מאחורי מבצע חשאי שהתרחש בזמן מלחמת העצמאות מעבר לים עמדה דמות שכמעט נשכחה מהזיכרון הציבורי. עדה סרני, מפקדת המוסד לעלייה ב' באיטליה, הצליחה בעזרת קשרים אישיים, כישרון דיפלומטי ותושייה יוצאת דופן למנוע ממשלוח נשק גדול להגיע לידי האויב
באביב 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הוכו אנשי המודיעין של היישוב העברי בהלם כשהגיעה ידיעה שהאנייה האיטלקית לינו צפויה להפליג מנמל פיומה שביוגוסלביה – היום רייקה שבקרואטיה – לנמל ביירות כשבבטנה מטען עצום של נשק צ'כי שיועד למדינות ערב. על פי הערכות שונות היו על הספינה בין 4,500 ל-8,000 רובים ובין חמישה לשמונה מיליון כדורים.
עבור הנהגת היישוב, שידעה עד כמה הנשק שבידי הלוחמים היהודים דל, היה זה איום אסטרטגי של ממש. כל רובה נוסף בצד הערבי היה עלול להכריע קרב, ומשלוח כה גדול היה עשוי להכריע את המערכה כולה. זו הסיבה שהושקע מאמץ חובק ארצות בפרשת הלינו, ונשזרו בה פעולה ימית, תחבולה מודיעינית ודיפלומטיה חשאית. בכל אלה הייתה מעורבת אישה אחת – עדה סרני.
בין אובדן לשליחות
עדה אסקרלי נולדה ב-1905 ברומא למשפחה יהודית אמידה אשר הגיעה לאיטליה לאחר גירוש ספרד והייתה רחוקה מיהדות ומציונות. בכיתתה למד גם קרוב משפחתה אנצו סרני, ובנערותם התהדק ביניהם הקשר. ב-1925, לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת רומא, נישאה עדה לאנצו שכבר היה פעיל בתנועה הציונית ונסחפה בעקבותיו לציונות. ב-1927 היו בני הזוג מראשוני החלוצים שעלו לארץ מאיטליה. הם התיישבו עם בתם הבכורה חנה ברחובות, ושם נולדה בתם השנייה הגר.
עדה לא אהבה את החיים ברחובות, וב-1928 הצטרפה המשפחה לגרעין שהקים את גבעת ברנר. למרות הבדלי שפה ותרבות, ולמרות המורכבות שהייתה כרוכה בחיים ביישוב שזה עתה נוסד, הסתגלה עדה היטב לחיים בקיבוץ. בנם השלישי דניאל נולד ב-1930. במהלך שנות השלושים הצטרפה המשפחה לאנצו בשליחויותיו מטעם התנועה הציונית בחו"ל.
ב-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, הצטרף אנצו לצנחני היישוב שפעלו באירופה הכבושה וצנח בצפון איטליה. הקשר עמו אבד ותחילה איש לא ידע מה עלה בגורלו. לאחר המלחמה, על אף הסכנות שעדיין ארבו ליהודים באירופה, החליטה עדה לנסוע לאיטליה כדי לחפש אותו.
כיוון שהכירה את השפה ואת התרבות המקומית, ביקש ממנה שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב' – גוף מטעם ההגנה שהביא ארצה מעפילים – לסייע בפעילותם שם. עדה סרני מונתה לסגניתו של יהודה ארזי, מפקד המוסד לעלייה ב' באיטליה. כעבור חודשים אחדים קיבלה עדה עדות כי אנצו נרצח בדכאו בב' בכסלו תש"ה (1944). שליחותה האישית תמה, אך היא המשיכה בשליחותה הלאומית.
מורשת של שליחות
אנצו סרני היה איש רוח, פעיל ציוני ולוחם, והוא הקדיש את חייו לחינוך, לעלייה ולהצלת יהודים, עד שנהרג בעקבות משימת צניחה חשאית מעבר לקווי האויב
אנצו חיים סרני נולד בי"ב בניסן תרס"ה (1905) ברומא למשפחה יהודית מיוחסת. אביו שמואל היה רופאו האישי של מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי, ודודו אנג'לו סרני כיהן כראש הקהילה היהודית ברומא והיה מראשוני העסקנים הציונים במדינה. סרני גדל בסביבה תרבותית עשירה, וזו עיצבה את זיקתו העמוקה לכתיבה ולספרות. הוא המשיך ללימודים גבוהים וקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת רומא.
ב-1927 עלה עם אשתו עדה לארץ ישראל, ובני הזוג היו ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. הוא האמין בציונות סוציאליסטית והומניסטית, ויצא לשליחויות רבות במדינות שונות מטעם התנועה הציונית. הוא עסק בארגון תנועות נוער חלוציות, בעידוד עלייה ובהקמת מסגרות הכשרה לצעירים יהודים. אמרו עליו כי היה בעל כריזמה שקטה ותחושת שליחות עמוקה.
ב-1943 הצטרף לחיילים העבריים שלחמו בדרום איטליה, והיה מהראשונים שפגשו את קהילת המתגיירים הייחודית בכפר סן ניקנדרו. ב-1944, למרות שהיה בן 39 ומבוגר מהמגויסים האחרים, התעקש להצטרף ליחידת הצנחנים של היישוב העברי. הוא צנח בצפון איטליה במטרה לסייע למחתרת האנטי פשיסטית וליצור קשר עם היהודים שנותרו באיטליה. הוא נלכד על ידי הגרמנים עם הגיעו, נחקר והועבר למחנה הריכוז דכאו, שם נרצח בב' בכסלו תש"ה (1944).
בראשית 1946 ארגנו אנשי המוסד לעלייה ב' באיטליה – ובהם אלמנתו עדה סרני – את הפלגתה של אניית המעפילים 'אנצו סרני' ועליה כ-900 נפשות. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה גורשו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו כעבור שבועיים. למרות זאת היא הפכה סמל למורשתו של אנצו סרני ולנחישותה של עדה להמשיך את פועלו. קיבוץ נצר סרני, שנוסד בקיץ 1948 על ידי שורדי שואה ממחנה בוכנוולד, קרוי על שמו.
דמותו נותרה חקוקה כסמל למסירות נפש. אנצו סרני ובול עם דמותו שהונפק ב־1988 | צילום: חנן בהיר, ביתמונה, אוסף פריצקר, הספרייה הלאומית
אשת תחבולות
בשונה מחברי המוסד האחרים סירבה סרני להשתמש בזהות בדויה. היא חשבה כי זהותה האמיתית וייחוסה המשפחתי יועילו הרבה יותר במגעיה עם השלטונות, וכך אכן היה. בזכות היכרותה את העם האיטלקי וידיעת השפה היא הצליחה לבנות רשת קשרים ענפה ולרתום למפעל ההעפלה בכירים באיטליה – פוליטיקאים, מפקדי צבא ומפכ"ל המשטרה. המלחמה הותירה באיטליה הרס נרחב של תשתיות ויצרה משבר כלכלי. המדינה הייתה נתונה תחת השפעתן של בעלות הברית ומפולגת פוליטית, וחיפשה יציבות ושיקום. סרני הסבירה למקבלי ההחלטות כי יש להם אינטרס משותף – להוציא את הפליטים היהודים שהגיעו לאיטליה בדרכים שונות.
סרני עמדה בראש מפעל ההעפלה באיטליה וניהלה אותו ביד רמה, החל מרכישת כלי השיט והכשרתם למשימה, דרך גיוס צוותי הים והקמת רשתות קשר חשאיות, ועד לריכוז המעפילים והעלאתם לספינות. היא ליוותה את מבצעי ההעפלה מקרוב, ופיקחה על ההפלגות החשאיות עד להגעתן בבטחה לחופי ארץ ישראל, או עד שנתפסו על ידי הבריטים ונוסעיהן הובלו לקפריסין, כפי שקרה פעמים רבות. האיטלקים סייעו בכך שהעלימו עין מפעילות המוסד ואפשרו את יציאת הספינות. ביצירתיות רבה ובתושייה מעוררת התפעלות היא יצרה את התנאים שאפשרו את ההפלגות מאיטליה. לא פעם החליפה סרני זהויות בהתאם לצורכי המבצע – לעתים הציגה עצמה כרופאה, לעתים כמתורגמנית ולעתים כתיירת אמריקאית. במקרה אחד היא רתמה איכרים מקומיים לדחוף אל האנייה 'לא תפחידונו' סירות ועליהן כ-850 מעפילים, לאחר ששכנעה אותם כי מדובר בצילום סרט על המלחמה. בזכות בקיאותה בחוקי הנמלים ושינוי שמות האניות היא הצליחה להערים על הרשויות שוב ושוב.
באביב 1947 שב יהודה ארזי לארץ בשל מצבו הרפואי, ועדה מונתה למפקדת המוסד לעלייה ב' באיטליה. לפני צאתו אמר לה ארזי:
אני בטוח שהעבודה תתקדם יפה, אך אינני מקנא בך. בהצלחותייך יתברכו אחרים, אך בכישלונות יאשימו רק אותך (עדה סרני, 'ספינות ללא דגל', עמ' 125).
מקיץ 1945 עד להקמת המדינה ב-1948 שלחה סרני 32 ספינות מעפילים מאיטליה לארץ, ועליהן כ-24 אלף ניצולי שואה.
קלף הבחירות
תרומתה של סרני לא הסתכמה בפעילות העפלה. במהלך מלחמת העצמאות אנשי המוסד התמקדו ברכישת נשק ושינועו לארץ, ובניסיונות למנוע מנשק להגיע לידי מדינות ערב. באביב 1948 קיבלה סרני פקודה לעצור את האנייה לינו שהייתה בדרכה לביירות עם מטען נשק מצ'כוסלובקיה:
בסוף מרץ 1948 טלפן אליי פינו גינזבורג [גזבר המוסד לעלייה ב'] מז'נבה והודיע לי שאנייה איטלקית בשם לינו עומדת להפליג מנמל פיומה אשר ביוגוסלביה, טעונה נשק צכ'י עבור הערבים. הוא הוסיף שעלינו לעשות כל מאמץ להטביע את האנייה ('עדה סרני – מכתבים, ראיונות והספדים', ארכיון גבעת ברנר, עמ' 1).
תוך שעות אחדות החלו להיבחן אפשרויות שונות – הפצצת האנייה מהאוויר, מרדף בים הפתוח והשתלטות עליה שם, או חבלה בנמל כלשהו. כל האפשרויות נפסלו בשל מחסור באמצעים, בשל נוכחות הבריטים בים התיכון, ובשל הסיכון המדיני הכרוך בפגיעה ישירה באנייה.
סרני ניסתה להגות תכנית אחרת. במקום להתמקד במישור הצבאי בלבד, היא חיפשה נקודת אחיזה פוליטית:
ישבתי בחדרי במלון ומוחי עבד בקדחתנות … עברו שעות מבלי שיכולתי למצוא כל פתרון … רק השלטונות האיטלקיים יכלו לעזור לי, אבל איך להשפיע עליהם שיגישו לי את עזרתם? … זה היה בתחילת אפריל 1948. ב-18 לאפריל היו צריכות להתקיים הבחירות הפוליטיות באיטליה. הבחירות הקרובות יצרו אווירה של התרגשות ועצבנות, והשלטונות פחדו שתתחוללנה מהומות קומוניסטיות ויסופק נשק מהים, מיוגוסלביה ומאחורי מסך הברזל. באותו הרגע ראיתי לפניי את קו פעולתי (שם, עמ' 2-1).
החשש מערעור היציבות הפוליטית היה מוחשי, וסרני הבינה שהדבר עשוי לסייע לה. היא פנתה לקצין בכיר בצי האיטלקי שהיה מידידיה, וביקשה להיפגש בעניין דחוף. כשנפגשו סיפרה לו את האמת, אך לא את כולה. היא אמרה שאנייה איטלקית יצאה מפיומה עם מטען גדול של נשק, והוסיפה כי לא ברור אם היעד שלה הוא מדינות ערב או הקומוניסטים באיטליה המתכוננים לערוך הפיכה לפני הבחירות. לאחר ששכנעה אותו בדחיפות העניין תגובת השלטונות האיטלקיים הייתה מהירה. תוך יממה זומנה לינו לבירור בנמל מולפטה שלחוף הים האדריאטי, לא רחוק מהעיר בארי. הספינה הועברה לבארי והמשלוח נעצר. עבור אנשי המוסד הייתה זו הקלה גדולה, אך היה ברור כי מדובר רק בקניית זמן.
יומיים לפעולה
הרשויות האיטלקיות לא יכלו למנוע מהלינו להפליג ללא עילה מוצקה, ולכן נדרשה פעולת חבלה והטבעה. אנשי הפלי"ם – הפלוגה הימית של הפלמ"ח – החלו לגבש תכנית, אלא שברשות החבלנים שהיו באיטליה לא הייתה כמות חומר הנפץ הדרושה להטבעת אנייה. יוסף (יוסל'ה) דרור שהופקד על המשימה ביקש מסרני זמן נוסף כדי שיוכלו להטיס חומרי נפץ מהארץ או מצרפת, אך היא הבהירה לו שהדבר אינו אפשרי:
אם כך, אמרתי לו, אין ברֵרה אלא למסור את חבלת האנייה לקבוצה של חבלנים איטלקים … אשר הציעו את עצמם לפעולה (שם, עמ' 3).
עבור אנשי הפלי"ם היה זה קו אדום:
יוסל'ה הזדעזע למחשבה שלא לו ולאנשיו יהיה הכבוד של חבלת האנייה, וזה המריץ אותו, וכמה שעות אחרי זה … הודיע לי שלהכנת הפצצה, לנסיעה לבארי ולהכנת התכנית הוא צריך 48 שעות (שם).
החבלה בלינו הייתה ביטוי ליכולת המקצועית ולשליטה במרחב הימי של אנשי הפלי"ם. ההצעה למסור את הביצוע לחבלנים איטלקים נתפסה לא רק כוויתור טכני, אלא כפגיעה בכבודם. מחשש שהמבצע יילקח מהם מצאו החבלנים פתרון יצירתי. הם רכשו חומרים מבתי מרקחת ברחבי איטליה, הכניסו אותם לאבוב של אופנוע ויצרו בעזרתם מוקש ימי מאולתר. כדי להבטיח שהאנייה תעוכב כבקשת יוסל'ה 48 שעות פנתה סרני למפכ"ל המשטרה, ידיד טוב שהעריך את פעילותה, ואמרה לו את האמת:
אמרתי לו כי היהודים בארץ ישראל לא קיבלו עד כה כל נשק, כי בנינו נלחמים בידיים ריקות, ומי יודע כמה מהם עתידים למות מכדורי הרובים שבאנייה. זאת שאלה של חיים או מוות, וההחלטה בידיו ('ספינות ללא דגל', עמ' 189).
המפכ"ל ביקש אמתלה משפטית שתאפשר עיכוב נוסף. סרני התייעצה עם ידיד מדרום איטליה שהיה קצין ימי, והוא סיפק את התירוץ המושלם:
"הביטי", אמר לי בטלפון, "הספינה היא ספינת עץ. לספינת עץ איטלקית מותר להוביל נשק רק עם רישיון מיוחד; ללינו אין הרישיון הזה. אם הקברניט יצטרך לבקש את התעודה הזאת, ואני האיש אשר צריך לתת אותה, אני מבטיח לך שיעברו יומיים עד שהוא יקבלה" ('עדה סרני – מכתבים, ראיונות והספדים', ארכיון גבעת ברנר, עמ' 4).
ההוראה ניתנה, הספינה עוכבה ל-48 שעות נוספות, וקבוצת החבלנים קיבלה את הזמן הדרוש להשלמת ההכנות לחבלה בבארי.
מלה בתיבה | קברניט
המלה קברניט, המציינת כיום את המפקד הבכיר בכלי שיט ובכלי טיס, שגורה בלשון חז״ל, אך שורשיה ביוונית. היא נגזרה מהמלה κυβερνήτης – קיברנטס שמשמעותו הגאי, האדם האוחז בהגה ומנווט את הספינה, שהגיעה מהפועל κυβερνάω – קיברנאו – שפירושו להוביל או לנווט. בלשון חכמים שימשה המלה קברניט במשמעות ימית בעיקר כמשל למנהיגות, כפי שמשתקף במדרש הידוע: "אוי לה לספינה שאבד קברניטה" (בבא בתרא צ"א ע"ב). העברית המודרנית שימרה את המשמעות המקורית של המלה קברניט כרב חובל, אך בדומה לשפות אחרות הרחיבה אותה גם לתחום התעופה. השאלה זו נעשתה כחלק מאימוץ של מונחים רבים מהתחום הימי לאווירי, בהם נמל, צי, סיפון וחרטום.
הנשק שב מן המצולות
הניסיון הראשון לחבל באנייה נכשל. יום לפני המועד המתוכנן הגיעה לבארי משחתת בריטית ממלטה ועגנה סמוך ללינו. בלילה היא האירה על האנייה עם זרקוריה, והחבלנים לא הצליחו להתקרב ללינו מבלי שיתגלו. היה ברור כי אם המשחתת הבריטית תישאר במקומה המבצע ייכשל.
למחרת בבוקר פנתה סרני למפקד הצי האיטלקי והביעה פליאה על כך שאנייה זרה נכנסה לנמל. הוא השיב לה שכבר נשלחה מחאה בעניין, וסוכם שהמשחתת תצא מהנמל אך תישאר במרחק שלושה מיל ממנו עד שלינו תפליג בבוקר. סרני עדכנה את הכוחות:
מיד העברתי לאנשינו בבארי את הידיעות ואמרתי להם: "או הלילה או אף פעם" (שם, עמ' 5).
המשחתת הבריטית אכן עזבה את הנמל ב-22:00, ובחשכת הלילה הצליחו החבלנים להגיע ללינו ולהצמיד את המוקש הימי עם מטען השהיה לחרטומה. לאחר שביצעו את משימתם עזבו את בארי ונסעו לרומא. הם העריכו כי הפיצוץ יתרחש לפנות בוקר. השעות חלפו, והטלפון שתק. רק בעשר בבוקר התקבלה הידיעה כי לינו טבעה. לא היו נפגעים, ואנשי הפלי"ם לא הותירו שום עקבות. לרגע היה נדמה כי הנשק לא יגיע ליעדו:
היה לנו יום של שמחה גדולה, ושבועיים של שקט בחזית פעולת הלינו (שם, עמ' 6).
אולם אז התבררה הטעות. הספינה לא התהפכה ולא התפוצצה, היא שקעה במים רדודים יחסית, במצב שאִפשר את חילוץ המטען. כיוון שהרובים היו משומנים היטב, הם לא נפגעו. כעבור שבועיים הגיע לאיטליה המייג'ור הסורי פואד מרדם ביי, שהיה אחראי על משלוח הנשק. הוא התכוון להוציא את הנשק מהמים ולשלוח אותו ליעדו המקורי. סרני עקבה מקרוב אחר צעדיו, והבינה כי המערכה האמיתית רק החלה.
באמצעות רשת הקשרים שטיפחה לאורך שנים – במשטרה ובקרב אנשי מקצוע ימיים – היא קיבלה דיווחים שוטפים על התהליך שנמשך שבועות אחדים. יום אחר יום הועלו ארגזי רובים ותחמושת מקרקעית הים, הועברו למחסנים והוכנו למשלוח מחודש. היא גם גילתה כי מרדם ביי רכש את ספינת המטען ארג'ירו כדי להוביל את הנשק לביירות:
כאיש אמונו, בחר מרדם ביי באדם אשר היה ידוע לי. שלוש שנים לפני זה בגד בנו איש זה עבור בצע כסף. היה לי אם כן קל לתאר לעצמי שאם בעד בצע כסף בגד בנו בעבר, יהיה מוכן גם בהווה לבגוד במרדם ביי אם נציע לו סכום כסף (שם).
באמצעות שליח היא העבירה אליו הצעה כי תמורת 15 אלף דולר יסייע לה להשתלט על הספינה. הסכום אמנם היה גבוה, אך בהשוואה למחיר הדמים שיהודי הארץ היו עלולים לשלם במקרה שהנשק יגיע לאויב הוא היה כדאי מאוד. העסקה נחתמה במקום.
שודדי הים של הפלי"ם
סרני ואנשי המוסד לעלייה ב' קיבלו מאותו אדם מידע מדויק על מועד ההפלגה של ארג'ירו, על זהות אנשי הצוות האיטלקים ועל נתיב השיט. התכנית – שכונתה מבצע שודד – הייתה להעלות לספינה כחלק מהצוות שני אנשי פלי"ם – דוד (דודל'ה) בן-חורין ועובד שדה – ובעזרתם להשתלט על הספינה:
הם קנו ספינת דייג מהירה ואִתה עזבו את נמל בארי מיד אחרי שהספינה הערבית יצאה את הנמל. הם השיגו אותה כ-20 מיל דרומית מבארי לאחר שנעצרה בגלל 'קלקול' במכונות. דודל'ה ועובד היו על ספינת הדייג לבושים בבגדים הצבאיים היפים ביותר שיכלו למצוא בשוק הבגדים המשומשים בעיר. הם גם לא הזניחו לתפור על בגדיהם הצבאיים סימני דרגה גבוהים בזהב נוצץ. לאחר שהשיגו את הספינה הערבית אמרו לקברניט שמרדם ביי שלח אותם ללוות את הספינה. הקברניט האמין לסיפור וקיבל אותם בכבוד רב (שם, עמ' 7).
במקביל יצאו שתי ספינות מלחמה של הפלי"ם מחיפה. כעבור ימים אחדים הן פגשו בארג'ירו סמוך לכרתים והשתלטו על הספינה ללא צורך בירי. הנשק ואנשי הצוות הועברו לספינות הפלי"ם והארג'ירו הוטבעה. אנשי הצוות האיטלקי נלקחו לקיבוץ בית אורן ואחר כך שוחררו והוחזרו לאיטליה. הנשק הובל בבטחה לנמל חיפה.
מרדם ביי המתין לשווא בביירות לספינת הנשק, וכעבור זמן הבין את גודל האסון. לאחר הפרשה נפלה הממשלה הסורית ומרדם ביי הואשם בבגידה ונידון למוות. בסופו של דבר הוא ניצל לאחר שהתחוללו שתי הפיכות נוספות, ולאחר שלדרישת עדה סרני ישראל מסרה לאו"ם כי מרדם ביי לא פעל נגד ארצו. סרני כתבה כי גורלו עורר בה צער, והיא לא רצתה לראותו מוצא להורג כבוגד. לאחר שחרורו עזב מרדם ביי את סוריה ועבר לפריז.
לדברי איש הפלי"ם יהודה בן-צור אי הגעת הנשק ליעדו בביירות הייתה שקולה להבסת שתיים או שלוש חטיבות. העברתו לידי צה"ל הכפילה את ערכו, שכן נשק זה היווה כרבע מכלל הרובים שהיו בידי צה"ל באותה תקופה. נתונים אלה מדגישים את חשיבותה של פרשת הלינו במלחמת העצמאות.
הקרב על הזיכרון
בזיכרון הלאומי ידועה פרשת הלינו בעיקר כסיפור על חבלה נועזת שהובילה להישג צבאי. תרומתה של עדה סרני כמפקדת המוסד לעלייה ב' באיטליה נדחקה לשוליים. במסמכים רבים הקשורים לפרשה לא מיוחסות לה פעולות שהיא יזמה, ולעתים שמה כלל לא מוזכר. ייתכן כי הדבר קשור להיותה דמות חריגה בנוף – אישה בשנות הארבעים לחייה שרקמה קשרים עם בכירים ברשויות האיטלקיות, בין גברים צעירים שגדלו בארץ.
סרני עצמה לא עסקה בהנצחת פועלה. לאחר מלחמת העצמאות היא חזרה ארצה למשפחתה ומיעטה בפעילות ציבורית. ב-1951 היא הקימה עם יהודה ארזי, ידידה מהמוסד לעלייה ב', ועם התעשיין מאוריציו ויטלה את מלון גנים רמת אביב מצפון לירקון בתל אביב. ב-1954 נהרגו בנה דניאל ואשתו ההרה עפרה באסון בקיבוץ מעגן, כאשר מטוס קל התרסק לתוך הקהל במהלך טקס זיכרון לצנחני היישוב שפעלו באירופה במלחמת העולם השנייה. ב-1958 הצטרפה סרני ל'נתיב' – שלוחה של שירות הביטחון הישראלי שהתמקדה בסיוע ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל. ב-1958 נסעה בשליחות לאיטליה במטרה להקים שדולה למען יהודי ברית המועצות מקרב האליטה האיטלקית, ושבה ארצה ב-1969.
סרני התפנתה לכתוב על פרשת הלינו מנקודת מבטה רק כעשור לאחר האירועים, והיא עשתה זאת לא כדי לפאר את שמה, אלא כי חשה שנעשה עיוות היסטורי שיש לתקנו. בתשנ"ה (1995) הוענק לה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. עדה סרני נפטרה בגיל 92, בכ"ד במרחשון תשנ"ח (1997), ונטמנה בגבעת ברנר.
פרשת הלינו מלמדת כי ללא מאמצים דיפלומטיים לא הייתה מתאפשרת החבלה בספינה, וללא התחכום של עדה סרני מאחורי הקלעים, הנשק שנתפס לא היה מגיע לידי היישוב באותו רגע גורלי. זהו סיפור על גבורה מסוג אחר, שקטה יותר ולעתים בלתי נראית, הראויה למקום מרכזי יותר בזיכרון ההיסטורי של תקומת עמנו.
צילום: חנן בהיר, ביתמונה, אוסף פריצקר, הספרייה הלאומית
בנימוקי השופטים לפרס ישראל נכתב: "דמות מופת להתנדבות, למסירות ולהקרבה למען העם והמדינה". עדה סרני עם בנה דניאל ביום חתונתו ומימינה יהודה ארזי, וכריכת ספרה שראה אור ב־1975
מוזמנים לשתף
