בקשריה של מדינת ישראל הצעירה עם מדינות זרות בלטו יחסיה עם בורמה. בין שתי המדינות התגלו קווי דמיון שעשויים להיראות מפתיעים, וראשי הממשלות – או נו ודוד בן-גוריון – שקעו לעתים בוויכוחים תאולוגיים שעסקו ביהדות ובבודהיזם. תחילתה של ידידות מפתיעה

בנובמבר 1959 זכו צופי הטלוויזיה בארצות הברית לצפות בדיאלוג לא שגרתי בין שני מנהיגים של מדינות צעירות – דוד בן-גוריון ראש ממשלתה הראשון של ישראל ואוֹ נו ראש ממשלתה הראשון של בורמה (כיום מיאנמר). הריאיון נערך בתכנית הטלוויזיה 'עולם קטן' (Small World), ששודרה בעזרת שימוש במיטב הטכנולוגיה של אותה תקופה משלושה מוקדים ברחבי העולם – לוס אנג'לס, הונג קונג וירושלים.

לישראל ולבורמה היו באותה עת אינטרסים כלכליים וביטחוניים משותפים, אך לנושאים אלה כמעט לא היה זכר בריאיון ההוא שהתחיל בנימה ידידותית והפך למעין ויכוח תאולוגי בין יהודי לבודהיסט. או נו תיאר את חשיבות המדיטציה כדרך להיפטר מ'אובססיית האני' שמזיקה לדעתו לעולם, ובן-גוריון, שניכר היה כי התקשה להתאים את עצמו למדיום של תכנית אירוח טלוויזיונית, קטע אותו בחדות באמצע דבריו: 

אבל מדיטציה, או נו היקר, אינה מספיקה! מדיטציה היא עניין אישי בלבד, אך כל אחד מאתנו חייב לעשות משהו למען העולם, למען האנושות!

או נו קיבל באופן כללי את הטיעון הזה, אך הוסיף להטיף ברוח בודהיסטית לצמצום האני. בן-גוריון מצדו ציטט את עשרת הדיברות המתחילים במלה 'אנֹכי', ואו נו, שהכיר היטב את התנ"ך, ציין בהתחכמות אופיינית "אה, אינני יודע לגבי זה, אין דבר כזה א-לוהים בבודהיזם".

בניסיון לגשר על העמדות השונות ניסה המנחה אדוארד ר' מורו לעמוד בכל זאת על דמיון אפשרי בין עשרת הדיברות לעקרונות הבודהיזם – דמיון שעליו הצביע בן-גוריון באחדים ממאמריו. או נו דחה לחלוטין את ההשוואה הזו, ובן-גוריון עמד בדבריו על דמיון מסוים בין הדתות במצוות שבין אדם לחברו, אך הוסיף כי היהדות מתנגדת לדחייה הבודהיסטית של עולם המעשה, והוסיף כי בעוד שהבודהיזם אינו מתייחס לקיומו של א-ל, הדיבר הראשון בעשרת הדיברות אומר שיש א-ל יחיד שהוא היוצר של הכל.

דיון זה הוא רק דוגמה אחת לדיאלוג העמוק וארוך השנים שקיים בן-גוריון עם תרבויות המזרח. ארכיון בן-גוריון כולל עדויות שונות להתכתבות עם אנשי דת בודהיסטים ועם מנהיגים מהמזרח הרחוק. בביתו בתל אביב ובצריפו בשדה בוקר מוצגים פסלונים ומזכרות בורמזיים שהוצבו במקומות בולטים, ובשתי ספריותיו הגדולות מצויים ספרים רבים העוסקים בדתות המזרח ובקשרי גוף ונפש.

כל אלה מלמדים על הסקרנות הרבה של בן-גוריון באשר לתרבויות המזרח ולבודהיזם, אך עיון מעמיק יותר מלמד כי בדרך כלל הוא לא קיבל את עמדותיהן אלא דווקא התווכח אִתן. בניגוד לדימוי הרווח, מגעיו של בן-גוריון עם המזרח מאירים אותו כמי שהיה אמנם רחוק מתפיסות אורתודוקסיות, אך על אף זאת היה אדם רוחני המחובר לשורשיו והגן לא פעם על עיקרי האמונה היהודית.

מבחינה זו דמה בן-גוריון למנהיגים אחרים מרחבי העולם שהובילו את תהליך השחרור של עמם מעולו של שלטון זר ואת הקמתה של מדינת לאום מודרנית, ובהם מהטמה גנדי, ג'ומו קנייטה ואו נו. כמוהם, גם בן-גוריון היה איש רחב אופקים שעסק גם בענייני רוח, ראה בעצמו אינטלקטואל ואף נתפס כך בעיני אחרים; גם הוא כתב ספרים ומאמרים שהתייחסו לתרבות העולמית ולמגוון סוגיות שעמדו על הפרק; וגם הוא שילב בין תפיסה מודרניסטית של המציאות לבין טיפוח יסודות מסוימים מהמסורת ומהדת לצורך בניית המדינה החדשה.

 

עם הפנים מזרחה

להתעניינותו של בן-גוריון במזרח הרחוק נלווה גם שיקול גאופוליטי. בניגוד לשיוך האוטומטי של ישראל לאירופה בעשורים האחרונים, שבא לידי ביטוי למשל בתחרויות ספורט, בשנות החמישים והשישים שויכה ישראל באופן טבעי לאסיה, ולנוכח הבידוד של ישראל בין מדינות ערב עשה בן-גוריון מאמצים לפתח את קשריה עם מדינות אסיה שאינן ערביות. במגעיו עם הממשל האמריקני הציג בן-גוריון לא פעם את הקשרים הללו כחלק מהמאבק הבין גושי – ברית של מדינות פרו מערביות נגד הסובייטים שהלכו והעמיקו את בריתם עם מדינות ערב.

במזרח הקרוב כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים עם תורכיה כבר בראשית שנות החמישים ופעלה להדק את היחסים עם איראן שהייתה בשלטון השאה, אך במזרח הרחוק משימה זו הייתה קשה יותר. במהלך שנות החמישים והשישים כוננה ישראל יחסים עם יפן, תאילנד, נפאל ודרום קוריאה, אך למגינת לבו של בן-גוריון הודו סירבה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בן-גוריון ראה בכך בעיה חמורה, שכן הודו הובילה גוש של מדינות בלתי מזדהות במלחמה הקרה והוא התייחס אליה כאל כוח עולמי מוביל וסבר שאוכלוסייתה הגדולה תעצב את פני העולם בעתיד.

למרות התמיכה ההודית העקבית במדינות ערב יש בארכיון עדויות רבות לאהדה שרחש בן-גוריון להודו ולתרבותה, ולתקווה שיום יבוא והיא תשנה את גישתה. לאחר ניסיון נוסף לזכות בהכרה הודית ציין בן-גוריון ביומנו ב-17 בספטמבר 1950 כי כינון יחסים בין ישראל להודו חשוב בעיניו לא פחות מכינון יחסים עם ארצות הברית או עם ברית המועצות, והוסיף כי בין שתי המדינות קיימת אפשרות לשיתוף פעולה מתוך זהות רוחנית. בחדר השינה של בן-גוריון בשדה בוקר, שהיה חף מתמונות, הייתה תלויה תמונה אחת ויחידה – דיוקן גדול של גנדי.