מקובל לראות את תל אביב עיר ללא הפסקה וכסמל החילוניות הישראלית, אבל במשך עשורים אחדים העיר העברית הראשונה הייתה בירת החסידוּת של ישראל. תולדותיה של תל אביב החסידית

המטיילים ברחוב שינקין בתל אביב ומי שעושים דרכם למתחם ההייטק שברמת החייל עשויים להיתקל בדרכם בחסיד מזוקן לבוש שחורים וחבוש מגבעת הצועד בקצב מהיר ובמבט מושפל ואוחז בידו שקית ניילון, ספר קודש, או צאצא צעיר שפאותיו משתלשלות משני צדי ראשו המגולח המכוסה כיפת קטיפה שחורה. אלה הם שרידים נדירים מתקופה שנשכחה, ואולי אף הושכחה, שבה שימשה תל אביב כמרכז החסידות של מדינת ישראל הצעירה.

 

חסידים ביפו

החסידים תלמידי הבעל שם טוב החלו לעלות לארץ ישראל באמצע המאה ה-18, וקבוצה גדולה במיוחד הגיעה ארצה ב-1777. רוב תושבי הארץ לא היו חסידים, וכיוון שתנועת ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של הגאון מווילנה הייתה אז בשיאה, הקהילות האשכנזיות המבוססות לא הסבירו פנים לחסידים והם נאלצו להתיישב בקהילות הקטנות בטבריה ובחברון.

לאורך המאה ה-19 התנגדו רוב האדמו"רים לעלייה לארץ ישראל ומספר החסידים שהתיישבו בה פחת. גם פעילותם של חובבי ציון בסוף המאה התקבלה בספקנות על ידי ראשי החסידות, ורוב העולים האשכנזים השתייכו לפרושים שהתנגדו לחסידות או לקבוצות הציוניות שהקימו את המושבות העבריות הראשונות. האדמו"רים הראשונים שתמכו בגלוי בהרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל היו צאצאיו וממשיכי דרכו של האדמו"ר מרוז'ין רבי ישראל פרידמן, וכך עלו ב-1882 שלושים משפחות של חסידי בוהוש והתיישבו בגיא אוני – היום ראש פינה.

עוד קודם לכן, ב-1866, התיישב ביפו חיים שמואל שמרלינג, חסיד חב"ד שהיה עמיל המכס הראשון בעיר. הוא היה מראשוני היוצאים מתחומה של יפו העתיקה ובנה את ביתו ליד החוף. סביבו הלך והתפתח גרעין של חסידי חב"ד, וב-1903 הם הקימו את בית הכנסת אוהל יצחק ברחוב עין יעקב. המבנה הנטוש של בית הכנסת, שאת קירותיו מכסים ציורי קיר, נמצא כיום בתהליכי שחזור ושימור. קבוצה נוספת של חסידים מפולין ומגליציה הקימה ב-1910 את בית הכנסת קהל חסידים בשכונת נווה צדק שהשתייכה עדיין ליפו. באותה תקופה הוקם מניין חסידי נוסף בביתו של אפרים אליעזר גְרַנָט, אביהם של המשוררים יוסף צבי ויעקב רימון, בשכונת נווה שלום. בית כנסת זה פעיל עד היום. בשיר "אבי" כתב הבן יעקב גרנט על אביו:

אָבִי קָם בַּלֵּילוֹת
וְהִדְלִיק אֶת הַנֵּר
לָמַד דַּף גְּמָרָא
בְּנִגּוּן חַי וָעֵר 

אֲנִי בְּעַרְשִׂי שָׁכַבְתִּי
נָם וְלֹא נָם
בְּרֶטֶט קֹדֶשׁ הִקְשַׁבְתִּי
לְקוֹלוֹ הֶעָרֵב וָחָם

עִם שַׁחַר עָבַר בְּרֶגֶש
לְזַמֵּר פִּרְקֵי תְּהִלִּים
וַיְהִי הַנִּגּוּן מִשְׁתַּפֵּךְ
בְּמַקְהֵלַת צְלִילִים

מֵאָז חָלְפוּ שָׁנִים
וְהַנִּגּוּן חַי בִּלְבָבִי
וְעוֹד יְהַדְהֲדוּ בִּי צְלִילָיו
צְלִילֵי קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי
(יעקב רימון, 'השחר רן – שירים לילד ולנער', עמ' 84).