מאבקם של מתתיהו ובניו בהתייוונות היה אולי קשה אף יותר ממאבקם המזוין ביוונים. שורה של תקנות המוזכרות בספרי מקבים מגלה חוליה מפתיעה בשושלת מסירת התורה

מלחמות יהודה המכבי נדונו בספרים רבים ולא נעסוק בהן במסגרת זו. כפי שעשינו בעבר, נעסוק גם כאן בהעברת שושלת התורה וברציפותה מדור לדור. המשנה באבות מדברת על יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי (כנראה בין 110-140 לפנה"ס) שקיבלו מיוסי בן יועזר איש צרדה ומיוסי בן יוחנן איש ירושלים (170-200 לפנה"ס), אך קיים כנראה הפרש זמנים גדול בין שני הזוגות הללו, ואפשר שניזקק לחוליה נוספת בשושלת התורה – חוליית ביניים בין יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לבין יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. אנחנו מניחים שמדובר בתקופתם של מתתיהו החשמונאי ובניו, או "בית דינו של חשמונאי" בלשון התלמוד.

ברשימה זו נרצה לבדוק את תרומת בית דינם של החשמונאים לעיצוב ההלכה היהודית עד שלא נגיע להמשכה של תקופת הזוגות.

 

הלכות מלחמה

נפתח בהלכה מפורסמת שפסקו מתתיהו ובית דינו לבני דורם:

אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דויד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתומנו. עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.

וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נילחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים. אז נאסף עליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה (מקבים א', ב', כ"ט-מ"א. מהדורת אברהם כהנא, תל אביב תרצ"ז, כרך ב', עמ' קז).

מתתיהו התיר אפוא להילחם בשבת. היסטוריונים נטו להבין את ההיתר כפשוטו, ולדבריהם ההלכה הרווחת לפניו אסרה כל מלחמה וכל הגנה עצמית בשבת. אך דרך זו לא תיתכן, משום שעם ישראל לא היה שורד למעלה מאלף שנות היסטוריה בארצו אילולא נלחם בשבת. שהרי הגויים בכל מקום היו מגלים את ה'סוד', והיו יכולים לנצלו להשמדת עם ישראל מדי שבת בשבתו, בלא שעם ישראל יגיב על כך. ואם נאמר שהיה היתר ונשתכח, לא ייתכן שהלכה כה קיומית תשתכח מכולם.

נראה לנו שחידוש ההלכה על ידי מתתיהו היה קשור במעבר מדין 'פיקוח נפש דוחה שבת' – הלכה שהייתה ידועה – ל'הלכות מלחמה' שמהוות קטגוריה הלכתית השונה מהלכות פיקוח נפש. נראה שמטעמי פיקוח נפש לא היה כל טעם במלחמתם של החסידים שנחבאו במערות עם בני משפחותיהם נגד צבאות הסלווקים והמתייוונים שצרו עליהם. הצרים היו אנשי מלחמה, ואילו החסידים במערות היו מטופלים במשפחותיהם, ללא ארגון צבאי מסודר וללא נשק. ברגע שסירבו להיכנע לצו ההתייוונות גורלם נחרץ למוות, ולא היה בהתגוננותם באמצעות אבנים, מים רותחים, ואפילו מעט חרבות או רמחים שהיו עמם, כדי להצילם. אילו היה הדבר ביום חול, מסתבר שהם היו עושים הכל כדי להקשות על אויביהם, והיו מוכרים את חייהם כמה שיותר ביוקר. הם היו מצליחים לעשות זאת, שכן מלחמה במצוקי מדבר יהודה שאליו נמלטו קשה גם לצבא מאומן, אך הם לא היו מצליחים להינצל. מכיוון שהמלחמה נכפתה עליהם בשבת, ומכיוון שלא הייתה לפניהם דרך הצלה, הם בחרו למות בלא התנגדות. מכירת חייהם ביוקר לא הצדיקה לדעתם חילול שבת.

אך מדיני מלחמה – שהותרה בשבת – היה מותר להם להילחם ולהכות באויבים ולהקשות עליהם ככל שיכלו. בדיני מלחמה קיים שיקול נרחב שאינו קיים בדיני פיקוח נפש של יחידים. אצל יחידים אפשר לומר: 'מי יימר?' – מי יאמר שיקרה הדבר שאנו חוששים מפניו כדי שנחלל עליו שבת. בדיני מלחמה השיקול הנרחב הוא הרצון להרתיע את האויב מפני התקפה דומה על קבוצה אחרת של נאמני ה' בשבת הבאה. גם אם לא היו החסידים במערה מצילים את עצמם, אילו חיללו שבת הם היו תורמים למאבק הכללי ביוונים, ובדיני מלחמה הם יכלו לחלל על כך שבת.

אך גם דיני מלחמה היו ידועים בעם ישראל לדורותיו, ולא נראה לנו שמתתיהו ובית דינו חידשו דינים אלה. נראה לנו שבעקבות אותה שבת קשה חידש מתתיהו שהחסידים הנמלטים למדבריות יוצאים מגדר פרטים המצווים לדאוג לעצמם, שחלים עליהם דיני צבא ודיני מלכות ישראל המתחדשת תחת עולם של היוונים, ולכן עליהם לנהוג בשבת על פי דיני מלחמה בהיותם חיילים בה, ולא על פי דיני יחידים הדואגים לעצמם ולתורתם. הוא חידש במציאות הנתונה שהייתה אז, שהמלחמה על קיום המצוות היא מלחמת הגנה של עם ישראל על קיומו – עם כל דיני מלחמת מצווה. בהלכת המלחמה שחידש מתתיהו הוא החל למעשה להקים את מלכות ישראל, שעוללה בעפר קרנה מיום מותו של יאשיהו בן אמון מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון.

 

הלכות קנאות

נדון עתה בהלכה הראשונה שחידש מתתיהו, עד שלא חידש את היתר המלחמה בשבת:

וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי (שם, כ"ג-כ"ח, עמ' קו).

מתתיהו הרשה לעצמו להרוג ללא דין וללא משפט, ללא התראה וללא סנהדרין, יהודי אחד (הזובח) ואולי שניים (פקיד המלך). הוא עשה זאת על פי הלכת קנאות, הלכה שנלמדה ממעשה פינחס בן אלעזר בזמרי, בעת שהלה קירב את המדיינית אליו בדרך בוטה ומתגרה בחטא בעל פעור, בשנת הארבעים ליציאת מצרים. מפינחס ועד מתתיהו לא ידוע לנו על אדם נוסף שנהג על פי הלכה זו. אחרי הפסקה כה ארוכה ניתן לראות בה חידוש של מתתיהו.

על מה מבוססת הלכה מסוכנת וטעונת חומר נפץ זו? נראה שיש קשר בינה לבין ההלכה "גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה" (נזיר כג:). הלכה זו נאמרה על יעל, שחרגה הן מכללי הצניעות והן מכללי הכנסת האורחים בעת שהרגה את סיסרא שר צבאו של מלך חצור במלחמתו עם ברק ודבורה (שופטים ד'). הרב קוק קשר הלכה זו בתשובותיו (משפט כהן קמ"ג-קמ"ה) לענייני 'מיגדר מילתא' – תקנות לשעה לצורך הצלת האומה.

הלכה זו נראית דומה להלכות מלך, השונות מדיני התורה בכך שהן מציבות את המטרה של תקנת האומה וקיומה מעל כל גורם אחר בדיני התורה, ואפילו מעל איסור שפיכות דמים או גילוי עריות. הנוהג בה נוטל אחריות על גורלה של האומה ועל קיומה, כפי שמתבקש בדרך הטבע לעשות מלך בישראל. פינחס, שנהג בה, רצה להציל את האומה מן המגפה בחטא בעל פעור, והצליח בכך. מתתיהו החליט להציל את האומה משקיעה בהתייוונות, אף שלא הייתה בה סכנת הכחדה פיזית כפי שהייתה בימי פינחס. זה היה חידוש הלכתי שלו.