המנהיגות הרוחנית של דור שבי ציון הניחה בתוקף הנסיבות החדשות את היסודות ליהדות חדשה, שבה התפילה מחליפה את הנבואה, אמנה חברתית יזומה את מורשת יציאת מצרים, ומערכת הלכתית נוצקת כדי לגבות את המצוות. אנשי כנסת הגדולה הותירו חותם בל יימחה, גם אם מוסד כזה לא התקיים מעולם

'כנסת הגדולה' של תחילת ימי הבית השני נתנה השראה כמוסד שלטוני ומחוקק גם למדינת ישראל בימינו. היא עשה זאת הן בקביעת שם המוסד – הכנסת, והן במספר חבריה – 120. אף ייסוד הכנסת היה בט"ו בשבט, בחודש שעל פי דברי המדרש (אסתר רבה ז') עלתה בו "זכות אנשי כנסת הגדולה" בפור שהפיל המן על חודש השמדת היהודים. האם יש דמיון בין שני המוסדות, או שמא שיתוף השם הוא בעל משמעות פולקלוריסטית בלבד?

מוסד כנסת הגדולה נחשב מאוד בעיני חז"ל וגם בעיני ההיסטוריונים, אף שידוע עליו מעט ונותרו השאלות גדולות. לא נפתור את כולן בשורות אלה, אבל ננסה לעשות מעט סדר בפרשה.

אנשי כנסת הגדולה נזכרים בספרות חז"ל בעיקר בשלושה נושאים: ראשית, הם היו חוליית המעבר של מסורת התורה שבעל פה, ושל הפרשנות המוסמכת לתורה בכלל, מדורות הנביאים שבימי הבית הראשון ולפניו אל תקופת חכמי המשנה שבימי הבית השני. שנית, כחלק מן התורה שבעל פה הם הורישו לנו שלוש הנחיות ידועות בתחילת מסכת אבות: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". ושלישית, הם תיקנו את הנוסח היסודי של התפילה ואת מטבע הברכות המשמשים אותנו עד עצם היום הזה.

הנביאים נחשבו המנהיגים הרוחניים בימי הבית הראשון ובימי גלות בבל. במדרשים רבים, ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות, הם נחשבים גם עמודי היסוד של השתלשלות התורה שבעל פה, כדברי המשנה באבות שהזקנים מסרו את תורת משה לנביאים, והם מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

עם שיבת ציון לקראת בניית הבית השני החלה תקופת אנשי כנסת הגדולה. שלושת הנביאים שהיו בימי הבית השני – חגי, זכריה ומלאכי – כבר נמנים עם אנשי כנסת הגדולה. שמעון הצדיק, שהיה 'משיירי כנסת הגדולה' פגש על פי אגדת חז"ל את אלכסנדר מוקדון בבואו בשערי הארץ. בין החוקרים יש המאחרים את שמעון הצדיק במאה שנים – ללא הצדקה לדעתי – לשלהי המאה השלישית לפנה"ס. מכל מקום, בהנחה ששיבת ציון הייתה בשנת 539 לפנה"ס, ושמעון הצדיק פגש את אלכסנדר בערך בשנת 330 לפנה"ס, נמצא שמוסד אנשי כנסת הגדולה היה פעיל כמאתיים שנה – ולחוקרים המאחרים את שמעון הצדיק, כ-300 שנה. היינו מצפים לשמוע יותר על מוסד כה גדול, שכיהן במשך מאתיים שנה ויותר.

 

כלל מנהיגות הדור

במאמרים קודמים בסדרה זו רמזנו לכך שבשיטת המניין של חז"ל, על פי מניין השנים העברי, היו ימי הבית השני קצרים יותר – 420 שנה ולא 591 – ובכך תלוי גם התיארוך של מלכי פרס, אבל אין זה המקום להרחיב בכך. על פי המניין של חז"ל תקופת אנשי כנסת הגדולה מימות עזרא ועד ימי אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק לא ארכה יותר מדור אחד.

אם כך הדבר, אין מדובר בהכרח במוסד מאורגן; אפשר שמדובר פשוט במנהיגות של דור שיבת ציון, שמנתה במקרה, בלא כוונה מסוימת – כ-120 איש. אפשר שזו דרך נכונה יותר לקרוא את שני המקורות התלמודיים שמהצלבתם לומדים שמדובר במוסד של 120 חברים. במסכת ברכות (לג.) מובאת מימרה של רבי יוחנן: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות", ובמסכת מגילה (יז:) נאמר: "מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר". דרך זו נוחה יותר להבנת פועלם של אנשי כנסת הגדולה, ובמאמר זה נלך בה.

חז"ל ידעו על פועלם של אנשי כנסת הגדולה בעיקר מהמקראות בספרי עזרא ונחמיה. השם 'כנסת הגדולה' אינו מופיע בפסוקים ומקורו בלשון חז"ל בלבד. אך בספרי עזרא ונחמיה מופיעים שמות של אישים רבים שסייעו להם במפעליהם לחיזוק תודעת התורה וקיום המצוות בעם, ובביסוס מנהיגות יהודית מוסכמת על שבי הגולה לדורותיהם. מנהיגות זו הייתה אמורה להופכם מפרטים שנטמעים בסביבתם הנכרית לעם שיודע את דרכו ותובע את שלו. דוגמה לאזכור מסייעים אלה:

וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם
מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה, וְהָעָם עַל עָמְדָם (נחמיה ח', ז').

בספרי עזרה ונחמיה רשימות נוספות כאלה, שסיכומן הכולל עולה לכדי 120 שמות: זקני ערים ושופטיהן שסייעו להפרדת הנשים הנכריות ממשפחות עולי הגולה (עזרא י'); העומדים לצד עזרא בעת שקרא לראשונה בספר התורה לפני כל העם, ועמהם אלה שהסבירו לעם את הכתוב בתורה (נחמיה ח'); הלויים שפתחו בתפילת אנשי כנסת הגדולה בעת כריתת הברית והאמנה החדשה עם ה' (שם ט'); ראשי משפחות חותמי האמנה (שם י'); הממונים על המתנדבים לשבת בירושלים ולהגן עליה (שם י"א); האחראים על אוצרות התרומות והמעשרות וחלוקתם מחדש לכהנים וללויים (שם י"ג).

ממעשיהם, הכתובים בקצרה במקראות, נוכל לשרטט בקווים כלליים חלק מפועלה של כנסת הגדולה.

 

שלטון עממי

שבי ציון באו לארץ שגלו ממנה לאחר שכבר נתיישבו בה עמים אחרים וסתם מהגרים חסרי לאום. אילו 'עלו כחומה' (כלשון הגמרא ביומא ט:), כלומר, אילו הגיעו כולם, יש להניח שבמספרם הרב ובעוצמתם יכלו לבנות כאן מחדש אומה יהודית. היא הייתה מכתיבה סדר יום של אמונה בה' ושל נוכחות דומיננטית של הלאום היהודי בכל מקום בארץ הקודש. אך העלייה הייתה טיפין טיפין, ובעלייה הראשונה לא עלו יותר מחמש רבבות. קשיי הקיום, עוינות הגויים שישבו בארץ, השעבוד המדיני, ובעיקר דלותם הרוחנית של העולים, היוו סכנה של ממש לקיום היהודי בארץ.