הרכבת הביאה את המודרניות לכל מקום שאליו הגיעה, ומהירותה ועוצמתה ייצגו את העולם החדש. מה גרם לחסידות השמרנית לאמץ את קרונות הברזל הסואנים והזרים? מסילות חדשות בדרך עתיקה

במשפט "שני יהודים נוסעים ברכבת" נפתחת חטיבה שלמה של בדיחות שאסף אלתר דרויאנוב בשלושת כרכי 'ספר הבדיחה והחידוד' שחיבר. הביטוי הפך גם לכותרת הספר המאויר שהוציא לאור דני קרמן, המכיל כ-150 בדיחות מתוך האוצר של דרויאנוב. הופעתה של הרכבת בנוף היהודי בכלל, ובנוף החסידי בפרט, הייתה אירוע רב רושם שהותיר את חותמו בדרכים שונות, ובהן הבדיחה העממית. כמו בכל מקום אחר בעולם, גם במזרח אירופה הניעה כניסתה של הרכבת שינויים רבים, חלקם טכניים ומעשיים וחלקם ערכיים, תאולוגיים ורוחניים. האתגרים הדתיים והתרבותיים שהציבה הרכבת המקרקשת ובאה לפני כ-170 שנה לא פסחו גם על החסידים באמצע המאה ה-19.

 

הלם המכונה

בסדרת מחקרים וספרים מרתקים תיאר וולפגנג שיבלבוש את השפעתה התרבותית של הרכבת. קווי הרכבת שרטטו מפות חדשות. ערים חשובות שקו הרכבת פסח עליהן איבדו מיד את בכורתן לטובת מקומות יישוב חדשים שהוקמו לאורך המסילות. הרכבת הייתה המופע הדרמטי הראשון של המיכון הטכנולוגי, והיא שינתה את המציאות כמעט לבלי הכר בממדים רבים, ובהם המרחק, הזמן, האוטונומיה של הפרט על חייו, חוויית המהירות ומושג הסיכון. שיבלבוש טען כי המהירות וההאצה הם המאפיין המובהק ביותר של מה שאנו מכנים מודרני. פרקי זמן ארוכים מתקצרים והולכים עם כל התקדמות טכנולוגית, והרכבת הייתה הביטוי הראשון והמובהק להאצת התנועה ולהתקצרות הזמן. 

פרופ' ג'פרי שנפ השווה את השפעתה של המהירות על האדם לזו של סם ממכר. מעבר לחוויה המיידית, המהירות נטענת במשמעויות של יוקרה וחירות – החופש להגיע, להשיג, לרדוף ולממש. בעבודתם של אמנים רבים בני המאה ה-19 השתקפה הרכבת כסמל למהירות וכסמלה המובהק של הקדמה. המפגש עם הרכבת היה כה עז ומשכר עד שהיו מי שתיארו אותו כמעין המרה לדת חדשה: האמונה המודרנית בעוצמתם של המדע והטכנולוגיה. העולם הישן על תפיסותיו המסורתיות הלך ואיבד את מקומו תחת התאוצה הגוברת של הרכבת.

ביטוי חריף וקיצוני להמרת הדת לטובת המהירות והכוח החדש ניכר בתפיסותיה של תנועת הפוטוריזם שקראה בראשית המאה העשרים לסגידה דתית לשירת הטכנולוגיה. המשורר והוגה הדעות האיטלקי פיליפו טומאסו מארינטי, מייסד תנועת הפוטוריזם, כתב:

אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש: יפי המהירות ("תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם", 'מאניפסטים של מודרניזם' בעריכת בנימין הרשב, עמ' 18).

זרם אמנותי זה נתן ביטוי קיצוני לתחושות שליוו באופן מודע ובלתי מודע כל אדם שנחשף לתנופת הרכבת ולכוחו של הקטר הרועש והנושף. כיוון שהקטר היה מעשה ידי אדם, היה בכך גם מעין ניצחון של האדם על הא-ל שבשמים. שיבלבוש הראה כי בני אדם מן השורה שלא הבינו בהנדסת מכונות חוו את הופעתו של מנוע הקיטור כמעין נס. להבדיל מכלי התחבורה הקודמים שנרתמו אל כוחות טבע קיימים ומוכרים כמו הרוח, המים או הסוס, קרונות הרכבת נרתמו אל מקור אנרגיה חדש ואינסופי שהופיע כאילו יש מאין. האדם כבר לא רתם את עצמו לטבע שניתן לו מהבורא, אלא יצר בעצמו מקור אנרגיה חדש ובעל כוח רב. מהירותה המסחררת של תנועת הארכובה הדוחפת את הבוכנה – שהיא מהירה מתפיסתה של עין אנושית – תרמה אף היא לתחושה הנצחית והמיסטית של הדת החדשה שנוצרה בריתוכים ובצבתות על ידי מהנדסים במפעלי הייצור.

אם בתאטרון היווני הוכנסה לעתים דמות האל בסוף המחזה באמצעות מכונה ופתרה את העלילה במה שכונה דאוס אקס מכינה – האל מתוך המכונה – הרי שעם המודרניזציה קרה ההפך. המכונה סילקה כביכול את ידו של האל ושימשה כתחליף לכוחו של הבורא.