כוחותיה של האימפריה הרומית המזרחית עמדו בשערי נאפולי. מי שהתנגדו למסירת העיר לידי הרומאים ללא קרב והובילו למערכת גבורה נגדם היו בני הקהילה היהודית. מה הוביל את היהודים למלחמה?

בין סיפורי הגבורה, המלחמה והמצור בהיסטוריה היהודית ישנם סיפורים לא מעטים שלא נחרתו בתודעה. אחד מהם התרחש בעיר נאפולי בשנת 536, אירוע שזכה בזמנו לתהודה מעטה ומאז כמעט נמחק מהזיכרון ההיסטורי שלנו.

בראשית המאה החמישית הייתה האימפריה הרומית מחולקת לשתי ישויות נפרדות – האימפריה המזרחית והאימפריה המערבית. החלוקה נועדה לייעל את ניהול האימפריה ואת ההגנה עליה. שתי האימפריות היו בעלות ברית, התקיימו ביניהן קשרים תרבותיים, צבאיים ומדיניים הדוקים, ואף החקיקה הייתה משותפת מבחינות רבות. באותה תקופה שני חלקיה של האימפריה הרומית היו נוצריים ונעשו צעדים שונים כדי להדיר את רגלי היהודים והפגנים מכל תחומי החברה.

במאה החמישית התדפקו עמים שונים על גבולות האימפריה על שני חלקיה ורצו להתיישב בתחומיה. הגורם לכך היה דחיקתם על ידי עמים אחרים שפלשו לתחומם, כשהאחרונים נדחקו אף הם על ידי עמים אחרים בתנועה שנודעה לימים בשם נדידת העמים. האימפריה המזרחית היטיבה להתמודד עם האיום, ואילו מקבילתה המערבית איבדה בהדרגה שטחים שנפלו לידי הפולשים הרבים. אנגליה סבלה מפלישה סקסונית, גאליה (צרפת של ימינו) נפלה לידי הפרנקים, ספרד לידי הגותים, פורטוגל לידי הסואבים וצפון אפריקה נתפסה בידי הוונדלים. האימפריה המזרחית ניסתה לסייע לאחותה המערבית להשיב את שליטתה בצפון אפריקה, שנודעה כאסם התבואה של המערב, אך ללא הועיל. בשישה בספטמבר 476 הודח רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה המערבית, וכעבור זמן קצר עברה השליטה באיטליה לידי האוסטרוגותים, שבט גרמאני שמקורו בסקנדינביה.

 

יוסטיניאנוס הכובש

על אף ההלם התרבותי מאובדן אחותה המערבית המשיכה האימפריה המזרחית להתקיים. ב-527 היה יוסטיניאנוס הראשון לקיסר האימפריה הרומית המזרחית. אחד הפרויקטים הגדולים שהחל בהם לאחר עלייתו לשלטון היה כתיבת קובץ אשר איגד וסידר את כל החוקים שנכתבו באימפריה הרומית במהלך מאות שנות קיומה, והוא נודע מאז כקודקס יוסטיניאנוס. הקודקס והחוקים שהקיסר הוסיף עליו בהמשך משקפים גישה אנטי יהודית ואנטי שומרונית.

כרבים מקודמיו שאף יוסטיניאנוס להוכיח – גם באמצעות ניצחונות צבאיים – כי הוא נבחר על ידי ההשגחה העליונה לשבת על כס קיסר האימפריה. תחילה הוא נלחם באימפריה הפרסית, אויבתה המושבעת של רומא, אך הוא לא הצליח להגיע להישגים במערכה זו. לא זו בלבד, אלא שבינואר 532 הוא אף נאלץ לדכא באכזריות מהומות שפרצו בבירת האימפריה קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) בשל הנטל הכלכלי שהטילה המלחמה על האימפריה. המהומות, שזכו לכינוי מהומות ניקה, התפתחו לניסיון הפיכה כושל וחשפו את חולשת שלטונו של יוסטיניאנוס.

כאשר הגיעו ידיעות על תסיסה במערב החליט הקיסר הנואש לנסות את מזלו שם. תושבי קירנאיקה (במזרח לוב של היום) שהיו בשליטת הממלכה הוונדלית ביקשו לשוב להיות חלק מהאימפריה הרומית, ובאי סרדיניה – שגם הוא היה בשליטת הוונדלים – התחולל מרד. יוסטיניאנוס שלח צבא גדול ובראשו הגנרל בליסריוס, שלחם גם נגד הפרסים, כדי שיתערב בפוליטיקה הוונדלית הפנימית וייתן את חסותו להשבתו של הילדריק ((Hilderic, המלך הוונדלי שהודח ב-530, אל כס השלטון. כשבליסריוס הגיע לסיציליה, ששליטיה האוסטרוגותים היו בעלי ברית של הרומאים, הוא גילה כי הצי הוונדלי וחלק גדול מהצבא עסוקים בסרדיניה בעוד שהעורף שלהם בצפון אפריקה חשוף. הוא הפעיל שיקול דעת וכבש בסערה את תוניסיה של ימינו, לב הממלכה הוונדלית. תוך חודשים אחדים השיג בליסריוס ניצחון בל ישוער ולא צפוי לחלוטין: הוא הביס את הממלכה הוונדלית שחדלה מלהתקיים, וצפון אפריקה העשירה חזרה לידי האימפריה הרומית.

ההצלחה המסחררת והמפתיעה בצפון אפריקה הגבירה את תאבונו של יוסטיניאנוס והוא החליט להמשיך בהכפפת המדינות השכנות לשלטונו ובניסיונות להתפשט מערבה. שאיפות הקיסר הולבשו באצטלה אידאולוגית של השבת עטרת האימפריה הרומית ליושנה, והפיכת הים התיכון שוב למארה נוסטרום – הים שלנו – כפי שכינו אותו הרומאים במאות הקודמות. יוסטיניאנוס ניצל משבר ירושה בממלכה האוסטרוגותית כדי להפנות עורף לבעלי בריתו ושלח את כוחותיו להילחם בשתי חזיתות במקביל. הצבא הרומי שבבלקן נשלח ללחום ביישובים שבשליטת האוסטרוגותים בחוף הדלמטי, וצבאו של בליסריוס נשלח לעומק הממלכה האוסטרוגותית. משימתו הראשונה הייתה להגיע לסיציליה ולפעול שם בהתאם לשיקול דעתו ולפי ההתפתחויות. בליסריוס מצא בסיציליה אוכלוסייה שאהדה את האימפריה הרומית וביקשה לשוב לחיקה, והאי נפל לידיו כמעט ללא התנגדות. בהמשך הוא פלש למגף האיטלקי, כשהעילה הרשמית הייתה ניסיון להדיח את המלך תאודהד אשר תפס את השלטון בכוח ורצח את המלכה האוסטרוגותית אמאלאסונטה (Amalasonta). צבאו של בליסריוס מנה כ-7,000 חיילים – כוח קטן מזה שאתו פלש לצפון אפריקה – והוא הגיע לאיטליה מדרום וצעד צפונה לאורך החוף לעבר רומא בלי להיתקל בהתנגדות של ממש עד שהגיע לשערי נאפולי.