סיום ההגדה של פסח העמיד דורות של יהודים אמריקאים במבוכה. האם הם אמנם רוצים להיות בשנה הבאה בירושלים, או שהם אזרחים נאמנים של הארץ שכל בניה בני חורין? יותר ממאה שנה של הגדות אמריקאיות | יונתן דניאל סרנה

מלים ״לשנה הבאה בירושלים״ אינן מעיקר ההגדה, וגם אינן חלק מחייב מסיומו של יום הכיפורים, ולמרות זאת בשני המועדים הן מהוות רגע עוצמתי במיוחד. שלוש המלים חוקקות את זכר ירושלים בלבבות ומטפחות את התקווה לשוב ולבנותה. על אף חשיבותן של מלים אלה, ההגדה הראשונה בעלת תפוצה נרחבת שכללה את שלוש המלים האלה בתרגום לאנגלית ראתה אור בארצות הברית רק ב־.1942 במאה השנים שקדמו לה היו הגדות דו לשוניות שבהן המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ הושמטו או שהופיעו בעברית, אך התרגום ״Next Jerusalem in year״ לא הופיע בהן. הן היו בגדר טאבו, מלים שאסור לאומרן. 

 

מלים שיש לשכוח

לאיחול "לשנה הבאה בירושלים" יש היסטוריה ארוכה, כפי שהראתה פרופ' שולמית אליצור. יהודים השתמשו בו – או בגרסה קדומה יותר שלו, "כהיום הזה בירושלים" – באירועים משפחתיים או כמענה בסיום טקסים כמו ברכת הלבנה, גמר הקריאה בתורה וקריאת מגילת אסתר. בהדרגה הוא השתלב גם בנוסחי תפילה קבועים, ולקראת סוף המאה העשירית חדר לתפילת יום הכיפורים ולהגדה של פסח.  

את ההגדה הראשונה שיצאה לאור בארצות הברית הדפיס סלומון הנרי ג׳קסון ב־1837 בניו יורק. הגדה זו המשיכה את המסורת ארוכת השנים לחתום את הסדר בהכרזה ״לשנה הבאה בירושלים״, כנראה בעקבות ההגדה הלונדונית של אלכסנדר אלכסנדר. הכרזה זו נכתבה לפני הברכה על הכוס הרביעית, בניגוד למקובל אצלנו לומר אותה אחרי שתיית הכוס. בתרגום לאנגלית של המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ כתב ג׳קסון: 

The year that approaches, O bring us to Jerusalem [בשנה הקרבה, הו, הביאנו לירושלים] (S. H. Jackson, Service for The Two First Nights of the Passover, p. 40).

נראה כי מטרת התרגום המוזר הזה היא להימנע מהמשמעות הכפולה הטמונה במקור העברי, ולהטיל רק על הלא להשיב את היהודים לירושלים. הרעיון המובע בתפילה להחזרת ימינו כבראשונה היה מוכר לשכניהם הפרוטסטנטים של היהודים ונראה בעיניהם לגיטימי, בעוד התרגום הפשוט של המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ יכול היה להתפרש, לפחות על ידי אויביהם של היהודים, כהצהרה של חוסר נאמנות לאומית. נרמז בה כי היהודים אינם באמת בבית כשהם מתגוררים ברחבי העולם, וכי הם מצפים בכל עת לשוב לירושלים. התרגום המילולי הפך אפוא לטאבו, ונחשב כחיפוש אחר צרות. 

באמצע המאה ה־19 היו קהילות יהודיות שונות בארצות הברית שהתייחסו במפורש לחשש זה. בחנוכת בית הכנסת ׳בית לאוהים׳ בצ׳רלסטון, חמישה ימים לפני פסח תר״א (1841), עמד גוסטבוס פוזננסקי שהנהיג את הקהילה ברוח רפורמית לפני צאן מרעיתו והכריז נחרצות:

בית הכנסת הזה הוא המקדש שלנו, העיר הזאת היא ירושלים שלנו, הארץ המאושרת הזאת היא פלשתינה שלנו (James William Hagy, This Happy Land: The Jews of Colonial and Antebellum Charleston, p. 246).

יצחק ליסר, יהודי אורתודוקסי מפילדלפיה שהוציא לאור מחזור ובו גם ההגדה של פסח, פתר את ההתמודדות עם הסוגיה באופן שונה. הוא פשוט השמיט מההגדה את המלים ״לשנה הבאה בירושלים״. 

הנוהג הרווח יותר בהגדות אמריקאיות מהמאה ה־,19 כמו בהגדות גרמניות ובריטיות לפניהן, היה לכלול את המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ באותיות קידוש לבנה, אך להימנע מתרגומן. בחירה זו הפכה את יודעי העברית לשותפי סוד, והותירה את המתנגדים הפוטנציאליים מחוץ לסוד העניינים. הגדות מסורתיות אחרות, ובכללן ההגדה המאוירת שראתה אור ב־,1857 בחרו בתרגום ברוח סגנונו של ג׳קסון.