במשך 14 שנה יצא לאור במרוקו עיתון יהודי מיוחד – 'העתיד המצויר'. העיתון לא רק נכתב על ידי יהודים עבור יהודים, אלא גם הציג לראשונה בתצלומים את הווי חייהם. סיפורו של עיתון חוצה גבולות חברתיים שהראה ליהודי מרוקו את עולמם

בקיץ 1926, כאשר מרוקו הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי, הופיע בדוכני העיתונים בשכונה היהודית בקזבלנקה עיתון מסוג חדש לחלוטין – L'Avenir Illustré, 'העתיד המצויר'. העיתון לא היה רק אוסף מילים מודפסות, אלא חלון לעולם שיהודי מרוקו טרם חזו בו. לראשונה חדרו לבתיהם תצלומים שהציגו את פני המנהיגים הציוניים מאירופה, את נופי ארץ ישראל – שעליה קראו רק בפיוטים ובתפילות – ואף את חייהם שלהם. העיתון היה ייחודי לא רק במרוקו, אלא בכל ארצות האסלאם. בעוד עיתונים יהודיים אחרים שיצאו לאור בצפון אפריקה באותן שנים עשו שימוש בטקסטים בלבד, 'העתיד המצויר' ראה בתצלומים כלי תקשורת מרכזי. בכל גיליון הוקצו עמודים שלמים לתצלומים בליווי טקסטים קצרים, מתוך הבנה שבחברה שבה לא כולם שלטו בצרפתית – התמונות יכולות לומר יותר מאלף מילים.

 

העתיד במילים ובתמונות

העיתון 'העתיד המצויר' יצא לאור ברציפות במשך 14 שנה, עד לשנת 1940, והיה העיתון היהודי היחיד במרוקו שהצליח להתקיים במשך תקופה כה ארוכה. חזונו של מייסד העיתון יונתן טורש – יליד פולין שגדל בבלגיה ועבר לקזבלנקה ב־1923 – היה ברור. לטורש היה רקע ציוני עשיר, לאחר שלקח חלק בפעילות הפדרציה הציונית באנגליה. כשהגיע לקזבלנקה הקים בה תא ציוני, והפך בתוך זמן קצר לדמות דומיננטית בארגון הציוני המקומי. בהצהרת הכוונות, שפורסמה בגיליון הראשון של העיתון ב־22 ביולי 1926, הבטיח טורש משהו חדשני ומרתק:

׳העתיד המצויר׳ … יהיה כתב עת שיתאר במילים ובתמונות את חיי היומיום של העם היהודי ויבטא את שאיפותיו באופן אובייקטיבי ("Notre Programme", L'Avenir Illustré, 22.7.1926, p. 2). 

הדגשת השילוב בין מילים ותמונות לא הייתה מקרית. טורש הבין שבעידן שבו חלק מיהודי מרוקו לא ידעו לקרוא צרפתית, התצלומים יכלו להעביר מסרים עוצמתיים הרבה יותר מכל מאמר מנוסח בקפידה. המילה 'אובייקטיבי' חשובה לא פחות – העיתון ביקש להציג עצמו כמראה נאמנה של המציאות. אך כפי שיתברר – בחירות העריכה שלו היו רחוקות מלהיות נטולות עמדה אידיאולוגית.

הקהילה היהודית בקזבלנקה של שנות העשרים הייתה חברת מגזרים מורכבת ומפוצלת. לצד החלוקה המסורתית האופקית לשלוש שכבות מעמדיות־כלכליות, אפשר היה לשרטט חלוקה אנכית לשלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית. המגזר האירופי כלל פקידים ומתיישבים אירופים שהתנהלו בשפות אירופיות – צרפתית, ספרדית או אנגלית. הללו היו בעלי אזרחות זרה ונהנו בדרך כלל ממעמד מיוחס במדינה הקולוניאלית. המגזר הילידי כלל את בני ובנות הקהילה – תושבים מקומיים ששפת אימם הייתה ערבית־יהודית או ברברית על גוניהן, ושהמשיכו לחיות לפי נורמות ומסורות דתיות ב'מלאח' – הרובע היהודי. בין שני העולמות הללו עמד המגזר המתמערב – דור המעבר של ילידי מרוקו שאימצו את התרבות המערבית, למדו בבתי הספר של כי"ח (כל ישראל חברים, ארגון פילנטרופי יהודי־צרפתי, Alliance Israélite Universelle) והפכו שפה אירופית, לרוב צרפתית, לשפת תרבותם הגבוהה. אך בו־זמנית הם גם שמרו על קשרים משפחתיים, חברתיים ודתיים משמעותיים עם עולם המלאח המסורתי.

 

תחרות צילום ללא מתחרים

'העתיד המצויר' פנה בעיקר למגזר האירופי ולמגזר המתמערב – אלה שקראו צרפתית. עם זאת, התצלומים שבכתב העת פנו לכולם, כולל למגזר הילידי שלא שלט בשפה. עדות מאוחרת משנות החמישים מספרת על חוויית הקריאה של המגזר הילידי. ארמנד אטדגי, יליד קזבלנקה, תיאר בספרו האוטוביוגרפי 'גן משולש המראות' סצנה שבה אנשים שלא ידעו לקרוא התכנסו סביב עיתון כדי להתבונן בתמונות, והם ביקשו מאחרים לקרוא ולתרגם עבורם את הטקסטים. גם כשהמילים היו קשות התמונות דיברו בשפה אוניברסלית. הרב יוסף משאש, אחת הדמויות הרבניות המרכזיות במרוקו במאה העשרים, כתב בכסלו תרפ"ח (חורף 1927) מכתב חריף אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המתייחס לתופעת החילון בארץ ישראל. הוא הביע זעזוע מהשמועה על חלוצים שמחללים את הקודש אך זוכים להערצת בני הגולה, וציין כבדרך אגב תופעה המלמדת על כוחם של התצלומים שנשלחו מארץ ישראל לגולה, ובין היתר למרוקו:

האלה הם מעשה המתיימרים, כי גואלי הארץ המה? אשר נִקרו עיני כל בני הגולה, ברוב גיליונים וציורים ותמונות, על כותלי כל מקדש מעט שבכל קהילות ישראל (הרב יוסף משאש, 'אוצר המכתבים', ב', עמ' מ"ב).

הביטוי 'נקרו עיני' עוצמתי מאוד. הרב משאש מצטט ביטוי שמקורו במחלוקת קרח ועדתו: "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר" (במדבר ט"ז, י"ד). הרב לא התייחס לתצלומים כאל מידע בלבד, אלא כאל אמצעי שחדר עמוק לתודעה ו'ניקר' את עיני הקהל. העובדה שהתמונות נתלו "על כותלי כל מקדש מעט" מלמדת שהן לא רק נראו בעיתון, אלא עברו מהעמוד המודפס אל קירות בתי הכנסת, והפכו לחלק מהנוף החזותי של הקהילה ומהסביבה הדתית היומיומית. 

איסוף התצלומים עצמו היה אתגר אדיר ומורכב. בניגוד לעיתונים באירופה – שיכלו לסמוך על תעשיית צילום מפותחת, צלמים מקצועיים וסוכנויות חדשות – במרוקו הצילום היה תופעה חדשה יחסית. התעשייה המקומית החלה את דרכה רק בראשית המאה העשרים מסיבה דתית. הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי נתן את ברכתו לצילום רק ב־1901. עד אז, אנשי הדת המוסלמים אסרו בתוקף על ייצוג חזותי של פני אדם, ועל כן ראו בצילום פגיעה באמונותיהם. איסור זה חל רק על המוסלמים, כך שיהודי מרוקו היו חופשיים להצטלם. ואכן, היהודים שימשו כמושא מרכזי לצילום כבר מאמצע המאה ה־ 19, בעת שצלמים אירופים הגיעו לממלכה.

מערכת 'העתיד המצויר' ניסתה להתמודד עם המחסור בתצלומים מקומיים בדרכים יצירתיות. ב־1926 הכריזה על תחרות צילום נושאת פרסים – Concours photographique – בתקווה לגייס צלמים חובבים מקרב המנויים ולעודד פיתוח של צילום מקומי. הפרסומת הבטיחה פרסים מפתים, אך התוצאה הייתה מאכזבת. בסוף אותה שנה בקושי נמצאו מספיק תצלומים אפילו כדי לבחור זוכה אחד. המערכת פרסמה הודעה נבוכה על הארכת התחרות לשנה נוספת, בתקווה שהזמן הנוסף יעזור. אך גם בשנת 1927 ההיענות הייתה דלה מאוד – חברי המערכת פרסמו רק שני תצלומים מהתחרות, ושניהם היו תמונות מחזור פשוטות של תלמידי בית ספר. הייתה זו עדות מובהקת למחסור במצלמות ובמיומנות הצילום בקהילה היהודית במרוקו באותם ימים.

מול הקושי הזה ומול המחסור בתצלומים מחיי יהודים גם מחוץ למרוקו, החליטה המערכת להגמיש את ההגדרה שלה. במקום להתמקד רק בחיי היהודים, החלו להקצות חלק מהעמודים לתצלומים מרחבי העולם, תחת הכותרת הכללית "À travers le monde". תצלומי נופים ודמויות

מאירופה, מארצות הברית ומהמזרח הרחוק החלו להופיע לצד תמונות של יהודים. כמו כן, הגיעו תמונות גם ממחלקות הצילום שהוקמו בשנות העשרים במוסדות הלאומיים הציוניים – מארץ ישראל, מאירופה ומארצות הברית. העיתון עמד גם בקשרים עם סוכנויות צילום עצמאיות באירופה. הסוכנות הפריזאית, בניהולו של דוד רפפורט, הייתה ספקית מרכזית וסיפקה תמונות רבות מחיי היהודים באירופה ובארץ ישראל. אך גם זה לא הספיק לחלוטין, ולאחר זמן מה נאלץ העיתון להקטין את המקום המוקדש לתצלומים. שני העמודים האמצעיים, שתוכננו במקור להיות פסיפס חזותי עשיר, איבדו בהדרגה את ייחודם והפכו לעמודי טקסט נוספים עם תצלום בודד פה ושם.

למרות הקשיים, עמוד השער נותר על כנו. בכל שנותיו שמר 'העתיד המצויר' בקפידה על אופיו של עמוד זה, והציג בו תצלומים בלבד – ללא מאמרים וללא מודעות – רק תמונה אחת גדולה, עם כותרת ותיאור קצר.