ראשוני הציונים דחו בשאט נפש את מנהגם של יהודים זקנים לעלות לארץ ישראל כדי לחיות בה את שנותיהם האחרונות ולהיקבר בה. הם ראו בו מנהג ההופך את ארץ ישראל לבית קברות ללא עתיד. האם סיפוריהם של העולים מאשרים את נקודת המבט הזו?

בסיפורו הידוע של שלום עליכם "טוביה החולב" פונה פדהצור, חתנו של טוביה, לחותנו ומציע:

אולי תיסע לארץ ישראל? כל היהודים הזקנים נוסעים לארץ ישראל ("טוביה החולב", 'כתבי שלום-עליכם' בתרגומו של י"ד ברקוביץ, כרך רביעי, עמ' קפ).

בתגובה מהרהר טוביה בינו לבין עצמו ובינו לבין המספר שלום עליכם: 

"שמע נא טוביה, אפשר דברים של טעם הם? אפשר מוטב לך לעלות לארץ ישראל מלישב כאן ולראות בבניך נחת כזו? בהמה שכמותך! מה לך פה ומי לך פה? גולדה שלך, עליה השלום, הלוא שוכנת עפר היא ממילא, ואתה עצמך, אל תפתח פה לשטן, כלום אינך מוטל במעבה האדמה? עד מתי, שוטה, תהא מתלבט בעולם הזה?". ואגב, עליך לדעת, אדוני שלום עליכם, כי לבי נמשך זה כבר אל ארץ ישראל. כל ימיי הייתי מתאווה ומתפלל במסתרים: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת, את כותל המערבי ואת מערת המכפלה ואת קבר רחל אמנו, אציץ בעיניי על הירדן ועל הר סיני ועל ים סוף ועל פיתום ורעמסס וקדש ברנע. ורעיונותיי נושאים אותי לשם, לארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש (שם).

לאחר שהעבירו את כל חייהם בגולה, הקימו משפחות והעמידו צאצאים, החליטו זקנים וזקנות יהודים רבים במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים להותיר הכל מאחוריהם לקראת סוף חייהם, ולהעביר את שארית זמנם בקדושה במקום שעליו חלמו ושאליו התפללו יהודים מאז ומתמיד. גם הסופר יהושע בר יוסף תיאר דמות זקן כזה באחד מסיפוריו:

רבי יצחק פלדמן, שחלק גדול לו בבניין החצר, היה קרוב לשבעים בעלותו ירושלימה בשנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה-19] למות ולהיקבר בהר הזיתים. משפחה גדולה וענפה השאיר אחריו בגולה, בנים ובנות ונכדים ועשירים שלא הלכו בדרכו. בחושו המסחרי הטוב הרגיש גם את התפוררות חיי המשפחה המסורתיים. ברור היה לו שיוצאי חלציו ייטמעו בין הגויים, והוא לא רצה לראותם בכך בעודו בחיים. במזוודות כבדות ובלב כבד מהן עלה לירושלים כדי לפרוש מן העולם במקום נידח קרוב ללב ("ערב של בן ירושלים", 'מאזנים' יח, תש"ד, עמ' 268).

העלייה לארץ כדי למות ולהיקבר בה החלה לפני מאות שנים, ושורשיה מצויים כבר בתנ"ך. יעקב אבינו השביע את בנו יוסף שיעלה את גופתו לקברי אבותיו במערת המכפלה, וגם יוסף השביע את אחיו כי ביציאתם ממצרים יעלו את עצמותיו אִתם. מעלת המיתה בארץ ישראל והקבורה בה מוזכרת בדברי חז"ל, ומסורות יהודיות מתייחסות לתועלת שתצמח לקבורים בהר הזיתים בתחיית המתים. רבים מהעולים קנו חלקת קבר והכינו מצבה עוד בחייהם, כיוון שידעו כי סופם קרב וקרוביהם רחוקים מכדי לדאוג לקבורתם.

שיפור אמצעי התחבורה במאה ה-19, פריסת מסילות רכבת והמצאת אניית הקיטור הפכו את הנסיעה לארץ ישראל לקלה יותר, ומאמצע המאה בחרו מאות זקנים לעלות. הארץ אמנם לא נראתה אז כמקום הטומן בחובו יתרונות כלכליים למשפחה, אך אנשים שרוב חייהם כבר היו מאחוריהם יכלו להרשות לעצמם מסע שכזה. בתיאורי הגיבורים של שלום עליכם ויהושע בר יוסף ניכר כי למניע הדתי נוספו גורמים אישיים שדחפו אותם להתרחק ממשפחותיהם ומקהילותיהם.

 

היישוב הזקן

עם תחילת ההתיישבות הציונית בארץ החלה להופיע בעיתונים ביקורת על עליית הזקנים שנתפסה כמאפיין מובהק של מה שכונה בהמשך היישוב הישן. כבר ב-1881, ערב העלייה הראשונה, כתב ישראל דוב פרומקין, מייסדו ומנהלו של מושב הזקנים הכללי המאוחד בירושלים ועורך עיתון 'חבצלת':

עד כה העלו בני עמנו את זכר ירושלם וארצה על לבבם אך בעת אשר המוות כבר החל לדפוק על חלונותיהם; למות עלו ירושלימה, למות ולהיקבר באדמת קודשה. אבל לא בזאת תיוושע ציון ולא זה הייעוד אשר עינינו כלות לו. חפצי חיים דרושים לארץ קודשנו, עובדים אשר ירימוה מעפר שפלותה, אנשים אשר ה' חננם בהון ובכישרון לשומרו ולהרבותו (ישראל דב פרומקין, "לך עמי בוא בחדריך", 'חבצלת', י"ב אב תרמ"א, 7.8.1881, עמ' 282).

לנוכח עליית הקשישים החלשים שלא יכלו לשנות את מצבו של היישוב ולממש את השאיפות הלאומיות קרא פרומקין לעלייה של צעירים חסונים. דברים בסגנון דומה נכתבו שוב ושוב במהלך השנים בעיתונות הציונית: