בעולמו של אהרן אהרנסון היו שני מוקדים – חדשנות מדעית ופעילות ציונית – ובשני התחומים הוא הקדים את זמנו. אולם בעוד שבתחום המדע החקלאי זכה אהרנסון להכרה ולהערכה עצומה גם בארץ וגם בעולם, הרי שפעילותו הציונית והפוליטית זכתה בעיקר לביקורת מצד היישוב העברי. כפי שקורה לעתים, גם סיפור זה מלמד כי יחסי אנוש וכישורים חברתיים חשובים לא פחות מחריצות, מתבונה ומכישרון אינטלקטואלי

בסתיו תרע״ז (1916) הפליגה הספינה אוסקר 2 מנמל קופנהגן לעבר ארצות הברית. הים היה שקט ומזג האוויר בהיר, ואפילו העובדה שצוללות גרמניות העמידו בסכנה גם ספינה ניטרלית זו לא פגמה בקסמו של השיט. כעבור שלושה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, עגנה הספינה בנמל קירקוול שבסקוטלנד לצורך ביקורת שגרתית, ובשעה עשר החלו קצינים בריטים לבדוק את הנוסעים. הבדיקה עברה בשקט וללא תקלות, עד שהבריטים הגיעו לנוסע בעל אזרחות תורכית שלבש חליפה מהודרת והיה בעל מבנה גוף מוצק ומלא. רחש עבר בין הקצינים, והנוסע הוזמן להצטרף אליהם לביקורת נוספת באחד התאים. לקברניט נמסר כי בתאו של הנוסע נמצא חומר גרמני למכביר וכי על הספינה להמשיך בהפלגה בלעדיו.

כשהנוסע השבוי הורד מן האנייה קראה אחריו בהתרגשות נוסעת גרמנייה יפהפייה שקשר עמה קשרי ידידות במהלך הנסיעה והבטיחה לו כי תפרסם את דבר מאסרו מיד כשתגיע לארצות הברית. היא קיימה את הבטחתה, וכעבור ימים אחדים פורסמה ב׳איבנינג פוסט׳ ידיעה על תורכי מסוכן שנפל בשבי האנגלים בקירקוול. אלא שהשבוי כלל לא נלקח למאסר. הוא הוסע בחשאי ברכבת הישר ללונדון, שם הוזמן לשיחה חשאית עם בכירי הבולשת הבריטית במשרדי הסקוטלנד יארד. השבוי התורכי היה אפוא בן ברית, והוא דן עם הבריטים על העברת מידע חסוי שיסייע להם במלחמתם בתורכים במזרח התיכון במעטה של סיפור כיסוי על שבי כביכול.

המעניין באפיזודה זו – שהייתה יכולה להילקח בקלות מסרט מתח בדיוני או מרומן בלשי – הוא לא רק שהיא התרחשה במציאות, אלא שהאדם שעמד במרכזה היה מדען בעל שם עולמי שבזמנים כתיקונם היה אמור לעסוק במחקר מדעי למען רווחת האנושות. אולם בסתיו 1916 העולם היה רחוק מלהיות מקום מתוקן, והמדען – אהרן אהרנסון – נאלץ להניח בצד את מחקריו האקדמיים ולהפנות את מרצו לעסקי ריגול לצד פעילות פוליטית חוצת יבשות.

 

תקוות מתנפצות

אהרן אהרנסון נולד ברומניה ב־1876 לסוחר התבואות אפרים פישל ולמלכה, הבכור משמונה ילדים – ארבעה בנים וארבע בנות ששתיים מהן נפטרו בילדותן מקדחת. בהיותו בן שש עלו הוריו ארצה והיו ממקימי המושבה זכרון יעקב, ואהרן – שנופי הארץ והווייתה הפכו עד מהרה לחלק בלתי נפרד ממנו – חש תמיד כמי שנולד בה. בגיל 12, כשסיים את לימודיו בבית הספר של המושבה, כבר מונה לעוזרו של המדריך החקלאי שנשלח לזכרון יעקב מטעם פקידות הברון רוטשילד. במשך ימים ארוכים, ולעתים גם בלילות, גמא מרחקים כשהוא רוכב על סוסתו פרחה, נע בין מושבות הברון ובוחן בתשומת לב רבה את סוגי הצמחייה ואת תצורות הנוף שנגלו לעיניו. אך טבעי היה שבהגיעו לגיל 18 נשלח על ידי אנשי הברון – כמו בחורים מצטיינים אחרים מבני המושבות – לרכוש השכלה חקלאית בצרפת. הוא שהה שנתיים בגריניון שבצרפת, ועוד קודם שקיבל הסמכה רשמית בלימודי חקלאות כבר הוחזר ארצה על ידי הברון, כיוון שהלה נזהר מלאפשר לבני המושבות להפוך לבעלי תארים ודיפלומות שעלולים להשכיח מהם את שליחותם המקורית ולהשאירם הרחק מהארץ.

אהרן חזר ארצה מלא שאיפות גדולות לפיתוח חקלאי של הארץ, אך אלה התנפצו עד מהרה אל סלעי המציאות הקשה במושבה מטולה שבה מונה להיות מדריך חקלאי. הוא התאכזב לנוכח מחדלים וטעויות מקצועיות שהיו בהקמת המושבה ובתכניות החקלאיות שהותוו בה, לנוכח תנאי המחיה הבלתי אפשריים שהוענקו למתיישבים ולנוכח הבטחות שהובטחו להם ולא קוימו, והכריז כי הוא מצטרף לתפיסתו של אחד העם שהעדיף הקמת מושבה אחת העומדת איתן ברשות עצמה על פני 15 מושבות רעועות ונתמכות. אך יותר מכל הכעיסו אותו חוסר היעילות, התככים ומעשי השחיתות שגילה אצל פקידי הברון. אהרנסון מיהר לדווח לפקידים הבכירים וגם לברון עצמו על כל המחדלים והעוולות שזיהה במושבה, ועד מהרה הקים על עצמו את כולם כאויבים. ידידו האגרונום ד״ר זליג סוסקין תיאר לימים את קווי אישיותו אשר התגלו כבר בתקופה זו וליוו אותו לאורך כל ימיו:

אם אהב את מישהו, מסור היה לו בכל לבו וכל קרבן לא יקר בעיניו … אם שנא, נתן לו להרגיש זאת … לא שם מחסום בפיו. לא שיקר. מובן אפוא המספר הגדול של שונאיו ומתנגדיו … לא סבל אפסים שייחסו לעצמם חשיבות. היה גדול מדי בשביל סביבתו הקרובה, וזאת לא יכלו לסלוח לו (אליעזר ליבנה, ׳אהרן אהרנסון – האיש וזמנו׳, עמ׳ 185).

אהרן הצליח להתמיד בתפקידו פחות משנתיים עד שהברון מאס בתלונותיו התכופות על מערך הפקידות שלו ופיטר את העובד הצעיר שהיה לדבריו יהיר וגאוותן ולא הכיר במגבלות גילו. אהרן קיבל הצעה לנהל אחוזה חקלאית בלבנון, אך דחה אותה משום שלא רצה לסייע למי שמתחרה בחקלאים העברים בארץ, ונענה להצעתם של האחים הצרפתים לבית קוזינרי שהזמינו אותו לנהל את אחוזתם הסמוכה לאיזמיר. שם התאפשר לו סוף סוף ליהנות מחופש מקצועי, והוא ניצל אותו להתנסות בשיטות חדשות של גידול גפנים ומחזורי זרעים והשתמש במכונות חקלאיות מודרניות. הוא גם רכש את השפה התורכית ולמד כיצד להתנהל מול פקידי השלטון התורכי – ידע שיסייע לו מאוד בהמשך דרכו. אך גם תקופת עבודה זו הסתיימה במפח נפש. אהרנסון הזמין את אחד מידידיו מהארץ לסייע לו בעבודתו, וזה החל לחתור תחתיו. מנהלה הקודם של האחוזה – שהיה גם הוא ממכריו של אהרנסון – שב לעבוד בה כסגנו של אהרנסון, והדבר יצר מתחים רבים ביניהם. כעבור זמן מה לא הצליח עוד אהרן לעמוד בתחושה שהוא מוקף בידידים לכאורה המנסים לחתור תחתיו והחליט להתפטר ולשוב ארצה.