הרבי מליובאוויטש כותב לאשתו מאמריקה של סוף שנות העשרים

[יום] א', ו' אייר, ואגאן [קרון] [מ]דטרויט לסנט לואיס

רעייתי הכבודה
ת"ל בעד הח"וחש [טעות דפוס, וצריך להיות: החוה"ש, כלומר החיים והשלום] כה לחי,

ביום שישי כתבתי לך את [מכתב] מס' 208, שבוודאי קיבלת.
עכשיו רציתי לכתוב אליך, אבל הכתיבה ביד היא קשה. [לכן] אני כותב במכונה, זה יותר טוב מאשר לא לכתוב בכלל, ואצלי יש רצון לכתוב ואצלך יש רצון דומה לקרוא מכתב ממני, לא חשוב באיזו צורה הוא נכתב, העיקר שיהיה מה לקרוא.

כך פותח הרב יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חב"ד, את מכתבו לרעייתו נחמה-דינה, מן הרכבת הנעה בלב ה"מידווסט" של ארצות הברית, ממישיגן למיזורי. משם ממשיך הרבי לתאר בפרוטרוט את השבת שלו בעיר דטרויט, ואת ההנאה שהייתה לו בליל שבת מקריאת מכתבה.

הרבי, שחי אז בריגה שבלטביה, נסע ב-1929 לארץ ישראל ולארצות הברית כדי לבקר במרכזי החסידות שלו. הוא הקפיד לשלוח לאשתו מכתבים, לפחות אחד לשבוע, ולרוב בכתב יד. במכתבים הוא דיווח על הקורות אותו, ולא שכח לברך אותה לכבוד יום הולדתה.

המכתבים האלה הם חלק מאוסף בן קרוב למאה תיקים מעזבונו של הרב יוסף יצחק שניאורסון שנמצאים במוסקבה, בארכיון המורכב רובו מאוספים שהרוסים לקחו שלל מהגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. עזבונו של הרבי הוא אחד מאוספים רבים של קהילות, ארגונים ואישים יהודיים שהוחרמו על ידי השלטון הנאצי. ניירותיו של הרבי הוחרמו כנראה כאשר חולץ מוורשה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ועבר לארצות הברית.