המערב הפרוע נודע בעיקר בזכות אקדוחנים זריזים, אינדיאנים אכזרים, כורי זהב תאבי בצע ועיירות מאובקות שהדברים החשובים באמת מתרחשים בהן במסבאות גדושות בוויסקי זול ובמהמרים. לא רבים יודעים כי בין המהגרים הרבים שנדדו מערבה בתקופת הבהלה לזהב היו גם לא מעט יהודים שעשו את הונם בעיקר ממסחר ולא מכריית זהב. לאחר שהתבססו הם בנו עיירות וקהילות וגם בתי כנסת בשלל צורות וגדלים

ראשוני החלוצים היהודים במרחבים הפתוחים של אמריקה הצפונית והדרומית לא היו רוכלים, סוחרים ובנקאים בלבד, כמתבקש על פי הסטראוטיפ. ערב רב של אנשים קשוחים – מחפשי זהב, בוקרים, אנשי חוק, חוואים ובדרנים – שמו פניהם מערבה, רכובים על סוסים או בעגלות. הם הפליגו דרומה בספינות מפרש, הקיפו את אמריקה הדרומית ושמו נפשם בכפם במים הבוגדניים של כף הורן, או שטו דרומה ומזרחה אל מצר פנמה, שם נפלו קרבן למלריה ולשבטי ילידים עוינים. מכל האזורים שאליהם התפשט גל ההתיישבות הזה, דומה שהסְפָר המערבי של ארצות הברית זכה למנות גדושות במיוחד של רומנטיזציה.

מערבה מכאן

היכן ומתי בדיוק היה 'המערב הפרוע'? ב-1803 הושלמה רכישת לואיזיאנה הצרפתית – לא להתבלבל עם מדינת לואיזיאנה של היום ששטחה קטן בהרבה – על ידי נשיא ארצות הברית תומס ג'פרסון, מהלך שהוסיף את שטחיה הנרחבים של המושבה הצרפתית לשעבר ל-16 מדינות האיחוד של ארצות הברית דאז. מיד אחר כך הסמיך הנשיא את מזכירו האישי, מריוות'ר לואיס, לצאת לתור את השטחים הלא ידועים ממערב לנהר המיסיסיפי. ב-1804 צירף אליו לואיס את השרטט סרן ויליאם קלרק, והמשלחת שנודעה בשם 'משלחת לואיס וקלרק' יצאה מסנט לואיס שבמדינת מיזורי במטרה למצוא נתיב יבשתי עביר אל האוקיינוס השקט. סנט לואיס, הממוקמת על גדתו המערבית של נהר המיסיסיפי, סמוך לנקודת ההתמזגות שלו עם הנהרות אוהיו ומיזורי, הייתה אז העיר הגדולה המערבית ביותר והתגוררו בה כ-1,200 נפש. מעבר לסנט לואיס השתרע המערב הפרוע – ערבות, רכסי הרים ונהרות – שאותו הוטל על המשלחת של לואיס וקלרק לתור, למפות ולתאר. המונח 'מערב פרוע' לא היה גאוגרפי בלבד אלא גם כרונולוגי. הוא התייחס לא רק לשטחי הספר שהתרחבו בהתמדה מערבה, אלא גם לתקופה שהחלה לאחר שובם של לואיס וקלרק ב-1806. תקופה זו התאפיינה בהענקת חלקות קרקע חינם לכל מי שהיה מוכן לעבד אותן, ובעידוד אגרסיבי של ההתיישבות באותם שטחים פראיים. תקופה זו נמשכה עד 1912, השנה שבה הצטרפה אריזונה למדינות האיחוד של ארצות הברית – המדינה האחרונה ממערב למיסיסיפי שעשתה זאת.

סוחרים יהודים מילאו תפקיד חיוני בהתפשטות מערבה. במקרים רבים מוסדות המסחר שלהם שימשו זרז שבכוחו להפוך צומת דרכים נידח, שכלל לא הרבה יותר ממסבאה ואורווה, לעיירה משגשגת. ההיסטוריון קנת ליבו, מחבר שותף של הספר We Lived There Too (גם אנחנו חיינו שם) – אסופה מאוירת של תיאורים מכלי ראשון של מהגרים יהודים חלוצים – כתב:

החלוצים היהודים הצליחו במידה כה רבה עד שב-1900 לא היה יישוב משמעותי אחד מערבית למיסיסיפי שלא כיהן בו ראש עיר יהודי, ובכלל זה עיירות כמו דדווד, דודג' סיטי וטומבסטון.

מריוות׳ר לואיס וויליאם קלרק עם סקגווה, מורת הדרך האינדיאנית שלהם, ב׳שלוש אצבעות׳ שבמונטנה, סמוך למוצאו של נהר המיזורי. מתוך ציור קיר של אדגר סמואל פקסון המוצג בלובי של בית הנבחרים במונטנה

טיפוסים צבעוניים

בתחרות שיט מניו יורק לקליפורניה ניצחה ספינת המפרש ’הורנט’ את הספינה ’ענן מרחף’ והשלימה מסע בן חמישים אלף ק״מ סביב כף הורן ב־106 ימים. שיא זה הופך את הפרסומת שבתמונה — שלפיה מסע שגרתי אורך רק 105 ימים — לאופטימית מעט | מאוסף ספריית הקונגרס

ב-1848 – בראשית תקופת הבהלה לזהב – נוסד בסנט לואיס בית הכנסת הראשון שממערב למיסיסיפי. מבנה 'הקהילה העברית המאוחדת' היה מרוחק כקילומטר בלבד מהנהר האדיר. בין השנים 1852-1854 נבנו במערב ארבעה בתי כנסת נוספים, כולם בקליפורניה, שניים בסן פרנסיסקו, אחד בסקרמנטו ואחד בסטוקטון. אחד הפעילים הבולטים בייסוד הקהילות בחוף המערבי היה לאון דאייר, טיפוס ססגוני בזכות עצמו. הוא נולד באלזי שבגרמניה והיגר עם הוריו לבולטימור. דאייר היה אוטודידקט. הוא עבד באטליז של אביו, שלימים התפתח לעסק של שיווק בשר בקר – המפעל הכשר הראשון מסוגו באמריקה. ב-1843 פרצו בבולטימור מהומות לחם בעת שראש העיר לא היה במקום. דאייר נטל את ניהול העניינים לידיו ועד מהרה הושב הסדר על כנו. מאוחר יותר, כאשר שהה לרגל עסקיו בניו אורלינס, שוכנע ליטול על עצמו את תפקיד ראש אגף האפסנאות בצבא של מדינת לואיזיאנה. לאחר הטבח שהתבצע במתיישבים טקסנים בידי כוחות צבא מקסיקניים באלמו – אירוע מפורסם בתולדות ארצות הברית – הוא הוביל כוחות מילואים מניו אורלינס כדי להשתתף במאבק על עצמאותה של טקסס.

דאייר מונה לרב סרן בכוחות הטקסניים ועסק בטיהור מערב טקסס מכנופיות של חיילים מקסיקנים שהפכו לשודדים. כאשר הגנרל המקסיקני השבוי סנטה אנה נלקח לוושינגטון דאייר היה בין מלוויו ואף קיבל מהמקסיקני מכתב הערכה על מאמציו. ב-1848 חצה דאייר – בינתיים כבר סגן אלוף – הרים ומישורים בדרך לקליפורניה, שם סייע ב-1849 לארגן את תפילות הימים הנוראים שנערכו לראשונה בבית הכנסת של קהילת רחוב קיני בסן פרנסיסקו. כשנה אחר כך שב לבולטימור.

מעטים אך איכותיים

חרף מספרם הקטן יחסית מילאו יהודים תפקיד נכבד ביישובו ובפיתוחו של המערב הפרוע. דודה של אמי, צ'רלס אילפלד, מהגר יהודי מגרמניה הגיע לטאוס שבניו מקסיקו כשבכיסו חמישה דולרים בלבד. הוא פתח תחנת מסחר קטנה והסיע שיירות של עגלות רתומות לפרדים שהובילו סחורות דרך הרי סנגרה דה כריסטו ללאס וגאס. העסק שלו שגשג והיה לאחת החברות הגדולות ביותר בניו מקסיקו. לא הרחק משם, באלבקרקי, נבחר ב-1885 לראשות העיר הנרי ג'אפה, יהודי מפרוסיה ששימש גם נשיא 'קהילת אלברט' היהודית בעיר. בסן פרנסיסקו פתח ב-1853 לוי שטראוס, מהגר יהודי מגרמניה, בית מסחר למוצרי בדים. הוא ייצר אוהלים עבור מחפשי הזהב, אך 'מצא זהב' בעצמו בזכות מכנסי הג'ינס המסומרים שעדיין נקראים לוי'ס על שמו. החלוצים היהודים הללו הרחיבו את אופקיהם מעבר לפעילותם המקצועית והיו פעילים בענייני הקהילה ובפיתוח המדינה.

בכל מקום שאליו הגיעו יהודים צמחו ערים ונבנו בתי כנסת. כיום נותרו רק עשרה בתי כנסת שנבנו לפני 1912 מערבית ללואיזיאנה ולנהר המיסיסיפי, ושבעה מהם עדיין פעילים. כולם מוזכרים ומצולמים באתר www.Synagogues.org.

החבר הוותיק ביותר במועדון המכובד הזה שוכן דווקא בקנדה – בית הכנסת 'קהילת עמנואל' בוויקטוריה שבקולומביה הבריטית שנחנך ב-1863. אף שבדרך כלל החוף הקנדי של האוקיינוס השקט לא נחשב חלק מהמערב הפרוע במובן המקובל של המושג, האזור היה פראי בהחלט ואף זכה לבהלה לזהב משל עצמו. בית הכנסת הזה מתייחד גם בהיותו בניין בית הכנסת הוותיק ביותר שעדיין פעיל בצפון אמריקה. עיר הנמל ויקטוריה הייתה היישוב המשמעותי הראשון שהוקם בחוף האוקיינוס השקט הבריטי. היא נוסדה עוד לפני שבהלת הזהב הגיעה ב-1858 לנהר פרייזר הפכה את המקום למרכז תובלה ואספקה ראשי. מראשית ימיו התפללו בבית הכנסת חברי קהילה בולטים ונכבדים, ובהם ראש העיר לאמלי פרנקלין, היהודי הראשון שכיהן כראש עיר בקנדה, שנבחר ב-1866; הנרי נייתן, היהודי הראשון שכיהן כחבר הפרלמנט הקנדי, שנבחר ב-1871; וסמואל דיוויס שולץ, השופט היהודי הראשון בקנדה, שהתמנה לבית המשפט הארצי ב-1913. סלים פרנקלין, אחיו של לאמלי, מונה כבר במרץ 1860 לחבר בבית המחוקקים של מושבת הכתר הבריטי כנציג ויקטוריה. השבעתו לא נעשתה על פי הנוסח הנוצרי והוא השתמש בפסוקים עבריים מהתנ"ך. הדבר התאפשר בזכות תיקון בנוסח השבועה שנעשה כדי לאפשר את השבעתו של הברון ליונל דה רוטשילד, אך למרות זאת 23 חברים התנגדו ליחס המיוחד שהוענק לפרנקלין, ועל כן נמנע ממנו תחילה למלא את תפקידו בבית המחוקקים. רק כעבור ארבעה חודשים אושרה כהונתו והתפרסמה הכרזה רשמית על בחירתו של פרנקלין לחבר בבית המחוקקים.

יותר ממחצית הסכום שנדרש לבניית בית הכנסת של ויקטוריה נתרם על ידי לא יהודים, דבר המעיד על ההערכה הרבה שלה זכתה הקהילה היהודית הקטנה. מרטין סגר ודגלס פרנקלין תיארו את המבנה שתכנן האדריכל ג'ון רייט:

בניין לבנים קטן אך מוצלח מאוד, בסגנון הרומי – הלא הולם אולי – של הכנסיות הנוצריות הראשונות (Martin Segger & Douglas Franklin, Victoria: A Primer for Regional History in Architecture , p. 227).

בית הכנסת, הבנוי מלבנים אדומות יפות, משמש את הקהילה היהודית בוויקטוריה עד עצם היום הזה.