איחוד הכוחות הלוחמים תחת צבא אחד, רכישת ציוד צבאי כבד, הכנת היישוב למלחמה נגד צבאות סדירים וניסוח תפיסת הביטחון של מדינת ישראל- המעשים הכבירים הם כולם פרי פועלו של דוד בן גוריון, שר הביטחון הדומיננטי ביותר שקם למדינת ישראל מאז ומעולם

אם נשאל אנשים ברחוב מהי ההחלטה החשובה ביותר שקיבל בן גוריון, קרוב לוודאי שהתשובה הנפוצה ביותר תהיה ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. אולם בשיקול כולל נראה שההכרזה ההיסטורית הזו הייתה חשובה פחות ממעשיו של בן גוריון קודם להכרזה ואחריה, מעשים שנועדו לוודא שמדינת ישראל לא רק תוכרז אלא גם תקום ותעמוד.

 

הזקן השתגע?

המעשה הראשון, שקשה להפריז בחשיבותו, היה הסמינר שערך בן גוריון לעצמו ב-1947 לאחר מינויו לאחראי על תיק הביטחון בסוכנות היהודית – 'הממשלה שבדרך' של היישוב היהודי. במשך שבועות אחדים נפגש בן גוריון עם כל הגורמים הביטחוניים ביישוב ובדק את מבנה ארגון ההגנה – ציודו, פיקודו, תורת הלחימה שלו והאיומים שנגדם הוא מתכונן – ואת כוחם של צבאות ערב. התוצאה של התחקיר שערך הייתה שידוד מערכות בהגנה. בן גוריון החליף חלק מבכירי הארגון, אבל בעיקר שינה את הנחת היסוד הביטחונית של ההגנה ודרש התמקדות באפשרות שהיישוב היהודי ייאלץ להתמודד עם פלישה של צבאות סדירים. הוא עשה זאת בשלב שבו אנשי ההגנה עדיין סברו כי האיום יהיה לכל היותר גרסה חדשה, אולי מוגברת, של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: התקפות אקראיות של כנופיות ערביות בסיוע יחידות מתנדבים מרחבי העולם הערבי. לא פעם יצאו שומעי לקחו של בן גוריון מהפגישות שבהן הציג את הצורך בכוח צבאי לכל דבר – טנקים, מטוסים, תותחים, ספינות קרב – ואמרו: "הזקן השתגע".

בן גוריון לא השיג את כל המטרות שהציב בעקבות התחקיר. הוא לא הצליח לבנות מחדש את ארגון ההגנה כצבא סדיר ומסודר עד הקמת המדינה. המפקדים המרכזיים במלחמה היו ברובם בוגרי ההגנה והפלמ"ח ולא אנשים שהוכשרו בצבא הבריטי. אולם השינוי התודעתי שבן גוריון הצליח להנחיל – הפניית הזרקור אל האיום הצבאי – היה קריטי. כתוצאה ממנו היישוב היהודי התמקד בחודשים שקדמו להכרזת המדינה במאמצים לרכישת נשק כבד כמו מטוסים, טנקים ותותחים.

אפשר רק לדמיין מה היה מצבו של היישוב לו היה מגיע למלחמת השחרור לאחר שהכין עצמו להתמודד עם מאורעות כדוגמת תרצ"ו-תרצ"ט ולא לפלישה של צבאות מאורגנים. ביום הקמת המדינה היו ליישוב היהודי שני טנקים (אחד מהם תקין), ומטוס קרב אחד – מול עשרות טנקים ועשרות מטוסי קרב של צבאות ערב. בזכות המגעים לרכישת נשק כבד שקידם בן גוריון מ-1947 השתנה מאזן זה במהירות, ועד תחילת 1949 כבר נהנה צה"ל מעדיפות בכל מקום כמעט. בן גוריון חתום גם על ההחלטה לגייס מתנדבים מחוץ לארץ בינואר 1948, על רכישתם של מטוסי קרב ונשק מצ'כוסלובקיה בשנים 1947-1948, ועל הגעת ספינות שבבטנן מלאי גדול של נשק ותחמושת מאירופה ומארצות הברית. ללא השקעה משמעותית זו בבניין הכוח ספק אם היה ניתן להכריז על המדינה, וספק אם היה ניתן להגן עליה.

 

צבא אחד

הדרך שבה ניהל בן גוריון את מלחמת העצמאות נדונה במקורות רבים, לחיוב ולשלילה: התעקשותו על פריצת הדרך לירושלים הובילה לקרבות לטרון על תוצאותיהם הטרגיות; ניסיונו לארגן מחדש את הצבא הוביל ל'מרד האלופים', שבו איימה כמעט כל צמרת ההגנה בהתפטרות שבוע לפני הכרזת המדינה; התפקיד המרכזי שמילא בפרשת אלטלנה ידוע ומוכר, ופירוק הפלמ"ח מיד לאחר המלחמה מוכר באותה מידה. אולם בדרך כלל לא קושרים את כל הפרשות האלה יחד, הגם שלמעשה כמעט כולן נבעו מאותו שורש: ניסיונו של בן גוריון ליצור בארץ צבא אחד הכפוף לגמרי למנהיגות המדינית.

זמן מועט לפני הקמת המדינה פנו אל בן גוריון אנשי רוח חברי פלמ"ח, ובהם נתן קליין (יונתן), חיים גורפינקל (גורי) וחיים פיינר (חפר) בדרישה כי יפעל נגד 'הפורשים' – ארגוני אצ"ל ולח"י שאינם סרים למשמעת מרכזית, יפרק את כל הארגונים וירכז את הלחימה בידי צבא אחד, הלוא הוא – ארגון ההגנה הסר למשמעתה של ההנהגה. ואכן, כאשר לדעת בן גוריון הגיע הזמן לפרק את אצ"ל הוא לא בחל באמצעים. טיבוע אלטלנה על הנשק רב והנצרך שעליה, מהלך שכמעט הוביל למלחמת אחים, היה מבחינתו מחיר נסבל. אנשי הפלמ"ח בתל אביב, שהיו קבלני הביצוע הנלהבים למדי של פעולה זו, לא הבינו שמבחינת בן גוריון הם מהווים איום מסוג דומה: כוח צבאי שעלול לציית לפקודות מגורם נוסף.

גם הקשר של הפלמ"ח לקיבוץ הארצי, הקשור למפ"ם, היה מבחינת בן גוריון איום משמעותי. לכך הצטרף רצונו לבנות את צה"ל על פי דגם צבאי מסודר כדוגמת הצבא הבריטי.

לפיכך, חודשים אחדים לאחר הקמת המדינה בחר בן גוריון לפרק את הפלמ"ח בלי לטרוח יותר מדי על גינונים ונימוסים. בן גוריון היה מודע לתרומתו החיונית של הפלמ"ח במלחמת העצמאות, אולם הפלמ"ח גם היה – כפי שכתב אלתרמן שבוע לפני הכרזת המדינה – גוף ש"איננו משאיר כל מלאכה ל'שלא משלנו'", שאנשיו "בעצמם הם כותבים להם שיר ואפילו ספרים כבר נתנו" ("מסביב למדורה", 'הטור השביעי', כ"ח בניסן תש"ח), גוף שמבקש לעצמו מעמד עליון על שאר הלוחמים ואינו מוכן להיות כפוף לפקודות כחיילים 'רגילים'.