פתיח: הפיכתה של מרוקו למדינה עצמאית לוותה בהבטחות רבות של שוויון ליהודים אך הם לא הורשו לצאת מן המדינה. המאמצים לפתיחת שערי מרוקו בפני המבקשים לעלות לארץ הביאו גם לטביעתה של הספינה אגוז ועליה עשרות עולים. תחקיר נסיבות המקרה נותר גנוז בארכיונים והוא מותיר שאלות לא מעטות

ספינת העולים אגוז טבעה בחוף הים תיכוני של מרוקו בלילה שבין 9 ל-10 בינואר 1961 כשעל סיפונה 48 נפשות. ממצאי חקירה רשמית על נסיבות הטביעה לא פורסמו מעולם אך חיפושים בארכיון משרד החוץ, בארכיון הציוני, בארכיונים פרטיים ובעדויות של גורמים נוספים מגלים חלק גדול מהסיפור. 

 

לנוכח מציאות חדשה

ב-1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, והסולטן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך מרוקו. התנועה הלאומית המרוקנית הייתה להוטה להציג את המדינה הצעירה כמקום שוויוני הפתוח למרוקנים בני דת משה, ואף מינו את היהודי ד"ר ליאון בן זקן לשר הדואר. עם קבלת העצמאות עזבו צרפתים רבים את המדינה וכך נפגעה שדרה חברתית של בעלי מקצועות מנהליים וכלכליים שהיו חיוניים למדינה, וגברה נחיצותם של היהודים. כדי למנוע את יציאתם מהמדינה נמנעו השלטונות מלנפק להם דרכונים, וכך למרות מצבם הכללי הטוב החלו היהודים לחוש מחנק במרוקו. 

באותן השנים הייתה מדינת ישראל להוטה להביא אליה עולים חדשים, ורצונה השתלב עם החשש של יהודי מרוקו מן השינויים שעברו על המדינה. מי שסייעה להפוך את הרצונות האלה למעשה הייתה 'המסגרת', רשת מחתרתית שהקים המוסד בצפון אפריקה שהופעלה על ידי שליחים מישראל ופעילים מקומיים. המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג'יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סבתה סאוטה ומלייה, בחוף הים-תיכוני ודרך העיר הבינלאומית, טנג׳יר. כאשר נסתמו דרכי יציאה אלה התבצעה הברחת היהודים באמצעות ספינות מבריחים מנקודות שונות בחוף הים התיכון לגיברלטר. בין עצמאות מרוקו ל-1960 יצאו את מרוקו 54,295 54,295 יהודים בדרכים מחתרתיות באמצעות המסגרת.

במשך שנת 1960 ניהלה ישראל מגעים אינטנסיביים עם שלטונות מרוקו לפינוי מאורגן של הקהילה. ב-28 במרס 1960 נפגש יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד, איסר הראל, עם מהדי בן ברקה, שמפלגתו הרכיבה את ממשלת השמאל במרוקו, ונוצרו הבנות בין שתי המדינות ביחס להגירת היהודים תמורת פיצוי על הנזק הכלכלי שייגרם למרוקו כתוצאה מעזיבתם. כשבועיים לאחר מכן נפגש שליחו של יורש העצר, בן סאלם גסוס, עם גולדה מאיר לשם תדרוך הישראלים במגעיהם עם בית המלוכה בנושא ההגירה הקולקטיבית. ב-11 באוגוסט 1960 נפגש אלכסנדר איסטרמן, עוזרו של יו"ר ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן, עם יורש העצר מולאי חסן, והנסיך הסכים ליציאה קולקטיבית של יהודים בחסות ארגון הומניטרי. בסוף  1960, עד ימים ספורים לפני האסון, התנהלו מגעים קדחתניים שסיכמו את התמורה שתשולם למרוקו על הפגיעה בכלכלתה כתוצאה מיציאת היהודים.

במקביל למגעים אלה התקיימו במשרד החוץ בירושלים דיונים על התגובה הראויה למניעת יציאתם של יהודי מרוקו. ההתלבטות העסיקה את המוסדות היהודיים והישראליים שטיפלו ביציאת יהודי מרוקו. הם ידעו שרק מגעים דיפלומטיים דיסקרטיים עם הארמון עשויים להניב תוצאות, אך גם העריכו שלחץ ציבורי פומבי ישפיע על החלטות השלטונות, אך גם עלול לסכן את עצם קיומם של המגעים החשאיים. כשנה קודם לכן החל משא ומתן עם השלטונות על יציאה קולקטיבית של היהודים תמורת פיצוי כספי למרוקו וההסכם עמד לפני ביצועו. למרות זאת המשיך המוסד להוציא משפחות עולים במחתרת באמצעות ספינה לא כשירה להפלגות, דבר שגרם לטביעתה בהפלגתה ה-14. 

 

להתפרץ לעלות

כבר מסוף שנת 1959 חלה תפנית בעמדת הגורמים הישראלים שטיפלו בהגירה ממרוקו. הם התייאשו מן הדיפלומטיה החשאית של הקונגרס היהודי העולמי וחששו שהשלטונות מוליכים אותם שולל בעניין הנפקת דרכונים ליהודי מרוקו. לעומתם סבר יו"ר ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן, שממדים גדולים של הגירה חשאית יעוררו את התנגדות השלטונות, שעד אז העלימו עין מן הפעולות המחתרתיות. ראשי המוסד והסוכנות היהודית לא האמינו שאפשר להגיע להסכם כזה ללא הפעלת לחץ על מרוקו. ראש המוסד, איסר הראל, החליט ליזום עימות עם השלטונות והצליח לשכנע את ראש הממשלה בן גוריון בנחיצותו של מעשה ראוותני שיפנה את דעת הקהל בעולם נגד מרוקו.  כך התבטא אפרים רונאל, מפקד המסגרת:

בשיקולים השונים של שיטת העבודה חזרנו לפעמים לרעיון של ריכוז גדול של יהודים מתפרצים לעלות, מתוך מחשבה שהם יעצרו על ידי שומרי החוק ויעמדו למשפט. הנחנו שהבאת יהודים רבים, בהם נשים וילדים, למשפט ולמאסר תחייב את השלטון לתת את דעתו לתהודה שתהיה לעניין בתחום המדינה ומחוצה לה, דבר שבוודאי לא היה רצוי לו, שכן הוא מעמיד פנים שהוא מקיים שלטון מתקדם ומקנה זכויות שוות לכל האזרחים לרבות לאזרחיו היהודים (ארכיון המדינה, משרד החוץ, 4324/5). 

במשך השנים נפסל הרעיון מחשש ששלטונות מרוקו יגיבו בסגירה הרמטית של הגבולות. למעשה גם מנהיגות הקהילה לא הייתה נותנת יד למעשה הרפתקני זה, אך  רעיון ההחרפה היזומה של היחסים עם השלטונות לא ננטש לאורך כל תקופת המגעים הדיפלומטיים.

בחודש אוקטובר 1960 נסעו לאיטליה שני קצינים לשעבר מחיל הים הישראלי, מישה רבינוביץ' (משה רביד) ודב מגן, במטרה לחכור אנייה להוצאת משפחות ממרוקו. אחרי שבדקו בגיברלטר את הספינה פיסס (מזל דגים) התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה. הם העריכו כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר. רבינוביץ' התנגד לחכירת הספינה שהייתה קטנה מדי לצרכי הגירת משפחות, ואילו מגן המליץ לבצע את הרכישה רק אם תוחלף קרקעית העץ הרקובה. הוא דרש שתימצא בה סירת גומי מתנפחת שתוכל לשאת עד 50 נוסעים, ושהספינה לא תישא על סיפונה יותר משלושים נפשות. השניים המליצו לבדוק אתרי הפלגה מחוף האוקיאנוס אך במטה בפריס ויתרו על הרעיון בגלל עלותו ואישרו הפלגות רק מן הים התיכון. 

בעל הספינה הסקוטי, שקיבל תשלום מינימום עבור כל הפלגה ועוד תשלום על כל מפליג בספינה, לחץ לקיים הפלגות רבות ככל האפשר למרות שרב החובל הספרדי ושלושה אנשי צוותו התלוננו על עייפות אחרי כל נסיעה. אחרי כל הפלגה ביצע בה בעל הספינה בדיקות ותיקונים שוטפים. לאחר שיפוצה דחסו בה בכל הפלגה כ-25 נוסעים שהוסתרו בצפיפות בבטנה כדי שלא יתגלו על ידי פקחים לאורך כ-700 ק״מ עד לגיברלטר. אגוז קיימה 13 הפלגות, ובהפלגה ה-14 ירדה למצולות.

 

ליל חורף קר

בהפלגה הגורלית עלו לאגוז שבע משפחות ובהן 21 ילדים מתחת לגיל 16. נהגי המסגרת הסיעו אותן לאורך כ-500 ק״מ מקזבלנקה עד לעיירה אלחוסימה, ואת סוף הדרך אל חוף ההפלגה עשו העולים בהליכה. מבצע העלאת המשפחות ומטענן לסירות והעברתם לספינה ארך כשלוש שעות, בפיקודם של השליחים גד שחר כמפקד חדש, יוסף רגב ויהודה אלבוחר. ערב קודם לכן התקיימה ישיבת מטה כדי לוודא שננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הליווי, התצפיות והקשר. 

שיירה של שש משאיות בפיקודו של המתנדב אבי קורשיה נסעה צפונה לכיוון החוף, ובמרחק כ-200 מטר כיבו המשאיות את אורותיהן. המשפחות צעדו לתוך ערוץ נחל בסיוע חוליית מתנדבים שסייעו להן לשאת את מזוודותיהן וסיפקו לילדים כדורי הרגעה וחלב. חגורים בחגורות הצלה, עלו בני המשפחות על סירת גומי בקבוצות של שישה כל אחת, בליווי שני אנשי צוות, והגיעו לספינה שהמתינה להם כחצי קילומטר בלב ים. מבצע ההעלאה ארך כשעתיים.

מוריס בן הרוש, חבר בחולית החוף, ליווה את ששת בני משפחתו שהפליגו בספינה ומצאו בה את מותם. בין המפליגים שמונה בני משפחת אדרי, שישה בני משפחת אזולאי, שישה בני משפחת אלמליח, חמישה בני משפחת בן לולו, חמישה בני משפחת ממן, שלושה בני משפחת דדון, פרחה גוזלן בת 70, יהודה דהן בן 19, דוד אלקובי בן 14. הנוסעת אסתר ליברטי עשתה את המסלול מקזבלנקה לאלחוסימה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות בוטלה ההפלגה בגלל תקלות ובפעם השלישית טבעה האנייה. נוסף על 43 העולים, הפליגו באנייה גם האלחוטן הישראלי חיים צרפתי וארבעה מלחים ספרדים. בסך הכול 48 איש. 

על הספינה פיקדו רב החובל פרנסיסקו מוריה רינלדו בן ה-38, גיסו פרנסיסקו (פאקו) פרז רולדן ועוד שני מכונאים ספרדים – מיגל סנשז וקריסטובל מויה. הספינה יצאה מגיברלטר, התקרבה לחוף מלייה ושטה עד למפרץ אלחוסימה. שם הוריד הצוות הספרדי לים סירת גומי מתנפחת והיא שטה מן החוף לספינה הלוך ושוב. צוות הספינה היה עייף אחרי שהות בלב ים משעה 6.15 6:15 בבוקר. הממונים על ההפלגה קיבלו דיווח שהים אינו שקט והלילה אביך. הים רוגש אך צפוי להירגע לקראת הלילה. למרות האזהרה הוחלט לשלוח את הספינה ללב ים. בתחילת ההפלגה, בשעה 1.30, הודיע האלחוטן הישראלי חיים צרפתי מן הספינה למטה בפריס שהים אינו שקט וביקש להקשיב להודעה נוספת בשעה 3.003:00. מאז נותק הקשר האלחוטי עם אגוז. אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו,  קיבל בביתו בקזבלנקה את הבשורה המרה, ומסר את הדיווח על האסון לראש הקהילה דוד עמר.