מה עומד מאחורי ההבדלים שבין פסח במסורת היהדות הרבנית לבין מנהגי החג במסורת ביתֶא ישראל של יהודי אתיופיה? האם הם נובעים מבידול ובידוד, או שמא יש בצורה שבה נחוג החג אמירה עקרונית? מבט אל חג מוכר ביהדות מסוג אחר

יהודי אתיופיה, קהילת ביתֶא ישראל, אינם מקריבים כיום את קורבן הפסח בחצר בית הכנסת כפי שנהגו בעבר, למעט כמה יוצאי דופן. כהין ברהן יהייס מקריית גת ממשיך לקיים את המנהג במסירות ובדבקות רבה בקהילתו, יחד עם מספר קסים, אף שהרשויות אוסרות על הקרבת קורבנות בחצר בית הכנסת. אולם את לחם האינג'רה, העשוי זרעי טֵף, לא יעלו על דעתם לאכול בפסח, למרות שישנה פסיקה של רבנים הקובעת כי הטף אינו נמנה עם חמשת מיני דגן, ולפיכך האינג'רה איננה חמץ.

היהדות שהשתמרה באתיופיה והגיעה עם העולים לארץ ישראל היא מקרה מרתק, המאפשר לבחון מה קורה למסורת עתיקה שנשמרה לאורך דורות רבים כאשר היא פוגשת ביהדות המודרנית. דומה שההבדל בין מנהגי החג שהתפתחו ביהדות הרבנית לבין מנהגי קהילת ביתא ישראל רחוק מלהיות טכני. קהילה המשמרת את היהדות כפי שהיא עולה מן המקרא, נפגשה בארץ ישראל עם קהילות המבססות את יהדותן ואת ההלכה שלהן על הספרות הרבנית.

נדירים המקרים שבהם עם מקבל דרישת שלום מעברו הרחוק בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו. סיפורה של ביתא ישראל – מן העתיקות שבקהילות ישראל – ששבה מגלות אתיופיה לחיות בקרב בני עמה ההיסטורי, כשהיא עמוסה מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים ייחודיים, הוא סיפור מופלא. המסורת ההלכתית של ביתא ישראל נמסרה מאב לבן, מכהין לכהין ומקהילה לקהילה במשך אלפי שנים, במסורת שבעל־פה. בכך שונה קבוצה זו מרוב הקבוצות היהודיות המוכרות לנו, המרכיבות את הפסיפס היהודי־תלמודי – למעט אולי הקראים והשומרונים. בקהילת ביתא ישראל התבסס הקיום הדתי כמעט כולו על רוח המקרא ועל מערכת הלכות שבעל־פה שהתפתחה בתוך הקהילה, מבלי שהושפעה מהיהדות הרבנית שהתעצבה לאחר חורבן בית המקדש השני. כך נהגו ביתא ישראל מאז תקופת הרדיפות במאה הרביעית – עד למועד יציאתם למסע השיבה הרגלי לארץ ישראל דרך סודאן, משנות השמונים של המאה העשרים והלאה. מאז עלייתם הם שרויים במתח בין מנהגי העדה שהשתרשו במשך אלפי שנים לבין ההלכה הנהוגה בקרב כלל קהילות ישראל.

 

מסורות נפגשות

הנתק של קהילת ביתא ישראל מן ההלכה שהתפתחה בשאר העולם היהודי לא אירע בשל ניתוק וריחוק גאוגרפי בלבד, כפי שהציעו החוקרים הרב יואל בן־נון וניר שגיא. ראשיתם של צאצאי שבטי ישראל באתיופיה – אם בימיהם של שלמה המלך ומלכת שבא, כמסופר בעדה, אם מתוך גלות עשרת השבטים בידי אשור, כפי שנרמז בתלמוד, ואם בנסיבות אחרות – נטועה בעבר הקדום, לפני חורבן בית ראשון וגלות יהודה. סביר יותר להניח כי מדובר במחלוקת עקרונית ובאי הסכמה יסודית עם הפרשנות החדשה של התורה שבכתב, כפי שפותחה בעיקר על ידי חז״ל.

הנחה זו מסבירה מדוע מנהגי קהילת ביתא ישראל נושאים אופי קדם תלמודי מובהק. הקהילה לא הושפעה מן המהפכה הרבנית, ואף בחרה לא לקבל את הנהגותיה גם כאשר נחשפו יחידים לקיומה במהלך המאה ה־19. במובן זה, אפשר לומר כי ביתא ישראל היא קבוצה יהודית שהתפתחה מחוץ לקנון הטקסטואלי שעוצב בידי החכמים לאחר חורבן בית שני. בשעה שהמסורת הרבנית הלכה והתגבשה סביב המשנה, התלמוד והספרות ההלכתית, יהדותם של הגולים באתיופיה התפתחה בערוץ עצמאי משלה, במסורת שנותרה כולה בעל־פה. להתפתחות מקבילה זו היו השלכות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם הדתית ועל דפוסי חייהם של ביתא ישראל כקהילה יהודית.

לאחר אלפי שנים נפגשו לראשונה שתי מסורות אלו פנים אל פנים. מפגש זה אינו רק אירוע חברתי־דמוגרפי של הגירה – מפגש טעון בין קבוצות שונות המתחרות על משאבים, על הכרה ועל מקום במרחב הישראלי. זהו מפגש עמוק בין שתי שפות שונות של המסורת היהודית, בין שני דגמים של הבנת התורה והקיום הדתי. מצד אחד, המסורת המקראית, כפי שנשמרה בלבוש הייחודי של ביתא ישראל, ומהצד השני, המסורת הרבנית המבוססת על מהפכה תפיסתית, תיאולוגית והלכתית, המרחיבה את התורה שבכתב באמצעות התורה שבעל-פה וקובעת את גבולות פרשנותה.

המסורת הרבנית מייצגת תנועה מודעת מעבר ליהדות המקראית. היא מכוננת את התלמיד החכם כסמכות פרשנית חדשה, ומעניקה לו תוקף מחייב בהלכה. לעומתה, ביתא ישראל שימרו קיום יהודי שעוגניו נטועים במקרא עצמו, ללא קבלת אותה מהפכה פרשנית. הפער בין שתי המסורות אינו פער של דרגות דתיות או של שלמות הלכתית, אלא פער בין שני דגמים שונים של נאמנות למסורת.

ההבדלים במסורות חג הפסח מזמנים דיון על משמעות המפגש בין שני הדגמים. הפנמה עמוקה של השונות בין השניים, והכרה בכך שמדובר בשתי מסורות קוהרנטיות ושלמות בדרכן, עשויה לאפשר הבנה הדדית עמוקה יותר. הדרך לשם איננה קצרה, אך היא עשויה להיות פורייה ומשתלמת.