הוא נכתב לרגל בר המצווה של נער יהודי בניו יורק, ליווה חיילים יהודים שהוצבו בבסיסים מרוחקים במלחמת העולם השנייה וב-1948 הוענק במתנה לנשיא ארצות הברית. מסעו יוצא הדופן של ספר תורה קטן שנשא עמו מטען היסטורי גדול

בה' באייר תש"ח התכנסה מועצת העם בבית דיזנגוף בתל אביב. כיוון שמועד פקיעת המנדט הבריטי חל בשבת, ו' באייר (15.5.1948), הוחלט להקדים את טקס ההכרזה על הקמת המדינה לשעה 16:00 ביום שישי. המנדט הסתיים בחצות שעון ארץ ישראל, כאשר בוושינגטון הייתה השעה 18:00 בערב. 11 דקות אחר כך, בשעה 18:11, פרסם נשיאה ה-33 של ארצות הברית הארי טרומן הודעה רשמית לעיתונות שבה הכיר במדינת ישראל, למרות התנגדותם של בכירים רבים במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה האמריקאיים:

ממשלה זו קיבלה הודעה כי הוכרזה מדינה יהודית בארץ ישראל, והממשלה הזמנית ביקשה הכרה בה. ארצות הברית מכירה בממשלה הזמנית כסמכות בפועל של מדינת ישראל החדשה (טיוטת ההודעה לעיתונות, 14.5.1948, הארכיון הלאומי של ארצות הברית).

בכך היה טרומן למנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל.

בספרייה הנשיאותית על שם טרומן בעיר אינדיפנדנס שבמדינת מיזורי מוקדש חדר שלם לתפקיד שמילא בהכרה במדינת ישראל, ובתוכו תצוגה של חפצים שקיבל בהזדמנויות שונות. גם בספריות נשיאותיות אחרות בארצות הברית מוצגים חפצי יודאיקה שהוענקו לנשיאים במהלך כהונתם, ובהם חנוכיות, ספרים ויצירות אמנות שונות, אך בספרייתו של טרומן יש חפץ מיוחד – ספר תורה קטן שגובהו כ-38 ס"מ. הספר יוצא דופן לא רק בממדיו הצנועים, אלא גם בסיפורו. המטרה שלשמה נכתב הספר, מסעותיו, הנסיבות שבהן הוענק לנשיא והמקומות הרבים שבהם הוצג לאורך השנים הופכים אותו לפריט ייחודי בהיסטוריה הנשיאותית של טרומן.

 

ידיד העם היהודי

הארי טרומן נולד ב-1884, וכבר בצעירותו גילה בקיאות בתנ"ך ובתולדות העם היהודי. עם כניסתו לחיים הפוליטיים הרבה לשלב בנאומיו התייחסויות למקרא ולדת, והביע אמונה כי יסודותיו של החוק האמריקאי נעוצים במעמד הר סיני ובתורת משה. במלחמת העולם הראשונה שירת טרומן יחד עם אדי ג'ייקובסון, איש מכירות יהודי, ולאחר המלחמה פתחו השניים חנות בגדים בקנזס סיטי. החנות פשטה רגל בתקופת המיתון הכלכלי הגדול ב-1934, אך ג'ייקובסון נשאר אחד מידידיו הקרובים והנאמנים ביותר של טרומן לאורך חייו, ואף מילא תפקיד מכריע בהחלטתו של הנשיא להכיר במדינת ישראל.

במהלך שירותו הציבורי, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הביע טרומן שוב ושוב את דאגתו העמוקה לגורלם של יהודי אירופה. ב-1943, כשכיהן כסנטור, נאם בעצרת גדולה בשיקגו שקראה לחשיפת הזוועות שמחוללים הנאצים.

בקיץ 1945, בעת שהיה כבר נשיא, קיבל טרומן דוח שתיאר את תנאי החיים הקשים של שורדי השואה במחנות העקורים באירופה. בעקבותיו פנה לראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי, שממשלתו החזיקה במנדט על ארץ ישראל, וביקש ממנו להתיר את כניסתם המיידית של מאה אלף פליטים יהודים לארץ:

מוצע כי מתן מאה אלף סרטיפיקטים נוספים יתרום רבות לפתרון עתידם של היהודים שעדיין שוהים בגרמניה ובאוסטריה, ולפליטים יהודים אחרים שאינם רוצים להישאר במקומות שבהם הם נמצאים, או שמטעמים מובנים אינם רוצים לשוב לארצות מוצאם … אני שותף לדעה כי עבור מי שחוו את זוועות מחנות הריכוז למשך יותר מעשור שום סוגיה אינה חשובה כמו עתיד אפשרויות ההגירה לארץ ישראל … נראה כי הפתרון העיקרי טמון בפינוים המהיר של רבים ככל האפשר מבין היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים לשוב לארצותיהם, ומעוניינים להגיע לארץ ישראל. אם ברצוננו שמהלך זה יהיה יעיל, אין לדחותו זמן רב (Public Papers of the Presidents of the United States – Harry S. Truman, p. 470).

פנייתו לא נענתה, אך היא ביטאה את מחויבותו המתמשכת של טרומן למצוקתם של שורדי השואה.

 

לשמש מופת

בסוף 1945 פרסם הנשיא צו מנהלי שנודע בשם 'הנחיית טרומן', ובו הורה לנצל את מכסות ההגירה הקיימות בארצות הברית לטובת עקורים מאירופה. אף על פי שההנחיה נועדה לעקורים בני כל העמים והדתות, כוונתה הברורה הייתה להקל על הסבל היהודי:

הקושי הגדול הוא שלרבים כל כך מהאנשים הללו אין בית שאליו יוכלו לשוב. ממדי בעיית העקורים והפליטים כמעט אינם נתפסים … ארצות הברית נושאת באחריות להקל על סבלם. ככל שחוקי ההגירה הקיימים מאפשרים, יש לעשות ללא דיחוי כל שביכולתנו כדי להקל על כניסתם של חלק מהעקורים והפליטים הללו לארצות הברית. בדרך זו נוכל לתרום להקלת המצוקה האנושית ולשמש דוגמה למדינות אחרות המסוגלות לקלוט חלק מנפגעי המלחמה הללו. אני מרגיש כי חיוני שנעשה זאת בעצמנו, כדי להוכיח את כנות כוונותינו בבקשתנו ממדינות אחרות לפתוח את שעריהן למטרה זו … זו הזדמנותה של אמריקה לשמש מופת לשאר אומות העולם (שם, עמ' 572, 576).

ככל שהתקרב המועד לסיום המנדט הבריטי גבר הלחץ שהפעילו מנהיגים יהודים בארצות הברית על הנשיא טרומן להכיר במדינה היהודית העומדת לקום. חיים ויצמן – נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר ומדען בעל שם עולמי – קיווה כי יוכל לנצל את מעמדו והגיע לוושינגטון בניסיון לשכנע את הנשיא. טרומן אמנם הכיר את ויצמן והעריך אותו מאוד, אך התעייף ממאמצי השתדלנות הבלתי פוסקים של הפעילים הציונים בוושינגטון וסירב להיפגש עמו.

מי שנחלץ לעזרת ויצמן היה אדי ג'ייקובסון, חברו הקרוב ושותפו העסקי לשעבר של טרומן. הוא הגיע מקנזס סיטי לוושינגטון ונכנס לבית הלבן ללא תיאום מראש. בשיחה בארבע עיניים הצליח לשכנע את טרומן להיפגש עם ויצמן, והפגישה המיוחלת אכן התקיימה. ויצמן קיבל מהנשיא התחייבות כי יפעל למען הקמתה של המדינה היהודית. החלטתו של טרומן להכיר בישראל סמוך להקמתה נתפסה כביטוי לתמיכתו האמיצה במדינה הצעירה, וכאות הוקרה הוענקו לו מתנות רבות, ובהן ספר התורה הקטן המוצג כיום בספרייתו הנשיאותית.

 

מבר המצווה לשדות הקרב

ספר התורה שהוענק לטרומן החל את דרכו כמתנה אישית. ב-1940 הזמין הרב ד"ר אליעזר אריה (לואיס) פינקלשטיין, שכיהן אז כנשיא בית המדרש לרבנים בניו יורק – JTS – ספר תורה קטן לרגל בר המצווה של בנו עזרא מיכאל. הספר הושלם בטקס משפחתי בבית סבו של עזרא פינקלשטיין, ובמהלכו התכבדו בני המשפחה בכתיבת האותיות האחרונות בספר. לאחר חגיגת בר המצווה הועבר ספר התורה לבית הכנסת של בית המדרש לרבנים, שם שימש לקריאה בתורה בימות החול עד שנרתם למאמץ המלחמתי של ארצות הברית.

הרב הצבאי הרולד גורדון שירת בחיל האוויר של צבא ארצות הברית, ובמהלך המלחמה נסע עשרות אלפי קילומטרים כדי לפגוש חיילים יהודים שהוצבו בבסיסים מרוחקים בקנדה, בגרינלנד, באיסלנד ובברמודה. לצורך קיום תפילות הוא נשא עמו סידורים, טליתות ותפילין, אך נזקק גם לספר תורה קטן וקל לנשיאה. ב-1944 ביקש הרב גורדון מפינקלשטיין כי ישאיל לו את ספר התורה שהיה בבית המדרש לרבנים, וזה נענה לבקשתו.

ספר התורה, שכונה התורה המעופפת, נשמר בארון קודש נייד שנראה כמו מזוודה פשוטה. כאשר הוצב הארון על צדו נפתחו במרכזו זוג דלתות כמו ארון קודש רגיל. הדלתות עוטרו באותיות אל"ף עד יו"ד שסימלו את עשרת הדיברות. כשהארון נפתח נראו בתוכו בנוסף לספר נר תמיד חשמלי ופרוכת קטנה. בזיכרונותיו תיאר הרב גורדון את חשיבותה של התורה המעופפת:

בכל מקום שאליו הגיע עמי ספר התורה הנייד, השמור בארון הקודש הזעיר שלו, הוא שימש מקור השראה לחיילים היהודים. דרכו הם חשו קשר לבתי הכנסת במקומות הולדתם, וראו בו סמל ליכולתו של העם היהודי לשרוד ולשגשג בכל תנאי ובכל אקלים. אפשר לומר בביטחון כי התורה המעופפת הזו חוותה מגוון רחב יותר של מזגי אוויר וטמפרטורות, וגמאה מיילים רבים יותר מכל ספר תורה אחר שהיה קיים באותה עת. סביר גם להניח שבחלק מהמקומות שאליהם הגיעה היה זה ספר התורה הראשון שנראה בהם אי פעם (Harold H. Gordon, Chaplain on Wings, p. 68).

בהמשך דבריו הזכיר את סיפורו של רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, שלימד תורה ברבים בניגוד לגזרות אדריאנוס. בעת הוצאתו להורג הוא העביר מסר של ניצחון הרוח על פני החומר:

לא יכולתי שלא להיזכר בסיפורו של חנינא בן תרדיון שנכרך בספר תורה ונשרף על המוקד על ידי הרומים. על פי המסורת, מלותיו האחרונות לתלמידיו היו: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות" (עבודה זרה יח ע"א). באותם ימים אפלים בלעו להבות ספרי תורה בחלקים רבים של אירופה שנשלטה על ידי הנאצים. בו בזמן, כהתרסה סמלית, החזקתי בידי ספר תורה שריחף מעל אוקיינוסים וכיפות קרח כדי לשאת את דבר הא-לוהים ליהודים הנלחמים על שמירת החירות והצדק (שם).