במועדים ידועים בשנה נהגו יהודי פולין ויהודי אתיופיה להאכיל ציפורים, והם ייחסו למנהג משמעויות שונות ועמוקות. האם הציפורים הנודדות הן שהעבירו את המנהג בין יהודי הדרום ליהודי הצפון, או שעיני בני האדם המשקיפות למרום הובילו את דמיונם הפרשני אל בעלי הכנף?

ציפורים עפות הנודדות בין מקומות רחוקים הציתו תמיד את דמיונם של בני אדם, ועבור רבים ההזדמנות להאכיל אותן טמנה בחובה משמעויות רוחניות שונות. בקרב יהודי פולין מתועד מנהג להאכיל ציפורי שיר בשבת פרשת בשלח, שבה קוראים בתורה את שירת הים. 

המנהג מוזכר לראשונה במאה ה־,17 בחיבורו של רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר ׳מגן אברהם׳, מהפירושים המרכזיים לשולחן ערוך, והוא נזכר דווקא בהקשר של האיסור להאכיל בשבת בעלי חיים שאינם נזקקים לאדם: 

יש נוהגין לתת חיטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון, שהרי אין מזונותן עליך (׳מגן אברהם׳, הלכות שבת שכ״ד, ז׳).

בספרו של הרב יעקב בן אשר ׳ארבעה טורים׳, שנכתב למעלה מ־300 שנה קודם לכן, מתואר מנהג לאכול גרעיני חיטה מבושלים באותה שבת, והוא מוזכר אגב דיון בשאלה מה יש לברך על אכילה מעין זו. 

במאה ה־18 עיגן הרב יוסף יוזפא קאשמן סג״ל את המנהג בראשי התיבות של פרשת בשלח הקרויה גם שבת שירה: 

ונוהגין לאכול חיטין בשבת שירה, ושמעתי סמך לזה בשל״ח – נוטריקון: בשבת שירה לאכול חטין. ולא באתי להודיע הכא המנהג, אלא להזהיר העם הנוהגים ליתן חיטין לפני העופות דאסור, מפני שאין מזונותן עליך (׳נוהג כצאן יוסף׳, עמ׳ קצג).

גם הוא דחה את המנהג להאכיל ציפורים בשבת, ולא ברור באיזו מידה המנהג היה מקובל, אך עצם העיסוק בו בספר הלכה מרכזי כמו המגן אברהם גרם לחכמי הדורות הבאים לעסוק בו. על אף שהיו חכמים שהעידו כי המנהג לא התקיים בזמנם הם המשיכו לדון בו; היו שהתירו, היו שאסרו ואלה גם אלה ניסו להסביר את משמעותו. 

הרב רפאל מייזליש, בן המאה ה־,18 מרבה לחלוק על פסקי המגן אברהם בספרו ׳תוספת שבת׳, והוא מלמד זכות על מקיימי המנהג שיש בו מעין גמול טוב לציפורים שאמרו שירה בקריעת ים סוף. רבי פנחס שפירא מקוריץ קושר בשם רבו הבעל שם טוב את ערכה של השירה לאוויר שבו עפות הציפורים. האוויר אחראי לקולם של כלי הנשיפה ולצורת הכתיבה של השירה בספר התורה, המותירה על הקלף רווחים גדולים שהם מעין אוויר: 

כי הציפורים נקראים בעלי השיר, כי אין בכל הנבראים חוץ מהאדם שישיר כמו הציפורים, כי השיר בא מן האוויר, והראיה – כלי זמר אינו מנגן רק מן האוויר כידוע. לכן השירה נכתבת אריח על גבי לבנה, היינו אוויר. וכלל התורה גם כן נקראה שירה (׳אמרי פנחס השלם׳, פרשת בשלח, קי, עמ׳ סב).

 

להתרפק על מנהג אסור

לצד מי שאסרו על קיום המנהג ומי שמצאו בו ערך היו גם מי שניסו לגשר ולשמר את המתח. רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו״ר השישי של חב״ד שהעביר את פעילותה של החסידות לארצות הברית במהלך השואה, התרפק על האכלת ציפורים כהפעלה לילדים, וייחס את המנהג למהר״ל מפראג בן המאה ה־.16 בכתבי מהר״ל לא נמצאה עדות לכך, אך האדמו״ר מחב״ד לא היה הראשון שטען כך:

המהר״ל מפראג … קבע מנהג שבשבוע של פרשת בשלח הזמין את כל מלמדי התינוקות ואת כל ההורים שיש להם ילדים קטנים לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית הכנסת … והמורים סיפרו לילדים את סיפור קריעת ים סוף, כיצד שרו הציפורים ורקדו בעת שמשה וכל בני ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת ׳אז ישיר׳, והילדים ּ הקטנים קטפו פֵ רות מעצי הים והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו. המהר״ל נהג לתת דייסה לילדים הקטנים כדי שיזרקו אותה לפני התרנגולות ּ והציפורים, זכר לפֵ רות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן נהג המהר״ל לברך את כל הילדים ואת ההורים שיזכו לחנך את ילדיהם ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים (האדמו״ר מנחם מענדל, ׳ליקוטי שיחות׳ תש״ב, עמ׳ ,73 בתרגום מיידיש).

גם רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי האחרון של חב״ד, הביע תקווה לחידוש המנהג, אך סירב לפרסם את כמיהתו זו משום שמנהיגי חב״ד שקדמו לו לא התירו אותו למעשה. למרות האיסור לקיים את המנהג הוא כתב: