מאבק המחתרות במנדט הבריטי ובערביי הארץ כלל גם מאמץ מודיעיני ניכר, וכבר בשנות השלושים פותחו שיטות שונות להאזנה לאויב. מי היו הגיבורים העלומים שסייעו במאבק החשאי ובאילו דרכים עשו זאת?

אחת משיטות הלוחמה המודיעינית היא האזנה לשיחות הטלפון של היריב, ויירוט התקשורת האלחוטית שלו לסוגיה, כולל מודיעין אותות – סיגינט – העוסק גם בפיענוח צפנים. המחתרות היהודיות בתקופת המנדט הבריטי וצה"ל במהלך מלחמת העצמאות עשו שימוש באמצעים אלה.

ירושלים הייתה ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי שהתפתח בתקופת המנדט הבריטי. מרכז השלטון האזרחי והצבאי של הבריטים בארץ היה בה, וגם המוסדות הלאומיים היהודיים והערביים שכנו בה. ההנהגה היהודית ראתה חשיבות רבה בירושלים, כפי שאמר דוד בן-גוריון בסוף 1947:

[ירושלים] הייתה ותישאר לנצח בירת האומה היהודית, מרכז עם היהודי כולו (דוד בן-גוריון, 'יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט', כרך א', עמ' 22).

עם התגברות הפעילות האלימה נגד היישוב הבינה ההנהגה היהודית כי יש להתכונן למאבק צבאי ומדיני. ההיערכות כללה פעילות מודיעינית שתספק מידע על תכניות הערבים וכוחותיהם, ועל עמדותיהם של אנשי השלטון הבריטי ושל גורמים בינלאומיים שהיו מעורבים בקביעת עתידה של הארץ. אחד האמצעים היעילים ביותר להשגת מידע היה האזנה לתקשורת הטלפונית והאלחוטית. 

 

נאצים ובוקס

במפקדת ההגנה, שהתמקמה בתרפ"ט במשרד ועד העיר ברחוב אתיופיה – רחוב החבשים לשעבר – התחברו לקו הטלפון של המועצה המוסלמית העליונה בסיועו של אוסקר אגוזי שעבד במחלקת הטלפונים של הדואר. בהאזנה זו עסקו אנשי ההגנה גרשון סלוצקאי ויוסף חכים, ושרת המשרד יצחק לוי ששלט היטב בערבית סייע להם. הם הצליחו לקלוט כל שיחה שהתקבלה במועצה המוסלמית העליונה.

יעקב פת, שמונה למפקד ההגנה בירושלים ב-1931, ארגן את המחוז מחדש בכל התחומים. בראשית המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 הגיע אליו עובד ממחלקת הטלפונים בדואר ודיווח לו כי הוא יכול להתחבר לקו הטלפון של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ולהאזין לשיחותיו. לאחר שפת בדק את מהימנותו הועסקו דוברי ערבית אחדים בהאזנה לשיחות המופתי וברישומן, ושכתוב השיחות נשלח גם למחלקה הערבית של הסוכנות. כאשר התברר לפת שחלק גדול מהשיחות אינן עוסקות בעניינים שבהם עסקה ההגנה, הועבר הטיפול בהאזנה למחלקה הערבית של הסוכנות, וזו מינתה לכך את אהרן חיים כהן. כהן, חבר ההגנה שגויס על ידי יצחק בן-צבי במאורעות תרפ"ט לשמש כמסתערב בהר הבית, הפעיל דוברי ערבית שהאזינו לקו הטלפון של המופתי.

האצ"ל עסק גם הוא בהאזנות. בבית היתומים שהוקם במתחם שנלר שבירושלים למדו מאות ילדים ערבים מהארץ ומארצות שכנות. המקום פעל במימון גרמני, והתלמידים שלמדו גרמנית חונכו ברוח המפלגה הנאצית והפיצו ברחוב הערבי תעמולה נאצית. כשפרץ המרד הערבי הגדול הועלו חשדות כי יש קשר בין הנאצים לאנשי הטרור הערבי, ומפקד האצ"ל דוד רזיאל הורה לאנשי המודיעין להתחבר לקו הטלפון של שנלר כדי לעמוד על טיב הקשרים של אנשי בית היתומים עם המורדים הערבים. איש האצ"ל חיים קורפו, לימים שר בממשלת ישראל, התחבר לקו הטלפון הראשי שעבר סמוך למתחם וחיבר אותו לחדר של חבר אצ"ל שהתגורר בשכונת אחווה הסמוכה. חוליה באחריותו של יהודה לייב שניאורזון האזינה לשיחות, ואלה חשפו את הקשר בין טרוריסטים ערבים לנאצים. התברר כי המהנדס מרטין נסראללה חדאד, ערבי נוצרי ובנו של מנהל בית היתומים, שימש איש הקשר עם ערבים שעסקו בטרור. אנשי האצ"ל ארבו לו במרחשון תרצ"ח (1937) מול מתחם שנלר וירו בו, אך הוא נפצע קל בלבד.

אנשי מחלקת המודיעין של הלח"י, מחלקה ו', גייסו כסייען את קצין המשטרה נתן קרמר, מפקד מחוז תל אביב. קרמר יידע את אנשי הלח"י על קיומו של הבוקס – תא של הבולשת הבריטית בתל אביב שבו האזינו לארבעים קווי טלפון, מחציתם של מנהיגים יהודים ומחציתם של מנהיגים ערבים. הוא גם העביר ללח"י את שמותיהם של המאזינים היהודים בבוקס, וחלקם הסכימו למסור ללח"י ידיעות שהגיעו אליהם במהלך עבודתם. אנשי הלח"י דאגו בעזרת קרמר כי משתפי הפעולה יישארו בתפקידם. אנשי מחלקה ו' העבירו את הידיעות שהגיעו אליהם להגנה באמצעות קצין המשטרה חיים תבורי, לימים מפכ"ל המשטרה, שהיה בקשר עם שירות הידיעות של ההגנה – הש"י. איש מחלקה ו' דוד בגין, בן דודו של מנחם בגין שכונה במחתרת דוד מאירי, סיפר בזיכרונותיו כי הם היו בקשר עם שלושה אנשי משטרה יהודים שהאזינו לשיחות של ערבים. הם מסרו מידע על שיחות שקיים המופתי עם אנשיו ועל שיחותיו של יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו שהיה חבר הוועד הערבי העליון.

 

הפתעה במנורה 

מעבר להאזנה השוטפת קיימו המחתרות גם מבצעי האזנה מיוחדים בנסיבות שדרשו זאת, והשתמשו בשיטות מורכבות יותר כמו שתילת מיקרופונים. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ראש המועצה המוסלמית העליונה, יזם את בנייתו של מלון פאלאס על אדמת וקף באזור שכונת ממילא. המלון נפתח בסוף 1929, אך כעבור כחמש שנים נסגר, המבנה הוחכר לממשל הבריטי והוא שיכן בו חלק ממשרדיו. ב-1936 הוקמה ועדת פיל שמשימתה הייתה לחקור את הסיבות לפריצת המרד הערבי ולהציע פתרון ליישוב הסכסוך היהודי ערבי. ישיבות הוועדה נערכו במלון פאלאס, והופיעו בפניה נציגי היהודים, הערבים והבריטים. חלק מהעדויות נשמעו בדלתיים סגורות, ובשל חשיבות הדברים רצו ראשי היישוב להאזין לנאמר, כדי לאפשר לנציגיהם להציג את טיעוניהם בפני הוועדה באופן המיטבי.

המשימה הוטלה על אנשי ההגנה, והם פנו לברוך קטינקא, שהיה שותף בחברה שבנתה את הבניין, וביקשו את סיועו כמי שבקי במערכות החשמל והטלפון בבניין. המהנדס ישעיהו פיינסוד, חבר ההגנה שבנה את מרכזת הטלפונים האוטומטית הראשונה בירושלים, גויס למבצע. את המיקרופונים הטמין זאב גסקו, שבמסגרת עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות חילק את אולם הנשפים של המלון לחדרים ששימשו את אנשי הוועדה כמשרדים. המיקרופונים הונחו בחדר הישיבות ובחדרו של יו"ר הוועדה הלורד ויליאם רוברט פיל. אוסקר אגוזי, שעבד במחלקת הטלפונים של הדואר, סיפק קו טלפון נוסף למשרדי הוועדה, וזה חובר למשרדי הסוכנות. אליהו (אליק) סוכצ'בר התקין מיקרופונים מיוחדים שאפשר להבריגם במנורות. בכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אליהו אילת, אליהו ששון וראובן שילוח שהאזינו לנאמר בוועדה שמעו כל מלה. בזכות המידע שנאסף הגיע משה שרתוק לדיוני הוועדה מוכן טוב יותר. פיינסוד שמר על סוד מעורבותו במבצע במשך כ-15 שנה, וכשסיפר על כך לבנו משה ב-1951 הזהירו לא לספר את הדבר לאיש.