האי הארקטי העצום גרינלנד נתון לריבונותה של דנמרק, המדינה האירופית הקטנה. מי שהוביל את המהלכים הדיפלומטיים והמשפטיים לשימור ריבונות זו היה בן למהגרים יהודים שהצליח להשתלב באצולה הנוצרית שהרכיבה את משרד החוץ הדני ואף להתבלט שם

בשנים האחרונות הפך האי גרינלנד – הנמצא בלב האזור הארקטי אך נתון לריבונות דנמרק – לאזור בעל חשיבות אסטרטגית המעורר מתיחות בינלאומית. ממשל טראמפ אף הציע לרכוש את האי מדנמרק. לחשיבותו הגאופוליטית העולה נלוו גם קריאות של תושבי האי האינואיטים לעצמאות מלאה של הממשל המקומי בבירת גרינלנד נוק מדנמרק. דנמרק אמנם הודיעה שהאי ימשיך להיות תחת ריבונותה, אך גרינלנד הצליחה לעורר סוגיה שדנו בה לפני כמאה שנה. גאורג כהן ייצג אז את דנמרק במשפט שהיא ניהלה בבית הדין הבינלאומי בהאג נגד נורווגיה. בעקבות פועלו הפך כהן לגיבור לאומי, וממשלת דנמרק אף קראה על שמו לאזור במזרח גרינלנד כף גאורג כהן.

לדנמרק ולנורווגיה הייתה במשך שנים רבות מעורבות בגרינלנד, ולשתי המדינות היו הבנות באשר לזכויות של כל אחת מהן באי. ב-1919 התגלה שהן לא רואות עין בעין את ההיסטוריה הנורדית המשותפת בגרינלנד, אך נורווגיה – שבראשה עמד המלך האקון השביעי, אחיו הצעיר של כריסטיאן מלך דנמרק – לא פעלה משפטית נגד תביעתה של דנמרק לבעלות גם על החלק המזרחי של גרינלנד. 

ב-1932 הגישה דנמרק לבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג תביעה לריבונות מלאה על גרינלנד, וכך הפך העימות בין שתי המדינות למאבק משפטי שעורר התעניינות בינלאומית. האופן שבו נרכשת ריבונות על טריטוריה מתבסס על החוק הרומי שלפיו פעלו קולוניאליסטים אירופים. לדיונים בין דנמרק לנורווגיה בהאג הייתה חשיבות בהמשך, במחלוקת שהתעוררה בעת המלחמה הקרה באשר לבעלות על שטחי הקוטב, והם ממשיכים להעסיק את המעצמות עד היום.

 

תחת ממלכה מאוחדת

מסורת נורדית מספרת כי אֵריק האדום שהוגלה מאיסלנד התיישב עם משפחתו ב-985 בגרינלנד. סיום הנוכחות הנורדית בגרינלנד היא אחת מחידות ההיסטוריה של האי הארקטי. היו ששיערו כי זו הייתה תוצאה של מלחמות עם האינואיטים המקומיים או עם פולשים מקנדה הארקטית, ואחרים גרסו כי רעב ומחלות גרמו לאלה שנותרו בחיים להגר לאזורים נוחים יותר. כלכלת היישובים הנורדיים באי התבססה בימי הביניים על גידול בעלי חיים – בעיקר כבשים ובקר – ועל ציד של כלבי ים. ייתכן שהידרדרות האקלים במאה ה-14 הגדילה את הביקוש לבשר והובילה להכחדתם של אלה. סימני החיים האחרונים הידועים של אירופים בגרינלנד הם מכתבים שנשלחו מחצר הבישוף באוסטרבוגד (Østerbygd) הנחשבת להתיישבות הנורדית המזרחית ביותר באי.

מחקר על גורלם של הנורדים בגרינלנד גילה כי בסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14 החלו כמויות אדירות של קרח לסתום את נתיבי הניווט בים, מה שהקשה על הפלגה לגרינלנד וממנה גם במהלך הקיץ. כתוצאה מכך נותקו תושבי האי ממקור האספקה של ברזל וכלים שהיו דרושים לניהול חוותיהם ולתחזוקה של סירותיהם. באותה תקופה נחלשה ההגמוניה של הנורדים בסחר בים הצפוני, ואת מקומם תפסו אנשי ברית ערי הנזה. אלה הגיעו בעיקר מערים גרמניות ולא ייחסו חשיבות לגרינלנד. עד סוף המאה ה-16 המשיך האפיפיור למנות בישופים לגרינלנד. הם אמנם לא עזבו את רומא, אבל מינוים ביטא את רצונה של הכנסייה להמשיך את מסעות המיסיונרים לאי.

המתיישבים במערב האי עזבו אותו באמצע המאה ה-14, ואילו במזרח נותרו מתיישבים עד אמצע המאה ה-15. לאחר איחוד ממלכת דנמרק-נורווגיה שלח המלך כריסטיאן הרביעי ב-1605 משלחת לאי, ולתדהמתו אנשיה לא מצאו בו נורדים אלא אינואיטים בלבד. באותה תקופה סחרו בריטים והולנדים עם תושבי גרינלנד וגילו בה עניין.

ב-1721 נסע הנס אֵגֵדֶה לגרינלנד. אגדה היה סוחר נורווגי וכומר לותרני שנשלח לאי עם איורים של סיפורי המקרא לאחר שטען בפני המלך פרידריק הרביעי כי התושבים הנוצרים עלולים לשכוח את מורשתם אחרי שנים רבות ללא נוכחות הכנסייה. המלך גם שאף ליישב מחדש את גרינלנד ולתבוע בעלות על משאביה. את הוצאותיו של אגדה מימנו סוחרים מברגן, והוא הביא עמו ארבעים מתיישבים נוספים.

אגדה התפרסם גם כהיסטוריון הטבע הראשון שחקר את גרינלנד, וכאלכימאי שניסה לייצר את אבן החכמים. למרות שהמסע המיסיונרי שלו כשל, הוענק לאגדה ב-1740 תואר כבוד כבישוף של גרינלנד והוא כיהן בתפקיד זה עד 1747.

ב-1723 הקימה חברה נורווגית מברגן מרכז למטרות מסחר ודיג שקיבל את ברכתו של המלך, וב-1774 התחזקה שליטתם של הנורווגים במושבות שבמזרח האי בתגובה למדיניות הבדלנית של הדנים בגרינלנד, ובעיקר בעקבות ציד לווייתנים של הדנים בחוף המערבי ובמצר דייוויס.

שיתוף הפעולה בין דנמרק לנורווגיה הגיע לקצו עם מלחמות נפוליאון. ממלכת דנמרק-נורווגיה הייתה בעלת ברית של נפוליאון ונלחמה בבריטניה ובשוודיה שהיו חלק מהקואליציה נגד צרפת. בראשית 1814 חתמו הצדדים בעיר קיל על הסכם שנועד לסיים את ההתנגשויות בין הצדדים, ובמסגרתו נאלץ מלך דנמרק-נורווגיה פרדריק השישי למסור את נורווגיה לשוודיה ולסיים בכך את האיחוד בין שתי הממלכות.