הידיעה שמצרים מפתחת טילים חדשניים בסיוע מדענים גרמנים הרעישה את העיתונות הישראלית ואת גורמי המודיעין שדמיינו את האויב הנאצי מתלכד עם האויב הערבי. התמודדותו של המוסד עם פרשת הטילים הגרמניים מלמדת אותנו פרק בסכנותיה של הפרזה מודיעינית

הפרטים על האסון שפקד את מדינת ישראל בשמחת תורה טרם התבהרו, אולם מתגבשת הסכמה שלפחות חלק גדול ממנו נגרם בגלל כישלון של גופי המודיעין השונים, במיוחד באוגדת עזה, בפיקוד דרום, באמ"ן ובשב"כ. גופי ההערכה וקובעי המדיניות הישראליים היו בטוחים שחמאס מעוניין להבעיר את אזור יהודה ושומרון אך לשמר את שלטונו בעזה, ולכן פירשו את כל צעדי ההכנה שביצע – אימונים על כיבוש יישובים ישראליים, הפגנות ליד הגדר ותנועה בשטח – כתרגילים או כניסיון הטרדה והפעלת לחץ במטרה לסחוט ויתורים כמו היתרי עבודה בישראל והכנסת כסף קטרי לרצועה. אמנם נכון שמערך האיסוף הישראלי נפגע – בין היתר בשל נטרול בלוני התצפית מעל עזה ומידור קפדני מצד חמאס – אולם גם הידיעות שהתקבלו, ובהן תרגילי חמאס ליד הגדר, שובצו כולן כפיסות בפאזל המוכן מראש של הקונספציה.

ההפתעה הזכירה לישראלים רבים את מלחמת יום הכיפורים, אם כי ההפתעה לפני יובל שנים הייתה מצומצמת יותר מזו של שמיני עצרת השנה, שהייתה רב מערכתית, מוחלטת והרסנית בהרבה. בדומה למלחמת יום הכיפורים הייתה גם הפעם בעיה של רגישות חסר. כפי שפורסם, בעקבות המידע שהתקבל בלילה שלפני המתקפה כינס ראש השב"כ בארבע לפנות בוקר דיון מיוחד, ובו הוחלט כי בשל תנועות חריגות של מחבלי חמאס יישלח לדרום צוות להתערבות מהירה. עם זאת, אוגדת עזה לא ראתה לנכון להעלות את רמת הכוננות ולהקפיץ את החיילים לעמדות. אם הייתה עושה כן, היו ניצבים מול מחבלי חמאס לוחמים מוכנים וחמושים, ולא חיילים מופתעים בחדריהם, והתמונה הייתה משתנה באופן ניכר. אין ספק כי רגישות גבוהה יותר לאזהרות הייתה יכולה למנוע חלק ניכר מהאסון.

 

לנצח את המלחמה שעברה

המחקר מראה כי לאחר אסונות מסוג זה יש בקרב דעת הקהל וקובעי המדיניות נטייה לתופעה הרסנית שנקראת פיצוי יתר. הכישלון של מה שמכונה פולחן ההתקפה הצרפתי במלחמת העולם הראשונה הוביל להסתמכות מוגזמת על אסטרטגיה הגנתית במלחמת העולם השנייה, וזו תרמה בתורה לתבוסה הצרפתית המהדהדת ב-1940. בדומה לכך, הטראומה שחוו האמריקאים בווייטנאם הובילה אותם לגרוס, פשוטו כמשמעו, את כל הספרים שעסקו בדיכוי התקוממות בארץ זרה. זניחת גופי הידע שעסקו בלוחמה בהתקוממות תרמה להפתעה שחוו לאחר הפלישה לעיראק ב-2003 כאשר נאלצו להתמודד עם התקוממות נרחבת ולא צפויה, והובילה לתפקוד הגרוע שלהם שם. כך גם הטראומה בעקבות ההתערבות האמריקנית הכושלת בסומליה באוקטובר 1993 הובילה למחדל אי ההתערבות ברצח העם ברואנדה זמן קצר אחר כך.

אחד מסוגי הכשל של פיצוי יתר הוא זה המוכר בשפה העממית בכינוי 'זאב זאב'. אגדת העם המפורסמת מספרת על הילד שמסר התרעות שווא קבועות על חדירת זאבים, וכאשר זאב אכן תקף אותו איש לא הגיע לעזור. כך גם במודיעין, התראות שווא מרובות מדי נוטות להקהות את החושים ולהוביל לשאננות. אלה שהאמינו לפני מלחמת יום הכיפורים כי מצרים לא תתקוף טענו – ובצדק – שבעבר ניתנה התראת שווא על תקיפה שלא הייתה. כפי שהראה החוקר ריצ'רד בטס בספרו Enemies of Intelligence – 'אויבי המודיעין' – לעתים רפורמות שנועדו לפתור בעיה אחת יוצרות מבלי משים בעיות אחרות. כך למשל חששם של המשטרה והצבא מזליגת נשק לגורמי פשע בחברה הערבית הוביל לאיסוף הנשק הארוך מאנשי כיתות הכוננות ביישובים בדרום, וחסרונו של נשק זה הורגש בעת מתקפת החמאס. כיום אנחנו עדים להתהוותו של מנגנון פיצוי דומה. העובדה שמערכות המודיעין כשלו בחיזוי מתקפת חמאס מובילה רבים, רבים מדי, לאמונה שאין לסמוך על המערכות הללו, ומנגד גורמת להם להאמין לכל ידוען שמפיץ שמועות כלשהן ברשת. רגישות יתר מודיעינית עלולה להיות מסוכנת לא פחות מרגישות חסר.

 

הנאצים חוזרים

בכ"ב בתמוז תשכ"ב (22.7.1962) התעוררה מדינת ישראל לידיעה מבהילה. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר – המר והחזק שבאויביה – ערך מצעד צבאי ראוותני לרגל יום המהפכה, ובין היתר הוצגו בו לראווה טילי אל-קאהר (הכובש). המצרים טענו כי טילים אלה יכולים להגיע לכל נקודה מדרום לביירות, כלומר לכל מקום בישראל. המוסד היה שרוי בתבהלה. בספרו 'הקם להורגך', העוסק בהיסטוריה של הסיכולים הממוקדים בישראל, מצטט רונן ברגמן את מנכ"ל משרד הביטחון אשר בן נתן שאמר:

הרגשתי חסר אונים, כאילו השמים נפלו עלינו. בן-גוריון דיבר שוב ושוב על הסיוט שהחזיק אותו ער בלילה – שהוא, ראש הממשלה הראשון, הביא את יהודי אירופה שנותרו בחיים למדינת ישראל רק בשביל שכאן, בארצם, יעברו שואה שנייה (Ronen Bergman, Rise and Kill First – The Secret History of Israel's Targeted Assassinations, p. 62).

החשש נפוץ בישראל כאש בשדה קוצים, בין היתר מפני שהתגלה כי מדענים גרמנים ששירתו בעבר במשטר הנאצי הם שפיתחו את הטילים עבור נאצר. העיתונות ליבתה את התבהלה של שירותי המודיעין, והפיצה שמועות כי חלק מהטילים נושאים ראשי נפץ כימיים, ואולי גם פצצות המפיצות פסולת גרעינית של חומר רדיואקטיבי. שמועות אחרות ייחסו למצרים בעלות על כלי נשק הלקוחים מעולם המדע הבדיוני כמו 'קרני מוות'. עד מהרה השיגו סוכני המוסד מסמך שכתב אחראי הרכש הגרמני של הפרויקט, וממנו עלה כי אדריכלי התכנית רכשו חומרים להכנת 900 טילים – מספר דמיוני במונחי אותה תקופה. ראש וראשון למפיצי התבהלה בחלונות הגבוהים היה ראש המוסד האגדי איסר הראל. לדברי ברגמן ראש השב"כ עמוס מנור אמר כי הראל לא היה שפוי לחלוטין ואי אפשר היה לדבר אתו על הנושא בהיגיון.

שפוי או לא, באותה תקופה החששות לא נראו מופרכים. נאצר התרברב ללא הפסק כי ברצונו להשליך את ישראל לים, ובמהלך המלחמה שניהל בתימן הוא לא היסס להשתמש בנשק כימי. בישראל חשבו שאם כך נוהג נאצר באחיו הערבים אין סיבה שלא יפעיל אמצעים חמורים מאלה נגד אויביו היהודים. האירועים התרחשו על רקע משבר הטילים בקובה, והעולם כולו חשש משואה גרעינית. העובדה שבייצור הטילים היו מעורבים מדענים גרמנים יצרה קישור בין האימה מפני הטילים לבין מוראות השואה שהיו אז בכותרות בשל משפט אייכמן. עד אז נטה המוסד להתעלם מהיועצים הגרמנים, חלקם נאצים לשעבר, שעבדו במזרח התיכון. הם נראו לו, כפי שהתברר בדיעבד בצדק, כהרפתקנים מפוקפקים וחסרי תועלת.

בעיניים ישראליות נראו עד אז הנאצים כאויב מהעבר שאינו רלוונטי כמעט להווה. החיבור בין גרמנים נאצים למצרים, ובמיוחד לנאצר שנתפס כמעין מנהיג נאצי חדש, חיבר את אויביה של ישראל מהעבר ומההווה למפלצת אחת שטנית וכל יכולה. קוראי עיתונים בתקופת מלחמת העולם השנייה זכרו את טילי ה-1-V וה-V-2 הנאציים שעשו שמות בלונדון. אחדים מהמדענים שעבדו בזמנו בפרויקט הטילים בגרמניה שירתו בשנות השישים את נאצר במצרים, וישראל חששה כי לא תוכל לעמוד בהתקפת טילים על העורף כשהצבא המצרי הענק דוהר אליה.