בתקופה הציונית היה מתח בין הרצון להפוך את הארץ למקלט עבור כל היהודים לבין הצורך בידיים עובדות לבניין הארץ. זעקתם של מי שהמדיניות הותירה אותם בחוץ הגיעה מן העיתונות אל השיר משם אל הזמר

שני קטעים שהופיעו בעיתונים הארץ ודבר בדצמבר 1955 צדו את עיניו של נתן אלתרמן. שני העיתונים שלחו למרוקו באותם ימים סופרים – כפי שנקראו אז העיתונאים – כדי שיסקרו את תהליך המיון שמעבירים צוותי הסוכנות את המועמדים לעלייה. שבתאי טבת ואורי אורן שלחו רשמים שזעזעו את המשורר הפובליציסט.

שניהם תיארו את הפקידים הנאלצים לגזור על הציבור שהם פוגשים גזרות קשות מנשוא, ולבשר בשורות החורצות את דינם של המבקשים לעלות לשבט או לחסד. שניהם תיארו את מצב היהודים שהתדפקו על שערי הארץ כמי שסובלים ממצב כלכלי רעוע ומחוסר יציבות שלטונית, בשל התעוררות הלאומיות והמאבק המרוקאי לעצמאות שגרמו לעוינות כלפיהם מצד שכניהם. האמפתיה שגילו העיתונאים כלפי השליחים עוררה את זעמו של אלתרמן שנעמד לצדם של היהודים מסכנים שנדחו על ידם.

שליח דבר אורי אורן תיאר בין השאר אב שהגיע עם שבעה ילדים, וכשהפקידים אמרו לו כי מותר לעלות עם חמישה ילדים בלבד הוא סבר כי הם מתלוצצים. כשגילה שהם מדברים ברצינות גמורה לא ידע את נפשו וצעק במר לבו כי יחנוק את שני הנותרים כדי להתאים לתנאים. שבתאי טבת מעיתון הארץ תיאר את העולה דוד דנינו שבכרטיסו האישי נכתב כי הוא אינו מסוגל לעבודה פיזית. דנינו רץ וניתר כדי להוכיח לרופא שליח הסוכנות כי כוחו במתניו. שני סיפורים אלה מצאו דרכם אל הטור השירי של אלתרמן 'הטור השביעי' שהתפרסם בדבר בט"ו בטבת תשט"ז (1955).

 

מי ומי בעולים?

מיון העולים הונהג מסוף 1951 על פי מדיניות הסוכנות בעידודה של הממשלה. גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארץ מיד לאחר הקמת המדינה היו מורכבים בעיקר מניצולי שואה שישבו במחנות עקורים, מיהודים שנותרו ברומניה ומעליות מצוקה מתימן ומעיראק שסבלו בהתנכלויות בעקבות המאבק להקמת מדינה יהודית במרחב ערבי.

לאורך שנות המפעל הציוני היה מתח בין העבודה הנדרשת לשם הקמתו של בית לאומי איתן לבין הרצון להוות בית עבור כל יהודי העולם. היה ברור כי צעירים בריאים וחדורי אידאולוגיה ומוטיבציה הם ערובה בטוחה יותר לייסודו של הפרויקט העצום, אך היה גם ברור כי הבית הלאומי נועד להכיל כל מי שיבקש למצוא בו מחסה. המאבק בבריטים למען עלייה חופשית, שהתעצם לאחר השואה, נבע ממצוקת הפליטים שלא היה להם עוד מקום בעולם, אך לא פחות מכך מהבנתה של ההנהגה הציונית כי היהודים חייבים להוות רוב בארץ כדי לנצח במלחמה עם הערבים שלא היה מנוס ממנה. לעתים המטרה של בניית הבית הלאומי התלכדה עם הצורך לאפשר מקלט. זה היה המצב עם קום המדינה, ובמהלך שלוש שנים וחצי נקלטו בארץ כ-700 אלף עולים.

בסוף 1951 הורגשה המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות המלחמה. המדינה הצעירה שהייתה חסרת אמצעים נאלצה להשקיע משאבים גדולים בקליטת העלייה, וזה היה הרגע שבו נולדה מדיניות הקליטה הסלקטיבית שנגדה בבירור את ההצהרה שהושמעה במהלך ייסודו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הצהרה חד משמעית שמצאה את דרכה אל לב לבה של מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".