זה נראה כמו ספרות בדיונית במיטבה, אך מקורות שונים שאינם תלויים זה בזה מספרים על קבוצה של מאות ילדים מפורטוגל שהוגלו למרחק אלפי קילומטר והפליגו לאי בודד לחופי אפריקה. המקורות מתארים מחלות ורעב בדרך, ומספרים על תנינים שגבו מחיר בנפש, אך מתקשים לענות על השאלה מה עלה בגורלם של הילדים

בתמונות זה נראה כמו ביקור בגן עדן. האי סאו טומה, נקודה קטנטנה באוקיינוס האטלנטי, כ-300 קילומטר מערבית לקרן אפריקה, מעט צפונית מקו המשווה, הוא שמורה של חופים לבנים ובתוליים ויערות גשם עבותים המחפים על הרי געש כבויים המיתמרים אל על.

אך לא כך נראה היה האי לקבוצה שהושלכה לחופיו בקיץ 1493. בקבוצה היו כאלפיים ילדים מגיל שנתיים עד עשר לערך, פושעים מורשעים וגולים פוליטים. נראה כי עבור אלה היה האי התגשמות כל סיוטיהם: הרחק ממשפחותיהם וללא תקווה לחזור אי פעם לבתיהם. הוטל עליהם להפוך את האי המיוער והשומם למושבה רווחית לתועלתו של מלך פורטוגל.

למרבה ההפתעה הדבר עלה בידם. תוך דור אחד בוראו שטחים גדולים מהאי והמקום הפך ליצואן הסוכר הגדול והחשוב שבמושבות פורטוגל. מה קרה לילדים היהודים? האם הם נותרו בחיים, האם שימרו את יהדותם בצורה כלשהי? האם נמלטו מהאי או שנשארו בו? רק עדויות מעטות הגיעו לידינו, אך הסיפור שניתן לבנות מהן הוא מרתק.

כיום האי סאו טומה והאי פרינסיפה הסמוך אליו מהווים יחד מדינה קטנה, מבודדת וענייה בלב מפרץ גינאה. סאו טומה, הגדול משני האיים, נקרא כך על שם יום תומאס הקדוש שחל ב-21 בדצמבר, התאריך שבו התגלה האי על ידי מלחים פורטוגזים ב-1471. גידול הקפה והקקאו שהחליפו בהדרגה במהלך המאה ה-19 את גידול הסוכר עתיר העבודה, הם עדיין ענפי החקלאות והייצוא העיקריים של האי. את עצמאותה קיבלה מדינת סאו טומה ופרינספה מפורטוגל ב-1975. המדינה עברה רפורמה דמוקרטית בראשית שנות התשעים, וב-2003 הפיכה צבאית שפרצה בעקבות טענות לשחיתות בשלטון כפתה רפורמה נוספת. רישיונות לחיפושי נפט שנמכרו בראשית שנות האלפיים הזרימו מיליוני דולרים לקופתה המדולדלת של המדינה, אולם החיפושים טרם הניבו פירות.

במדינה מתגוררים למעלה מ-150 אלף נפש המשקפים בהרכבם את ההיסטוריה המורכבת של האיים. יש ביניהם 'מסטיסוס' – בני תערובת, צאצאי המתיישבים הפורטוגלים והעבדים שהובאו מארצות אפריקה, בעיקר מבנין, גבון וקונגו השכנות; 'אנגולרס' – צאצאי עבדים שהובאו מאנגולה, 'פורוס' – צאצאי עבדים ששוחררו עם ביטולה הרשמי של העבדות ב-1875 ו'סרביסאיס' – עובדי קבלן זמניים שמוצאם מאנגולה, ממוזמביק ומכֵּף וֶרְדֶה. כמעט שאין היום פורטוגזיים באי, שכן הללו עזבו סמוך להענקת העצמאות למדינה בשנות השבעים. השפה הרשמית נותרה פורטוגזית, אך תושבי האי משתמשים גם בניבים אפריקנים ומקומיים לצד קריאולית, צרפתית ואנגלית. ברחבי האי עדיין פזורים בתי אחוזה שבעבר גרו בהם אדוני האחוזות שבהן גידלו קפה וקקאו. בחלק מהאחוזות  עדיין מגדלים קפה וקקאו, ואחרות הפכו לבתי מלון. רבות מהאחוזות ננטשו בראשית המאה העשרים לאחר שיצרני השוקולד בבריטניה ובצרפת הטילו חרם על מוצרי האי במחאה על התנאים האכזריים שבהם הועסקו עובדי המטעים. היהודים שהגיעו לפני יותר מ-500 שנה כבר אינם נמנים על אוכלוסיית האי, גם אם חלק מאזרחי סאו טומה ופרינסיפה מספרים על מוצאם היהודי.

 

גירוש ראשון: 1492

כמחצית ממגורשי ספרד ב-1492 שמו את פעמיהם לפורטוגל השכנה. ז'ואאו השני מלך פורטוגל לא פתח בפניהם את גבולות ארצו בגלל לבו הרחום, אלא כיוון שהכנותיו למלחמה עם המורים דרשו ממון רב. הוא אישר אפוא את כניסתן ואת שהותן הקבועה במדינה של שש משפחות יהודיות שיכלו לעמוד בתשלום הגבוה שדרש ככופר, ואת כניסתם של כשלושים אומנים שהמאמץ המלחמתי נזקק להם. כניסתם של כל היתר, כ-120 אלף נפש, אושרה בתנאי שישלמו 'דמי מעבר' ויצאו מפורטוגל תוך שמונה חודשים. אלה שלא יעזבו במועד ישועבדו לעבודת המלך.