על עתידה הלא ברור של סוריה בעידן שאחרי שלטון אסד אפשר ללמוד מעברה. סוריה – שנקראה גם בלאד א-שאם – הייתה תמיד מרכז אזורי, אך מעולם לא הצליחו מנהיגיה לפשר בין העדות והמיעוטים הדתיים המרכיבים אותה. סיפורו של סכסוך מתמשך

כוחות צרפתיים בפיקודו של הגנרל אנרי גורו התקבצו ב-24 ביולי 1920 במיסלון, אזור הררי בדרום מערב סוריה, כעשרים ק"מ מדמשק. מול הטנקים, הארטילריה ואלפי הלוחמים הצרפתים עמדו מאות סורים בהנהגתו של שר המלחמה יוסף אל-עזמה. לסורים לא היה סיכוי לנצח בקרב. הם הובסו והצרפתים כבשו את דמשק. הממלכה הסורית של פייסל, בנו של השריף חוסיין בן עלי, שהתקיימה בין 1918 ל-1920 – התפרקה. פייסל נמלט לאירופה ולימים קיבל לידיו את עיראק. אחיו המוכשר יותר, עבדאללה, הפך למלך עבר הירדן. קרב מיסלון היה טראומה לנאמני התנועה הלאומית הסורית. המיתוס סביב גבורת מעטים מול רבים בקרב שימש במהלך השנים מרכיב באתוס המכונן של סוריה המודרנית.

 

הצלבנים חוזרים

יומיים לאחר המפלה הסורית נכנס הגנרל גורו לדמשק ופנה ישירות לקברו של המצביא המוסלמי הדגול צלאח אל-דין שבלב העיר העתיקה. גורו נעמד מול הקבר של כובש ירושלים מידי הצלבנים ואמר: חזרנו. נוכחותי כאן היא הוכחה לניצחון הצלב על הסהר. הייתה זו אמירה אימפריאליסטית מתריסה, כאילו הצלבנים שגורשו מהמזרח על ידי צלאח א-דין בסוף המאה ה-12 שבו למזרח התיכון לאחר 800 שנה בדמות הכובש הצרפתי.

לאורך מאות שנים המרחב הסורי – שכונה בלאד א-שאם או סוריה הגדולה – נודע כמקום נבדל מבחינה פוליטית, אך למעשה מעולם לא התקיימה ישות סורית עצמאית באזור. השטח שבו יושבת סוריה של היום נשלט על ידי אימפריות זרות, ותושביו אימצו זהויות ותרבויות שונות ומגוונות. על אף העוצמה הצבאית והפוליטית שהפגינו האימפריות, סוריה הייתה מקום שקשה לשלוט בו. יריבויות ופיצולים אתניים ודתיים, ופערים בין המרכז העירוני לפריפריה הכפרית, תרמו לחוסר היציבות באזור. כך למשל בתקופה העות'מאנית הייתה לתושבי חלב זיקה לדרום מזרח אנטוליה, ואילו תושבי דמשק היו קשורים לארץ ישראל ולעבר הירדן.

בני מיעוטים במרחב הסורי הקימו מובלעות בדלניות באזורים מרוחקים, בעיקר בשל החשש מרדיפות דתיות. בהיעדר שלטון מרכזי יציב ניהלו תושבי המרחב את חייהם במסגרות אוטונומיות מסורתיות של המשפחה המורחבת, החמולה, השבט, המסגרת הכפרית או העירונית והעדה הדתית. בראש עמדו ראשי משפחות, שייח'ים, מנהיגים דתיים, בעלי הון ועסקנים שסיפקו את המעטפת הישירה שלה נזקקו התושבים.

מלחמת העולם הראשונה הגבירה את הפיצול והבדלנות. הבריטים כבשו את סוריה ואת ארץ ישראל בסתיו 1918, ובהתאם להסכם סייקס-פיקו מ-1916 העבירו את המרחב הסורי לבנוני לידי צרפת. לצרפתים היו אינטרסים באזור במשך מאות שנים, והם חשו צורך להגן על הנוצרים הקתולים, ובהמשך על העדה המרונית בלבנון. המעורבות הצרפתית החלה בהסכם הקפיטולציות – זכויות סחר חופשי, חסינות משפטית וחופש דת לנתינים צרפתים ולנוצרים קתולים – בין פרנסואה הראשון לסולימן המפואר ב-1535, ונמשכה בביסוס השפעתה באזור באמצעות מוסדות חינוך, בתי חולים ומיסיונים. באפריל 1920, עם קבלת המנדט על האזור בוועידת סן רמו, עיצבה צרפת הקולוניאליסטית את דמותו בהתאם לאינטרסים שלה.

 

הפרד ומשול

בפני הכובש הצרפתי עמדו שתי חלופות, כפי שכתב רובר דה-קה, יועצו של הנציב הצרפתי הראשון של סוריה ולבנון הגנרל גורו:

הראשונה … לבנות אומה סורית שעדיין אינה קיימת, ולהפוך אותה להומוגנית ככל האפשר באמצעות ניסיון לטשטש את הקרעים העמוקים שעדיין מפלגים אותה. השנייה … להביא לכך שהמדינה תעמוד על רגליה ככל האפשר, אך תוך הקפדה לטפח ולשמר את כל התופעות הנובעות מאותם פילוגים, אשר מחייבות את הבוררות שלנו. עליי לציין כי רק האפשרות השנייה מעניינת אותי (Peter A. Shambrook, Franch Imperialism in Syria 1927-1936, pp. 41-42).

השלטונות הצרפתיים פעלו בידיעה ברורה כי קיטוב פנימי ויצירת מדינות חדשות יסייעו להם לשלוט במרחב. הם חששו מהתנועה הלאומית הסורית שקמה באמצע המאה ה-19, וכדי להחלישה הם חילקו את סוריה לארבע יחידות נפרדות שנשלטו על ידי הנציב העליון שישב בביירות: מדינת דמשק בדרום, מדינת חלב בצפון, ג'בל אל-דרוז שניתן לדרוזים והרי אנסריה שניתנו לעלווים. ב-1922 הוקמה פדרציה בין דמשק לחלב, ושלוש שנים אחר כך, בשל שיקולים מנהליים כלכליים, הקימו הצרפתים את מדינת סוריה.

לדרוזים ולעלווים ניתנה אוטונומיה מסוימת, וזו חיזקה תופעות של הסתגרות ושל שאיפות לעצמאות פוליטית. הצרפתים עודדו גיוס של בני מיעוטים, בעיקר עלווים, לגדודים מיוחדים של הלבנט, כוח צבאי שייעדו לדיכוי המחאה של נאמני התנועה הלאומית – רובם סונים – ולליבוי העוינות ההדדית.

גם מדינת לבנון הגדולה הוקמה בדיוק לאותה מטרה – יצירת בסיס איתן לשליטה צרפתית במזרח התיכון באמצעות הקהילה הנוצרית, בעיקר המרונית, בארץ הארזים. לשם כך נקרעו שטחים מהמרחב הסורי וצורפו אוכלוסיות מוסלמיות ונוצריות. תושבים שעדיין לא התרגלו למעבר מזהות עות'מאנית לזהות סורית התעוררו באחד בספטמבר 1920 וגילו שהם לבנונים. ב-1939 ערכו הצרפתים משאל עם מפוקפק והעבירו את חבל אלכסנדרטה, שרוב תושביו היו טורקים, לידי טורקיה.

 

מה המשותף?

אתגר הפיצול והבדלנות המשיך ללוות את סוריה. עם עזיבת הצרפתים וקבלת העצמאות ב-17 באפריל 1946 נאלץ לא פעם הממשל המרכזי בדמשק להיאבק כדי להטיל את מרותו על החלקים הבדלניים במדינה, וכדי לגבש את האוכלוסייה למקשה מאוחדת אחת. איך נפטרים מהעדתיות ומוצאים את המאחד בין כלל מרכיבי האוכלוסייה?

מאז המאה השביעית, למעט כמאתיים שנים של שלטון צלבני, שלטו אימפריות ערביות אסלאמיות במרחב הסורי – האומים שבירתם הייתה דמשק, העבאסים, הפאטימים, הממלוכים ולבסוף העות'מאנים – וכך הפך האסלאם למרכיב הזהות הראשון של תושבי בלאד אל-שאם. מי שסבלו מנחת זרועם של המוסלמים, בעיקר בעתות מלחמה עם המערב, היו היהודים והנוצרים. לאחר הפרעות שנערכו בנוצרים בחלב ב-1850 ובדמשק ב-1860 הגו הנוצרים את הרעיון של זהות סורית ערבית, כדי לטשטש את המרכיב הדתי והעדתי בזהות. עיתונאים ואנשי רוח, ובהם בוטרוס אל-בוסתאני, ח'ליל אל-ח'ורי, נאסיף אל-יאזג'י ובנו אבראהים, ביקשו להחיות את השפה הערבית ואת תרבותה, והבליטו את הממד של הווטניה – הנאמנות למולדת.

גם במעגל הזהות הסורי ערבי התחולל מאבק בין תומכי המדינה הסורית לתומכי האיחוד הכלל הערבי. כך למשל בתקופת כהונתו הקצרה של הקולונל סאמי אל-חינאווי במחצית השנייה של 1949 גברו הקולות שקראו להידוק הקשרים עם הממלכות ההאשמיות בירדן ובעיראק, ולאיחוד עם עיראק בראשות המלך פייסל השני.

סוגיית הזהות המשיכה ללוות את המדינה הסורית הצעירה בשנים הבאות. המוסדות הפוליטיים היו חלשים ושיקפו פערים ושסעים עדתיים, חברתיים, אזוריים ואידאולוגיים. המערכת הפרלמנטרית לא הצליחה לייצר יציבות שלטונית ולחולל רפורמות בחברה ובכלכלה. ניצחון ישראל ב-1948 ערער עוד יותר את הלגיטימיות של האליטות הוותיקות והוביל למחאה ציבורית נגדן.

השפעות חיצוניות – המלחמה הקרה, הבעיה הפלשתינית ומאבקי כוח בעולם הערבי בין מצרים הנאצריסטית לעיראק ההאשמית – הפכו את סוריה המוחלשת זירה למאבקים אזוריים ועולמיים. המשבר יצר שעת כושר להתערבות הצבא שתפס את עצמו כמגן האינטרס הלאומי. הציבור הרחב ראה בצבא את הגוף המאורגן והיעיל ביותר במדינה, ואף כלי מרכזי לשינוי פוליטי ולניידות חברתית בעיקר בקרב קצינים בני מיעוטים ובני המעמד הנמוך, והעובדה שהיה בו מקום לבני כל העדות הוסיפה לו אהדה. סוריה חוותה רצף של ארבע הפיכות צבאיות, שלוש ב-1949 ואחת ב-1958.

12 שנה לאחר שזכתה בעצמאות בחרה סוריה לוותר עליה. גל ההפיכות הצבאיות, החשש מפני עליית כוחם של הקומוניסטים בשירותה של ברית המועצות, ומנגד לחצים מצד ארצות הברית, בריטניה ובעלת בריתן טורקיה, דחפו את הסורים בעידוד מפלגת הבעת' לבקש איחוד עם מצרים. התוצאה הייתה הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת בהנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר.

האיחוד, שהיה למעשה סיפוח של סוריה למצרים, לא נמשך זמן רב. סוריה יצאה ממנו חבולה, ועם עליית מפלגת הבעת' לשלטון במרץ 1963 בהפיכה צבאית נוספת היא שבה אל הלאומיות הסורית. מייסדי מפלגת הבעת' – מישל עפלק הנוצרי וסלאח א-דין ביטאר הסוני – וקציני הצבא המהפכנים לא ויתרו על האחדות הערבית. סיסמתם הייתה וַחְדַה, חֻריה, אִשְתִרַאכִּיה – אחדות, חירות וסוציאליזם – אך את הבכורה הם העניקו ללאומיות הסורית. האידאולוגיה של מפלגת הבעת' – אשר דגלה בלאומיות ערבית ובחילוניות וראתה בכל הסורים אזרחים שווים היכולים להתקדם בסולם החברתי והפוליטי – משכה אליה צעירים רבים, הן סונים והן בני מיעוטים.

 

אריה עם יד ברזל

בסוף 1970, בהפיכה שנקראה מהפכת התיקונים – אל-חרכת אל-תסחיחייה – עלה חאפז אל-אסד לשלטון. כדי לקבל לגיטימציה הוא ביקש להראות כי הוא מכבד את בני כל העדות בסוריה, ובפרלמנט ובממשלה הייתה נציגות לכולם. רוב חברי הפרלמנט היו סונים, כיוון שהם היו הרוב באוכלוסייה, אולם מאחורי הקלעים תשעים אחוז מאנשי הפיקוד הבכיר בצבא ובמנגנוני הביטחון היו עלווים. בהבלטת הרוב הסוני השיג אסד יציבות שלטונית, אך בפועל הוא נשען על המיעוט העלווי. אסד קידם את הרעיונות הלאומיים של מפלגת הבעת', שראתה בסוריה ממשיכה של בלאד אל-שאם, בית גידול ללאומיות הערבית שהתנגדה למעורבות חיצונית עות'מאנית או צרפתית, ומובילת ההתנגדות לישראל.

הוא גם דחק את הממד הדתי לשוליים, פעל להרגיע את המתח בין המשטר לסונים העירוניים שראו בבעת' איום על מעמדם ועל זהותם הדתית והרחיק גורמים קיצוניים. כדי לפייס את החוגים האסלאמיים הוא היטיב עם אנשי הדת – העולמא – שהועסקו במוסדות המדינה, ואימץ תדמית ציבורית של מוסלמי מאמין.

למרות מאמצי ההרגעה פרץ ב-1976 עימות אלים בין האחים המוסלמים למשטר אסד. הרקע היה משבר כלכלי קשה, שהיה בין השאר תוצאה של מלחמת יום הכיפורים, ושל בידוד סוריה בזירה הערבית בעקבות יריבות עם עיראק ועם מצרים והתערבות לטובת הנוצרים בלבנון. האחים המוסלמים רצו להקים בסוריה מדינה אסלאמית המבוססת על הרוב הסוני, והתארגנותם הפכה למרד מזוין אשר נמשך שש שנים ודוכא לבסוף באכזריות. השיא היה טבח של אלפים על ידי המשטר בחמה ב-1982, והוא הפך סמל למדיניות יד הברזל של אסד נגד מתנגדיו.

האתגר הדתי המשיך ללוות את משטר אסד גם בתקופת בנו בשאר אל-אסד. בריאיון לצ'ארלי רוז ברשת הטלוויזיה האמריקנית PBS ב-2010, לאחר עשר שנות שלטון, תקף בשאר אל-אסד את המדיניות האמריקנית באזור ואת התוקפנות הישראלית כלפי לבנון והפלשתינים, אך כשנשאל מהו האתגר הגדול העומד בפניו השיב:

האתגר הגדול ביותר הוא להצליח לשמר את אופייה החילוני של החברה שלנו כפי שהוא כיום ("צ'ארלי רוז", PBS, 27.5.2010).

סוריה אמנם גאה בגיוון העדתי שלה, הסביר הנשיא הסורי, אבל היא מושפעת מסכסוכים המתחוללים סביבה:

בסופו של דבר אנחנו חלק מהאזור הזה. אי אפשר להישאר מבודדים מהסכסוך שסביבכם. אם יש לכם לבנון עדתית במערב ועיראק עדתית במזרח, ותהליך השלום לא נפתר בגבול הדרומי שלנו וטרוריסטים שולטים באזור … וגדלים בצעדי ענק – תושפעו מזה. אתם תשלמו את המחיר … האתגר הוא להתמודד עם קיצוניות באזור הזה (שם).