בראשית שנות השישים העביר בחור צעיר בשם עדין שטיינזלץ הרצאה על האפשרות להתחדשות חסידית במדינת ישראל. היום, כשרוחות נאו חסידיות מנשבות בכל פינה, אפשר לראות במסמך שעליו התבססה ההרצאה נבואה, אולם מי שמכיר את הכותב מבין שזו בעצם תכנית עבודה

בעשורים הראשונים למדינה לא הסתפקו היסטוריונים בפעילות אקדמית במגדל השן האקדמי ומילאו תפקידים משמעותיים בהנהגת המדינה והחברה. שני היסטוריונים – יצחק בן-צבי וזלמן שזר – שימשו נשיאים, ובן-ציון דינור היה שר החינוך. היסטוריונים אחרים, ובהם גרשם שלום, מילאו תפקידים משמעותיים בחיי הרוח של המדינה המתפתחת, תפקידים שממלאים היום מנהיגים דתיים וסופרים. 

 

נייר עמדה

פרופ' שמואל אטינגר, מחשובי ההיסטוריונים בדור השני של האסכולה הירושלמית, ראה אף הוא חשיבות בשיח ציבורי וביצירה מחוץ לכותלי האקדמיה. הוא אירח בביתו הפרטי שני חוגים בהשתתפות היסטוריונים ואישי ציבור. יעקב ברנאי, שכתב ביוגרפיה על אטינגר, ציין כי חוג אחד הוקדש ללימוד תלמוד, והחוג השני, שנוסד במחצית השנייה של שנות החמישים והמשיך לפעול גם בשנות השישים, נקרא חוג העיון. בחוג זה השתתפו היסטוריונים צעירים לצד פילוסופים ומלומדים ממגוון תחומים. הם התכנסו פעם או פעמיים בחודש ודנו בסוגיות פילוסופיות והיסטוריות שעסקו בזהות היהודית במדינה הצעירה מתוך תודעה שדיון אינטלקטואלי יכול להשפיע על המציאות.

בארכיון של אטינגר, השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מצויים ראשי פרקים להרצאות שנתנו משתתפים שונים בחוג. ראשי הפרקים שוכפלו וחולקו במפגשים. בכ"א באדר שני תשכ"ב (27.3.1962) ניתנה ההרצאה על ידי בחור בן 25 בשם עדין שטיינזלץ, לימים הרב עדין אבן-ישראל. שטיינזלץ החל להוציא לאור כחמש שנים קודם לכן כתב עת חודשי בשם 'רשפים', ובו הפיץ עם חברו משה שפירא את הקריאה להתחדשות חסידית. הוא אף ניסה להקים יישוב ברוח זו בנגב המערבי.

בהתאם לאופי הדיונים בחוג נפתחו ההרצאות ברעיון פילוסופי או היסטורי. המרצים ניתחו את המצב הקיים והעלו אפשרויות פעולה עתידיות. הנושא שבו בחר שטיינזלץ היה "החסידות כגורם בתחייה יהודית בדורנו". הוא פתח את ההרצאה בדיון על "יסוד הקיים בחסידות", והעמיק בו על בסיס ראשי הפרקים המופיעים בדף שחולק.

בהמשך פנה שטיינזלץ לניתוח מצב החסידות כפי שהיה בתחילת שנות השישים, ומראשי הפרקים המובאים כאן ניכר כי לדעתו רוב העולם החסידי מרוכז בעסקנות פנימית במקרה הטוב ומתנוון לגמרי במקרה הפחות טוב. חסידי חב"ד, שהיו לדעתו היחידים שרצו ושיכלו ליצור חידוש כלשהו, לא הצליחו מסיבות פנימיות להוביל מהלך שישפיע על הציבור הרחב.