במדבר של יציאת אירופה – מחנות העקורים

אחרי מלחמת העולם השנייה הוחזרו פליטים רבים לארצותיהם, אך עבור רוב הפליטים היהודים ארצות מוצאם כבר לא היו המולדת. כיוון ששעריה של ארץ ישראל היו סגורים הם נותרו עקורים ממולדת אחת ועדיין לא נטועים במולדת אחרת

כמו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל החלו אט אט שורדי השואה במחנות העקורים לשוב לאיתנם. בסוף 1946 הצטופפו כרבע מיליון ניצולים ב-64 מחנות שהיו מפוזרים ברחבי גרמניה ואוסטריה שהיו בשליטתן של ידי בעלות הברית. 34 מחנות הוקמו בקיץ ובסתיו 1946 בעקבות הגירתם של יהודים שנמלטו מהשטחים שבהם שלטה ברית המועצות. המחנות היו מעין איים מיושבים בניצולים שהיו מרוחקים זה מזה, ערי מדינה בזעיר אנפין, ותושביהם הצליחו לנהל את חייהם, לשמור על תקווה ועל זהות יהודית, ואף להקים ועד מרכזי לכל המחנות. ליאו שוורץ, מנכ"ל הג'וינט באירופה שליווה את הפליטים במחנות עד לסגירתם, טען כי התאוששותם המהירה נבעה בין השאר משאיפתם המוסרית:

הם שרדו רק בזכות חוסנם האישי ובזכות העובדה שהשתמשו בחכמתם כדי לשרוד … התהילה האמיתית של סיפורם טמונה במהירות שבה ביססו במחנות את ערכי המוסר ולמדו לחיות שוב כמשפחות בקהילה (Leo Walder Schwarz, The Redeemers – A Saga of the Years 1945-1952, p. vii).

 

לא רוצים הביתה

לאחר כניעת גרמניה הפכו ערי אירופה לעיי חורבות ומיליוני פליטים התרוצצו ביניהן. באזור הכיבוש האמריקאי לבדו היו כעשרים מיליון גרמנים, כ-300 אלף חיילים אמריקאים וכ-6.5 מיליון פליטים, ובהם שבויים ועובדי כפייה. בקיץ 1945 עזבו את גרמניה בעידוד צבאות הכיבוש כחמישה מיליון וחצי פליטים ושבו לארצות מוצאם. במקביל, בעקבות ועידת פוטסדם, גורשו ממדינות מזרח אירופה שהיו בשליטת הצבא האדום מיליוני תושבים ממוצא גרמני, ובמקומם יישבו השלטונות פליטים. על פי דיווחים ממקורות צבאיים ומאונרר"א נותרו במערב גרמניה כמיליון פליטים שאינם גרמנים, שישים אחוז מהם פולנים, אשר סירבו לחזור לארצות מוצאם. ביניהם היו כמאתיים אלף יהודים שביקשו להניח את כפות רגליהם על קרקע מוצקה, ולו באופן זמני.

עם שוך הקרבות הקימו כל אחד מכוחות הכובשים – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – מרכזי קליטה. הרוסים התעלמו מהעקורים בשטחי הכיבוש שלהם. המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית – SHAFF (Supreme Headquarters Allied Expeditionary Forces) – חתמה עם אונרר"א, סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות, על הסכמים שקבעו את אחריותו של כל צד. אונרר"א התחייבה לנהל את המחנות ו-SHAFF התחייב לספק לפליטים מזון, מקלט, ביגוד וציוד רפואי. בפועל צבא ארצות הברית הוא שקבע את מדיניות הפעולה של כל הגופים, ובהם אונרר"א וארגוני הסיוע האחרים.

צבא ארצות הברית שאף להחזיר את הפליטים שנותרו בגרמניה לארצות מוצאם, ולא התחשב בכך שאת פולין שטף באותם ימים גל של שנאת יהודים. בעקבות לחץ ציבורי העבירו בתי הפרלמנט האמריקאי חוקים שאפשרו את קליטתם של פליטים גרמנים רבים, אך שערי ארץ האפשרויות נותרו נעולים בפני פליטי השואה היהודים. ממשלת בריטניה בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין המשיכה במדיניות הספר הלבן, נעלה את שערי ארץ ישראל ולא אפשרה כניסת יהודים מעבר למכסה שנקבעה.

בקיץ 1945 הגיעה לאירופה משלחת אמריקאית בראשות עו"ד ארל הריסון כדי לבחון את מצב הפליטים היהודים ששהו באזורים הכבושים. בעקבות מסקנות הוועדה הכיר הנשיא טרומן במצבם המיוחד של יהודים שלא רצו לחזור למדינות שנחשבו למולדותיהם, וביקש מהגנרל אייזנהאואר – המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה – לפעול בהתאם.

המלצה נוספת בדו"ח הריסון הייתה להפריד את הפליטים היהודים מהאחרים, ואף הוקמו מחנות נוספים כדי להתגבר על הצפיפות וכדי לקלוט את אלפי היהודים שעברו מהמזרח לאזור הכיבוש האמריקאי. בידודם של היהודים אפשר להם לשמור על צביונם הייחודי ולהתגבש כחטיבה לאומית בעלת שפה משותפת – יידיש.

 

מחנות של יידיש

תוך תקופה קצרה הפכו המחנות למעין עיירה מזרח אירופית וכללו מערכת חינוך, מוסדות דת, ספריות, עיתון מקומי, מחזות זמר, מופעי תאטרון, מועדוני ספורט ומפלגות פוליטיות. אוטונומיה דוברת יידיש במערב אירופה. היהודים ניסו ליצור במחנות מציאות חברתית יציבה ונורמלית לכאורה, על אף שמחוץ למחנה הייתה המציאות שבירה והפכפכה, וגם בתוכם פנימה מאורעות העבר הקרוב היו עדיין טריים וכואבים. יושבי המחנות סירבו להשתלב בכלכלת גרמניה, אך סחרו עם הגרמנים על בסיס מזדמן. למרות תרומתם המועטה להתהוותו של השוק השחור, הסחר הלא חוקי תרם לשנאת יהודים.

הנהגת היישוב הפעילה לחץ כדי שיתאפשר ליהודים להגר לארץ ישראל. דוד בן-גוריון הגיע לביקור במחנות העקורים בסוף 1945 ושוב באמצע 1946. הוא נפגש עם ראשי הצבא, דן עם הוועדים בתכניות השיקום הפיזי, בפעולות תרבות, בחינוך ובהכשרה מקצועית, חיזק את ידי השורדים והטיף להם לעלות ארצה.

בקיץ 1946, אחרי פוגרום שערכו תושבי העיירה קְיֶילְצֶה שבפולין ביהודים שחזרו לבתיהם, התגברה נדידת היהודים מערבה לכיוון אוסטריה וגרמניה. תנועת הבריחה – אשר אורגנה על ידי חיילי הבריגדה והמוסד לעלייה ב' מארץ ישראל ומומנה על ידי הג'וינט – הצליחה להעביר מפולין למערב אירופה כ-150 אלף נפש עד 1946, הודות לעובדה שבשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה הגבולות היו עדיין פרוצים. באותו קיץ הכריז הגנרל מקנרני, שהחליף את גנרל אייזנהאואר, כי כל הפליטים היהודים, גם אלה שהגיעו מפולין ומצ'כוסלובקיה, נחשבים מבחינת שלטונות הצבא לקרבנות השואה וזכאים לעזרה בסיסית במגורים, בביגוד ובמזון.

בעקבות גל הפליטים היהודים שהגיע ממזרח אירופה הוקמו מחנות חדשים והורחבו המחנות הקיימים על חשבון בתים שהופקעו מיושביהם בפרוורי הערים. היו אף מקרים שבהם נעקרו תושבים גרמנים בן לילה מבתיהם בהוראת הצבא האמריקאי כדי לשכן בהם יהודים. רוב הניצולים התרכזו בקיום היומיומי הפשוט, ולעזרתם הגיעו שליחים מהארץ ומתנדבים מארגונים שונים שתרמו להתאוששותם ולזקיפות קומתם הפיזית והרוחנית.

 

מנהיגות

כבר באמצע 1945 הבינו היהודים כי הם חייבים ועד שיטפל בצורכיהם. בכ' בתמוז תש"ה (1.7.1945) התארגנה קבוצה של 41 איש שהגיעו מרחבי בוואריה ובחרה במועצה בת 21 חברים שתייצג את שארית הפלֵטה. התקנון נוסח מראש, ועל פיו נבחרו חמישה חברים שהרכיבו את הוועד המרכזי. תפקיד הוועד היה לייצג את היהודים כלפי גורמים חיצוניים, וד"ר זלמן גרינברג נבחר לעמוד בראשו.

הוועד קיבל משרד בקומת הקרקע של מוזאון מינכן, ובשבועיים הראשונים התכנס מדי יום כדי לעסוק באתגרים שניצבו בפניו – ביגוד, חינוך, תרבות, בריאות, הגירה וענייני דת. לצד הוועד המרכזי הוקמו ועדות משנה שעסקו בנושאים אלה. תושבי המחנות הצמיחו מנהיגים ופעילים שניחנו בראייה כוללת, ואלה עסקו בשיקום הניצולים ובמציאת פתרונות מיידיים לחיים במחנות ופתרונות לעתיד הרחוק יותר.

הוועד המרכזי עודד את בחירתם של ועדים מקומיים בכל מחנה שייצגו את אנשי המחנות בפני הוועד המרכזי ובפני הרשויות. ועדי המחנות קיבלו מארגון הג'וינט תמיכה כספית לטיפול בעניינים השוטפים של ניקיון, תברואה, תרבות, חינוך ושירותי דת, וזכו גם לתמיכה רוחנית של שליחי הסוכנות. הוחלט כי לוועדים המקומיים לא תהיה סמכות ליצור קשר עם שלטונות הצבא, ותחום זה נשאר באחריות הוועד המרכזי.

מבחן המנהיגות הראשון של הוועד המרכזי היה בכ' בתמוז תש"ה (1.7.1945). הגנרל ג'ורג' סמית' פטון יזם את העברתם של אלף פליטים יהודים ממחנה בוכברג בחזרה לפולין. הוא טען כי הגיע עם חייליו לגרמניה כדי להילחם בגרמנים ולא כדי לטפל בפליטים. המשאיות כבר הגיעו כדי לקחת את הפליטים למינכן, ומשם להעבירם מזרחה, אך התנגדותם של הפליטים לעלות עליהן וההתכתבות של הוועד המרכזי עם המפקדה המרכזית של בעלות הברית בפרנקפורט מנעו את ההעברה.

בי"א באלול תש"ו (7.9.1946) הכירה ה-SHAFF בוועד המרכזי כנציגות נבחרת של היהודים העקורים. מסמך שנשלח לוועד המרכזי פירט את סמכויותיו: פעילות רווחה שתשלים את פעולות הצבא, אונרר"א ומוסדות התנדבותיים; ייעוץ למוסדות באשר לצורכי העקורים; וייצוג העקורים כלפי הרשויות הצבאיות באזור. הובהר כי הוועדים המקומיים יכולים להיעזר בוועד המרכזי אך הם אינם כפופים לו.

הוועד המרכזי מצא פתרונות מהירים לכל בעיה שהתעוררה. היוזמה שנקט בשטח בתמיכת הג'וינט והרב הצבאי אברהם יהודה קלאוזנר (ראו מירי נהרי, "לעזור לְאֶחַי אני בא", גיליון 153) היא שעיצבה בסופו של דבר את מדיניות הצבא האמריקאי במחנות. הוועד ראה בציונות את התקווה היחידה להצלת הפליטים ולעתידו של העם היהודי. ברוח זו פעלו כל הוועדים שהוקמו במחנות. בעיני רוחם הם ראו הקבלה בין יציאת מצרים ליציאת אירופה, ובהשראת הסיפור המקראי ראו את עצמם כמצויים במדבר בדרך משעבוד לגאולה.

כדי להעניק השכלה בסיסית לנוער שנעדר מבתי הספר בכל שנות המלחמה הוקמה מועצה חינוכית שהיו בה נציגים מהוועד המרכזי, מהג'וינט ומהסוכנות היהודית. נכתבו מערכי שיעור מותאמים לכל שכבה מגיל הגן עד גיל 17, נקבע אופן הפיקוח והוקם סמינר למורים. מקצת מהמורים היו מקרב תושבי המחנות, ואחרים הגיעו מארץ ישראל. את שכרם שילם הג'וינט. אנשי הסוכנות דאגו לסיוע בנושאי תרבות, חינוך, חקלאות והנחלת הציונות ויצרו קשר חי בין ארץ ישראל לשארית הפלֵטה.

פעילות הוועד עם גורמים חיצוניים כללה שיתוף פעולה עם משלחות מטעם האו"ם במטרה לעורר מודעות בעולם למצב הפליטים; קשרים עם הצבא שנועדו למנוע אי הבנות, חילוקי דעות והתפרצויות אנטישמיות בשטחי הכיבוש; וחתימת הסכם עם הג'וינט שאִפשר אספקה מסודרת של מצרכים למחנות.

 

פלדאפינג

פלדאפינג היה מחנה העקורים הראשון שהוקם לטובת פליטים יהודים והתגוררו בו 4,200 איש, רובם מהונגריה. תושבי המחנה הותירו אחריהם מסמכים רבים, ובהם עיתונים מקומיים וספרי זיכרונות המאפשרים לנו לשחזר את אורח חייהם, את הקשיים שחוו ואת הפתרונות שמצאו. 

ראשיתו של המחנה באביב 1945, עם שחרור המקום על ידי צבא ארצות הברית. במקום היה מחנה של 'היטלר יוגנד' – הנוער ההיטלראי – וניצולי צעדת המוות שהיו באזור נכנסו אליו. בהנחה שהשהייה במחנה תהיה ממושכת התארגנו התושבים לניהול חייהם במקום. הם גייסו צעירים למשטרה מקומית, הקימו מטבח ציבורי ובחרו לכל מבנה מנהיג שהיה אחראי לחלוקת המזון לדייריו. הרופאים מבין תושבי המחנה עבדו במרפאה ארעית שהוקמה, ומונו דוברים שישמשו אנשי קשר עם אונרר"א ועם הצבא האמריקאי. כמו המחנות האחרים גם פלדאפינג התנהל באופן אוטונומי, וגם בו היו מפלגות אחדות. דיירי המחנה בחרו באופן דמוקרטי את הוועד המקומי, וזה נעזר בפעילותו גם בוועד המרכזי. הוועד דאג לביטחון האישי והכלכלי של יושבי המחנה, והתמורה לעבודה במחנה ניתנה במצרכים ולא בכסף.

בעקבות דו"ח הריסון נועד המחנה ליהודים בלבד, והוא שימש דגם לבחינת היישום של מסקנות הדו"ח. הגדלת האוכלוסייה במחנה חייבה פלישה לחלק מבתי העיירה. בעזרת הג'וינט הוקמו במקום בית חולים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון, ועבור הציבור הדתי הוקמו תלמוד תורה וישיבה. ארגון אורט הקים במחנה בית ספר להכשרה מקצועית ובית ספר לאחיות. סמוך למחנה הוקם קיבוץ הכשרה חקלאית, ו-450 בני נוער נקלטו בו. במחנה ראו אור כתב עת ושני עיתונים ביידיש.

בשנות פעילותו של מחנה פלדאפינג פקדו אותו אישים מכובדים, וכל אחד בדרכו הותיר רושם על חייהם הפיזיים והרוחניים של הדיירים. ביום הכיפורים תש"ו (1945) ביקר במקום הגנרל אייזנהאואר והצהיר: 

אני שמח במיוחד להיות במחנה יהודי ביום הקדוש ביותר בשנה עבורכם. לעת עתה אתם כאן, ואתם חייבים להתאזר בסבלנות עד שיגיע היום שבו תוכלו לצאת לכל יעד שתבחרו לעצמכם. צבא ארצות הברית כאן כדי לעזור לכם, והוא חייב להישאר אתכם כדי לשמור על הסדר הטוב ועל יחסים ידידותיים עם הרשויות המוסמכות. אני יודע כמה סבלתם, ואני מאמין כי יש עדיין יום בהיר לפניכם (Leo Walder Schwarz, The Redeemers – A Saga of the Years, 1945-1952, pp. 38-39).

בתום הביקור הדיח אייזנהאואר את הגנרל פטון מושל חבל בוואריה מתפקידו, שכן הוא הוכיח את חוסר רגישותו לבעיית הפליטים כאשר אמר שאין זה מתפקידו לטפל בהם. אייזנהאואר גם דרש להסיר את השמירה ההיקפית על המחנות, והורה על הקצאת תוספות מזון ועל הוספת עובדים של אונרר"א כדי שכל תקלה תטופל מיד. אחרי החגים אירחו תושבי פלדאפינג את דוד בן-גוריון. הוא עודד את רוחם והפיח בהם תקווה כי בקרוב יעלו ארצה.

ברחוב הראשי של פלדאפינג נראתה פעילות מסחרית מצומצמת. דיירי המחנה הציעו את שירותיהם – חייט, סנדלר, ספר ומתקן שעונים – והייתה שם אפילו מסעדה קטנה. היו גם דוכנים שבהם מכרו פֵּרות, ירקות ודגים מלוחים. הסחורה הגיעה מספקים גרמנים. המרק הגרמני איבד הרבה מערכו, וחלק מהפעילות הכלכלית במדינה התנהלה בעסקאות חליפין.

החזרה לחיים נורמליים במחנות לא הסתכמה במזון מספק, במסחר ובאופנה. חיי השגרה הועשרו בפעילות ספורטיבית ובפעילות תרבותית. הוקמו מקהלה, תזמורת סימפונית ותאטרון, הוקרנו סרטי קולנוע, נערכו מפגשי עונג שבת ונוסד עיתון מקומי. חגי ישראל נחוגו על פי המסורת היהודית במזרח אירופה, ובבתי הספר נערכו מסיבות חנוכה ופורים בליווי שירים עבריים בעזרת מדריכים מארץ ישראל. בחג השבועות נתלו מחלונות הבתים שמיכות מעוטרות בפרחים.

עם הזמן קיבל עליו ארגון הג'וינט אחריות גדלה והולכת בכל המחנות, ואילו פעילותו של אונרר"א נחלשה והיו ליקויים במצרכים שסיפק.

מחנה פלדאפינג התנהל על מי מנוחות, ורוב דייריו עלו לישראל בשלהי 1949.