסו הבריטים בסיני הגיעו עד למפקדתם הקדמית בדיר אל בלח. בנוסף קיבלו הכוחות בסיני תגבורת שכללה נשק שלא נראה במזרח התיכון — שמונה טנקים, אשר כיאה לנשק חדיש ומיוחד זכו לשמות פרטיים שונים ומשונים, ובהם 'סר ארצ'יבלד', 'תינוק מלחמה' ו'טייגר'. הבריטים הניחו שהטנקים יגרמו הלם ואימה בשורות האויב ויסייעו לתבוסתו המהירה. גם מספר התותחים שנועדו לסייע למתקפה הוכפל. לרשות התוקפים עמדו 35 אלף איש ו־170 תותחים — כוח שהקנה לתוקפים עדיפות מספרית ואיכותית.

התורכים הניחו כי הבריטים יתקפו שוב, אך לא יכלו לתגבר את כוחותיהם עקב קשיים לוגיסטיים ומחסור בכוח אדם ועל כן התרכזו בשלושת השבועות שחלפו בין הקרב הראשון לקרב השני בהתבצרות ובהוספת תותחים. אף כי לרשות התורכים עמדו רק 18 אלף חיילים הם מוקמו בנקודות שולטות ועם חיפוי הדדי יעיל.

ההתקפה הבריטית השנייה נפתחה בהפגזה בת יומיים שכללה גם ירי של אלפיים פגזי גז רעיל. ב־19 באפריל 1917 יצאו הבריטים להסתערות על העמדות התורכיות. מתווה ההתקפה היה דומה לזה של קרב עזה הראשון, אלא שהפעם העמדות התורכיות היו מבוצרות הרבה יותר. התורכים ניהלו קרב הגנה עיקש ועם פתיחת הקרב התגלו גם כשלים רבים בתכנון הבריטי: ראשית, המפות שלרשותם היו מאוד לא מדויקות וכתוצאה מכך הם לא הבחינו בעת התכנון בהשפעה של שינויי גובה קטנים והתורכים ניצלו זאת כדי לפגוע בחיילים המסתערים. שנית, ההרעשה הבריטית המקדימה פגעה בעיקר בקו החפירות התורכי אך לא בארטילריה התורכית וזו המשיכה להשיב אש כמעט כאוות נפשה. שלישית, הטנקים שפוזרו בין היחידות השונות הכזיבו — ממש כפי שקרה באירופה בקרבות הראשונים שבהם הופעלו. הם אמנם הטילו אימה במראם וברעש שהקימו, אולם התורכים נותרו בעמדותיהם ואיטיות הטנקים אפשרה להם להתגבר על פחדם ולהיערך לקראתם. היו טנקים שנתקעו עקב תקלות מכניות, אחרים הפכו מטרה לארטילריה התורכית ושלושה מהם הושמדו. טנקים אחדים הסבו אמנם פגיעות קשות לתורכים אך בשל העובדה שלא הופעלו במרוכז השפעתם הייתה שולית.

במקומות שבהם הצליחו הבריטים להבקיע אל השוחות התורכיות הם היו חלשים מכדי להחזיק בהן מול מתקפת הנגד. כאשר ירדה החשכה על שדה הקרב הסתבר לבריטים כי האבדות שספגו קשות, כי הישגיהם מועטים וכי התורכים מצליחים בקלות להחזיק מעמד בעמדותיהם. לגנרל מארי לא נותרה ברירה והוא הורה על נסיגה.

תוצאות הקרב היו קטסטרופליות עבור הבריטים: רשמית היו להם כ־6,000 נפגעים, מהם כ־500 הרוגים, אך יש הסוברים כי מספר הנפגעים היה יותר מכפול. לעומתם היו לתורכים כאלפיים נפגעים בלבד. ההישג הבריטי היחיד בקרב היה השתלטות על אזור עין הבשור וגילוי פסיפס ביזנטי בחורבת שלאלה הסמוכה.