חתימה המופיעה באלפי ספרים וכתבי יד עתיקים פותחת צוהר לפרק מרתק בתולדות הצנזורה על הספר העברי. סיפורו של דומיניקו ירושלמי – רב צפתי, רופא בחצר הסולטן וצנזור נוצרי שחי בין עולמות דתיים ופוליטיים – חושף מאבק על מלים, אמונה וזיכרון, ומאיר את הדרכים שבהן שרד ארון הספרים היהודי למרות הכול

בין מדפי הספריות הקדומות והיוקרתיות בעולם – מהספרייה האפוסטולית שבוותיקן ועד לספרייה הבריטית שבלונדון – שמורים אלפי ספרים וכתבי יד עבריים. בדפיהם האחרונים מצויה פעמים רבות חתימתו המסולסלת של דומיניקו ירושלמי, לעתים בעברית, לעתים בלטינית ולעתים בשתיהן. עבור ביבליוגרפים מודרנים שמו הוא סימן מוכר, ועבור היסטוריונים הוא עדות חיה לאחת התקופות הסוערות והמורכבות בתולדות הספר העברי.

דומיניקו נולד בירושלים בשם שמואל ויוואס. הוא למד תלמוד וקבלה בצפת בתקופת תור הזהב שלה, שירת כרופא בחצר הסולטן הטורקי בקושטא, ולבסוף הגיע לרומא. שם המיר את דתו ונחשב לסמכות הבכירה של הכנסייה הקתולית לענייני צנזורה של ספרות יהודית. האם הוא היה מומר תאב בצע שביקש להתנכל לבני עמו לשעבר, או שמא דמות טרגית שבפעילותה כצנזור הצליחה להציל חלקים נרחבים מארון הספרים היהודי מכליה מוחלטת? בסיפורו של דומיניקו ירושלמי משולבים זהות שסועה, כוח פוליטי ומפגש בין הדפוס היהודי לקונטרה-רפורמציה הקתולית שעורר דרמה גדולה.

 

יהודי בחצר הסולטן 

שמואל ויוואס נולד בירושלים לדעת חלק מהחוקרים ב-1555. שם משפחתו – ויוואס או ביבאס – מעיד כי הוא צאצא למגורשי ספרד שנמלטו לאחר הגירוש ב-1492 לצפון אפריקה ומשם עלו לארץ ישראל. בילדותו עבר שמואל לצפת, שהייתה באותה עת המרכז הרוחני והכלכלי החשוב ביותר בארץ ישראל. היא הייתה עיר שוקקת ומרכז של תעשיית צמר, אך בעיקר מוקד משיכה לאנשי רוח, לפוסקים ולמקובלים אשר ביקשו להתגורר סמוך למקום קבורתם של תנאים וחיו בתחושה שהגאולה קרובה.

נראה כי אווירת המסתורין והלימוד השפיעה על שמואל הצעיר. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב כי למד את כל מקצועות הקודש:

נולדתי בירושלים הקדושה בין העברים, גדלתי בארץ הגליל, למדתי תורה שבכתב ושבעל פה, משנה ותלמוד, מדרש ואגדה, דיני ממונות ודיני נפשות, חכמת תכונת השמים והקבלה הא-לוהית (כתב יד נאופיטי 32, הספרייה האפוסטולית, הוותיקן, עמ' Iא).

סביר להניח כי בין סמטאותיה של העיר הוא פגש בגדולי הדור, ובהם רבי יוסף קארו מחבר 'שולחן ערוך' ורבי יצחק לוריא המכונה האר"י הקדוש, וייתכן כי אף למד מפיהם. היכרותו המעמיקה עם כתביהם של חכמי צפת – כמו רבי משה אלשיך, רבי שלמה אלקבץ והאר"י – נרכשה באותה תקופה, ולימים שירתה אותו כששימש צנזור. הוא העיד על עצמו כי קודם שהתנצר היה רב ודיין:

ישבתי בכיסא רב ונגיד על כמה קהילות עם בני ישראל, וכל הדבר הקשה הביאו אליי, דנתי ושפטתי כל ריב ומסה בין איש ובין רעהו, הכרזתי ודרשתי בתוך קהל רב בימים ומועדים (שם, עמ' Iא-Iב).

כישרונותיו של שמואל לא הוגבלו רק לפעילות בין כותלי בית המדרש, והוא רכש גם השכלה רפואית רחבה. רופאים יהודים שימשו באותה עת דמויות מפתח בחצרות מלכים מוסלמים, בזכות ידיעותיהם המדעיות וקשריהם הבינלאומיים (ראו אמיר מזור, "חלומה של כל אם יהודייה", גיליון 40). שמעו של שמואל כרופא מוכשר הגיע עד לחצר הסולטן העות'מאני מוראט השלישי בקושטא, היום איסטנבול, והוא הוזמן לשמש כרופאו האישי. המעבר לקושטא סימן את תחילתה של קריירה בינלאומית מזהירה. שמואל שימש בתפקיד, שהיה יוקרתי ומסוכן כאחד, במשך כ-16 שנים. על מעמדו הרם בחצר מעידה העובדה שב-1576 התלווה לאחותו של הסולטן במסע עלייתה לרגל למכה.

חוויותיו של שמואל מתקופתו בקושטא תועדו בחיבורו Vera Relatione Della Gran Città Di Costantinopoli – תיאור אמיתי של העיר הגדולה קונסטנטינופול. הספר נכתב ב-1611, לאחר התנצרותו של שמואל, בעת שהיה ברומא, ושימש מקור חשוב להיסטוריונים אירופים שעסקו באימפריה העות'מאנית. הוא תיאר בו בדיוק רב את שערי העיר ואת מבנה הארמונות, המסגדים, הכיכרות, החנויות והמעיינות. בהמשך מתוארים בפירוט חיי היומיום של הסולטן מבוקר עד ערב, דרכי ממשלו, מנהגיו הדתיים והמשרתים העומדים לרשותו. מעניין שהוא התייחס לעצמו בגוף שלישי:

אחד מהרופאים האישיים שלו … הרופא השלישי השעיר [המזוקן] דומיניקו ירושלמי, אשר בחסד הא-ל כעת הוא נוצרי ברומא, חי חיי מופת של סבלנות ועוני גדול בעבור האהבה למושיענו (Michael Austin, Domenico's Istanbul, pp. 22-23).

תמוה שבספר לא נזכרים כמעט יהודים, ואפשר לשער כי בעת כתיבתו דומיניקו כבר ניתק עצמו לחלוטין מהעולם שממנו בא. הוא אפילו לא מזכיר את שמו היהודי, על אף שמדבריו ברור שלא נולד נוצרי.

 

מהפך בוונציה 

למרות הצלחתו הכבירה בחצר הסולטן היגר ב-1593 שמואל ויוואס לוונציה, בירת הדפוס והעיר הקוסמופוליטית ביותר באירופה באותם ימים. בשל משבר אמונה או בשל חיפוש אחר הזדמנויות אחרות החליט אז שמואל להמיר את דתו, ובטקס חגיגי בכנסיית הדומיניקנים סנט ג'ובני ופאולו הוא הוטבל לנצרות. השם דומיניקו ניתן לו לכבוד הקדוש דומיניקו די גוזמן, שיום הולדתו חל ביום ההטבלה. לדומיניקו נוסף הכינוי ירושלמי – סמל לשורשיו היהודיים ולעיר הולדתו שמעולם לא ניסה להסתיר.

באוטוביוגרפיה שלו תיאר דומיניקו את התנצרותו, בעברית עשירה המשובצת פסוקים לרוב, כחיפוש רוחני נועז אחר האמת:

נתתי את לבי לדרוש ולתור בדברי כל הנביאים הקדושים ובמאמרי החכמים הראשונים, לראות איזה הדרך ישכון אור לבוא אל שער המלך, מלכו של עולם, לגעת אל ארץ החיים. ידעתי וראיתי כי הדרך אשר עמלתי ופעלתי בה עד היום ההוא לא זו הדרך לבוא בה אל העיר אשר ה' שמה … נאורו עיניי ואראה והנה גפן האמונה לפניי … ויפתחו לי שערי צדק ואבוא בם ואבינה באחריתם, ואראה כי דרכיהם דרכי נועם וכל נתיבותיהם שלום. ויוזרקו עליי מים טהורים ואטהר מכל גילולי לבבי, ויותן לי לב חדש ורוח חדשה נכנסה בקרבי, ואהפוך משאול אל פאולו (כתב יד נאופיטי 32, עמ' Iב).

חייו של דומיניקו לאחר ההמרה לא היו קלים. מצבו הכלכלי היה דחוק, והוא נאלץ ללוות כסף כדי לרכוש ספרים ולחיות מקצבאות דלות שקיבל מהכנסייה ומדוכסים מקומיים. פרנסתו העיקרית התבססה על ידיעותיו המופלגות בעברית. הוא הפך למתווך תרבותי, ועברו כרב בקהילות יהודיות סייע לו בעבודתו החדשה כצנזור וכמורה לקתולים.

כדי להבין את תפקידו של דומיניקו כצנזור יש להכיר את רוח הזמן. המאה ה-16 הייתה תקופת הקונטרה-רפורמציה – ניסיונה הנחוש והתוקפני של הכנסייה הקתולית להשיב מלחמה נגד הרפורמציה הפרוטסטנטית שהוביל מרטין לותר, ולבער כל שמץ של כפירה. הספרים נתפסו ככלי הנשק המסוכנים ביותר בזירה זו. בראש השנה שי"ד (1553) נשרף התלמוד בכיכר קמפו די פיורי שברומא בצו האפיפיור יוליוס השלישי, וב-1559 פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את רשימת הספרים האסורים – Index Librorum Prohibitorum – שכללה את התלמוד ופרשניו.

בעקבות הגזרה פנו אנשי הקהילות היהודיות באיטליה אל האפיפיור במטרה למצוא חלופה להשמדה מוחלטת של אוצרותיהם הרוחניים. המאמצים הדיפלומטיים והכספיים נשאו פרי, ובמקום שרֵפה המונית בכיכרות החליטה הכנסייה על מדיניות של זיקוק – Expurgatio. מדיניות זו התירה החזקה של ספרים בכפוף למחיקת קטעים שנחשבו פוגעניים כלפי האמונה הנוצרית או תיקונם. הגישה החדשה שירתה את שאיפותיה המיסיונריות של הכנסייה, שביקשה לנקות את הספרות היהודית ממה שנתפס כגידופים, וכך להפוך אותה לכלי שאינו מונע מהיהודים להכיר באמת הנוצרית. דומיניקו ירושלמי, שהיה בעל רקע רבני ובקיאות עצומה במקורות ישראל, נתפס כמועמד האידאלי ליישום המדיניות המורכבת הזו.