תקוות רבות נתלו במשלחת האקדמית הראשונה שיצאה לדרום ערב כדי לחקור ארצות לא נודעות ולאתר פירושים קדמוניים לתורה. מה שגילו אנשי המשלחת על תימן ועל הקהילה היהודית שחיה בה נודע רק מפיו של המתמטיקאי שנלווה אליה בשל כישוריו לשרטט מפות

בערב חורפי ב-1768, לפני למעלה מ-250 שנה, רכב פרש ברחובות קופנהגן לעבר הארמון המלכותי שבו הוענקה לו דרגת קפטן. היה זה קרסטן ניבּוּר (Carsten Niebuhr), השורד היחיד מבין חברי המשלחת הדנית המלכותית שיצאה מהעיר שבע שנים קודם לכן למזרח התיכון. משלחת זו הייתה הניסיון הראשון מטעם ממסד מדעי ומחקרי כלשהו לחקור את חצי האי ערב ללא טעמים קולוניאליסטיים ישירים. בשנות השבעים של המאה ה-18 החל ניבור לפרסם בשלושה כרכים את תיאור האזור שבו קיוו חברי המשלחת למצוא תשובות להבנת התנ"ך. המשלחת תרמה גם לתיעוד חיי היהודים בתימן ובארצות ערב.

 

אל המזרח

בעידן הנאורות התעורר עניין אירופי מחודש במזרח, בתרבויותיו ובאנשיו. רבים מהאנשים שכתבו במאה ה-18 על המזרח לא ביקרו בו מעולם, ונאלצו להסתמך על סיפורי מסעות של סוחרים ופקידים שהגיעו לאזורים אלה בעת עבודתם בחברות מסחר אירופיות. פרסום 12 הכרכים של 'סיפורי אלף לילה ולילה' בצרפתית בשנים 1704-1717 הוסיף לסקרנות, ותרגומו של הקוראן לאנגלית על ידי ג'ורג' סייל (Sale) ב-1734 משקף עניין דומה בחקר האסלאם.

חוקרים רבים ניסו לעמוד על טיבן של האימפריות המוגולית, הספווית והעות'מאנית ולהתחקות אחר האוכלוסיות שחיו בהן. הם נעזרו לצורך כך בכתבים מהעת העתיקה, החל מימי הרודוטוס. המחקרים הממוסדים והמקיפים הראשונים היו של אנשי חברת הודו המזרחית ההולנדית שכתבו בשנים 1614-1674 דוחות על מוח'א ועומאן, אך אלה לא פורסמו.

קשה להפריד בין המניעים המדעיים של משלחות אלה לאג'נדות הפוליטיות של המעצמות האירופיות. כריסטוף מיינרס (Meiners), אביה האינטלקטואלי של עליונות הגזע הנאצית ופרופ' מן המניין באוניברסיטת גטינגן – שבה למד ניבור – הציע לשלוח יהודים מאירופה לארץ ישראל כדי שיוכלו להציג את תרבות אירופה למוסלמים.

לדנמרק היו אינטרסים פוליטיים בארצות האסלאם. ב-1757 היא חתמה עם טריפולי על הסכם שלום שהוביל להקמת שגרירות טריפוליטנית ראשונה במדינות הנורדיות. שליטי המגרב שלחו בקביעות שגרירים לאירופה לצרכים רשמיים שונים, ובהם אכיפת הסכמי שלום דו צדדיים, חתימה על הסכמי סחר, פדיון שבויים והשתתפות באירועים טקסיים.

למרות שלדנמרק היו מושבות ומצודות במקומות שונים בעולם, משלחת המחקר שיצאה למזרח בראשית 1761 לא הייתה קשורה לפעילות פוליטית. ניבור אמנם רמז בדוח שלו על אפשרות לייצא ברזל לאזור, אך מטרות כלכליות לא היו חלק מהגדרת המשימה. העניין של המשלחת הדנית בחצי האי ערב היה בעיקר בעל אופי דתי. המלך הדני ויועציו הגרמנים שאפו למצוא בתימן עדויות על אירועים, צמחים ובעלי חיים המתוארים בתנ"ך.

 

יוצאים לדרך

הוגה רעיון המסע היה יוהן דוד מיכאליס, מלומד וחוקר גרמני של כתבי הקודש מאוניברסיטת גטינגן. מיכאליס היה לותרני מאמין אשר שלט היטב עברית וכתב מחקרים על שיטת הניקוד העברית, וב-1753 הוא הציע לשר החוץ הדני יוהן הרטוויג פון ברנסטורף לשלוח משלחת מחקר חלוצית לתימן. תימן כונתה על ידי מתכנני המשלחת בשמו הלטיני הקדום של דרום חצי האי ערב – Arabia Felix – ערב המאושרת, האזור שבו שוכנות היום תימן ועומאן. 

משימת המשלחת הייתה לחקור את השפה ואת המנהגים של תושבי תימן במטרה לשפוך אור חדש על הברית הישנה – התנ"ך. מיכאליס האמין כי בתימן נשמרו מנהגי המקור של בית אברהם, כיוון שתושביה לא באו במגע עם תרבויות ועם אוכלוסיות אחרות. אינטלקטואלים נוספים סברו כי החברה באזור זה משמרת רציפות תרבותית, ולכן קיוו כי חקר הגאוגרפיה, הטבע ומנהגי התושבים יאפשר לגלות עקבות וקווי דמיון לחברה המתוארת בכתבים הקדומים.

במשלחת היו חמישה חברים מתחומים אקדמיים שונים. קרסטן ניבור, מתמטיקאי וקרטוגרף שהיה אמור לערוך מדידות ומיפויים; פרופ' פטר פורשקול (Forsskål), מזרחן וחוקר טבע שוודי שמשימתו העיקרית הייתה למצוא ראיות לתאוריה של קארולוס ליניאוס באשר למיון צמחים; פרדריק כריסטיאן פון הייבן (von Haven), בלשן דני ומומחה לשפות שמיות שהוטל עליו לחקור את המשטר, את השפה ואת המנהגים המקומיים, במיוחד את המנהגים היהודיים שיכולים לשפוך אור על כתבי הקודש, וכן לרכוש כתבי יד ולתמלל כתובות; כריסטיאן קרל קרמר (Cramer), רופא דני שהיה אמור לחקור סוגיות רפואיות; וגאורג וילהלם באורנפיינד (Baurenfeind), חרט ושרטט גרמני שמשימתו הייתה לתעד את הממצאים של חבריו למשלחת. לחמישה נלווה גם לרס ברגן (Berggren), חייל שוודי לשעבר ששימש כשומר וכשרת.

חברי המשלחת הפליגו מקופנהגן בראשית 1761 דרך מרסיי, מלטה וקונסטנטינופול (איסטנבול). כבר בשלב הראשון למסעם הם נתקלו בקשיים. הצי הבריטי התקיף אותם וניבור לקה בדיזנטריה, אך הם המשיכו בדרכם וכעבור כשמונה חודשים וחצי הגיעו לאלכסנדריה. הם שהו במצרים כשנה וחצי, סיירו באתרים שונים והתמקדו במעלה הנילוס ובאזור הפירמידות בגיזה. לפני שעזבו את מצרים הם ביקרו בחצי האי סיני והגיעו גם לאזור ההר הגבוה, שם דיווח ניבור על מקדש ובו כתובות ופסלים מצריים. ניבור תיאר מקדשים נוספים שראה בדרכו, ובהם המקדש בעיר פרספוליס שבה שהה למעלה מחודש. תעתיקיו לכתובת ביסותון – הכתובה בכתב יתדות בבבלית, בעילמית ובפרסית – היו רבי ערך וסייעו לאשורולוגים בפענוח כתב היתדות.