הנשיא זלמן שזר היה מוערך בכל קצות הקשת הפוליטית דווקא משום שלא נהג כפוליטיקאי. קשריו עם הרבי מלובביץ', הערכתו את ז'בוטינסקי וגם חייו האישיים נפרסים בביוגרפיה חדשה

בשני עולמות
זלמן שזר: ביוגרפיה

---

צבי יקותיאל
מאגנס, תשפ"ה, 303 עמ'

 

שניאור זלמן רובשוב, המוכר כזלמן שזר, ידוע בעיקר כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. על אף התדמית ה'זלמנית' שדבקה בו בסוף ימיו, הוא היה איש תוסס ורב פעלים. עד שהגיע למעמד האזרח מספר אחת במדינה עבר שזר תחנות, תפקידים ותחומי עשייה מרובים. שזר היה סופר, משורר, עורך ומתרגם, ואף שימש עורך העיתון 'דבר' ומנהל הוצאת 'עם עובד'. הוא חקר את תולדות עם ישראל והתמחה בתולדות המשיחיות היהודית, התנועה השבתאית והכת הפרנקיסטית. שזר היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ואף עמד בראשה, היה ראש המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית, ופעל להידוק הקשרים עם יהדות התפוצות ובעיקר עם יהדות ברית המועצות. הוא היה ממייסדי מפא"י ושימש מטעמה חבר בכנסת הראשונה ושר החינוך והתרבות הראשון, ולבסוף היה במשך שתי תקופות כהונה נשיא המדינה.

מחבר הביוגרפיה הוא צבי יקותיאל – המנכ"ל המיתולוגי של מרכז זלמן שזר לחקר תולדות ההיסטוריה היהודית במשך 38 שנה מ-1977 – ומסקרן לדעת מדוע הספר ראה אור בהוצאת מאגנס ולא, כמתבקש, בהוצאת מרכז זלמן שזר. הספר כתוב בשפה קולחת, באיזון ראוי בין הערכה וקרבה מתבקשת לאובייקטיביות ולביקורתיות אקדמית. ההנגשה לציבור הקוראים הרחב באה לידי ביטוי בין השאר בעובדה שהערות השוליים מופיעות בסוף הספר, ואינן פוגמות ברציפות הקריאה. הספר מחולק ל-34 פרקים, הסוקרים על פי סדר כרונולוגי פחות או יותר את התחנות השונות בחייו של שזר על פי תחומי העיסוק והעשייה השונים שלו. העובדה שכל אחד מהפרקים קצר למדי מסייעת לקוראים להתמודד עם ריבוי הפרטים שהוא חלק בלתי נפרד מביוגרפיה רצינית.

 

הרב יבוא אליו?

בדרך הטבע, אדם אשר חי לאורך 84 שנים מהסוערות שבתולדות העם היהודי, ומילא תפקידים משמעותיים בצמתים דרמטיים של תולדות העם, שזר את חייו הפרטיים בסיפורה הגדול של האומה. הביוגרפיה של שזר משמשת אפוא לא רק סיפור חייו של אדם בודד אלא מהווה חרך הצצה מרתק אל עבר תקופה שלמה.

הכותרת שניתנה לספר היא 'בשני עולמות', ואישיותו של שזר אכן הכילה סתירות וניגודים המשמשים ציר שסביבו נבנית הסקירה של תולדות חייו. כרבים מבני דורו שורשיו היו נעוצים בעולם המסורתי, והוא פנה בגיל צעיר אל העולם החילוני על מסגרותיו ועולם הערכים שלו. הוא נולד ב-1889 למשפחה של חסידי חב"ד ולמד בחדר, אך כבר בנערותו הצטרף לתנועת פועלי ציון, רכש השכלה כללית ובהמשך גם השכלה אקדמית. בשונה מרוב בני דורו, ובעיקר מאלה שהיו חברים במפלגות הפועלים, זיקתו לעולם המסורתי והדתי נותרה חזקה כל ימיו. הקרבה למסורת באה לידי ביטוי במיוחד בשנותיו האחרונות, כאשר בהיותו נשיא הקפיד לא לחלל שבת בפומבי, שמר על חגי ישראל ופעמים רבות התפלל בציבור.

כל חייו קיים שזר קשרים עם חסידות חב"ד, אך כששאלו אותו האם הוא חסיד חב"ד נהג להתחמק ולומר שהוא רואה את עצמו כנכד של חסיד חב"ד:

לפי המעשיות אפשר לחשוב שאני מהלך כל הימים בשטריימל וירמולקה, לבוש קפוטה וחגור אבנט. מצאו סנסציה והיא מתגלגלת ותופחת (עמ' 96).

אמנם בשנותיו המאוחרות התהדקו קשריו עם מנהיג חב"ד הרבי מלובביץ', והוא נהג לפנות אל הרבי בהתייעצות ובבקשה לברכה לגבי עניינים ציבוריים ואישיים. קשריו עם הרבי אף עוררו סערה ציבורית כאשר ב-1966, בתקופת נשיאותו, הלך לפגוש את הרבי במעונו בעת ביקור רשמי בארצות הברית. רבים טענו אז כי הייתה בכך פגיעה במעמד הנשיאות, וכי מן הראוי היה שהרבי הוא זה שיעלה לרגל אל הנשיא.

סיפור מעניין קשור במשפחתו של משה שרת. שתי אחיותיו – עדה ורבקה – שהו ב-1922 בווינה וביקשו להינשא בחתונה לא יהודית. עדה אכן התחתנה עם אליהו גולומב בחתונה אזרחית, אך על רבקה, שעמדה להינשא לדב הוז, הפעילה המשפחה לחץ כי תינשא בחתונה יהודית. משה שרת ניסה להשפיע עליה בטענה שאפילו חבריו הקרובים – טבנקין, רמז ויבניאלי – נישאו כדת משה וישראל, והוסיף:

איני מדבר על זלמן, ממנו אין להביא ראיה, כי הוא עומד עדיין כמוני, ואולי יותר ממני, בשתי רגליו על קרקע המסורת הישראלית (עמ' 103).

בני הזוג השתכנעו, ושזר היה מי שהדריך אותם בהליכים הקשורים לטקס הדתי וקישר בינם לבין הרב שערך את החופה. השניים הופתעו לטובה מהטקס הדתי ומהאווירה שאפפה אותו, והודו על כך בחום לשזר.

באופן טבעי השפיעה זיקתו למסורת גם על התנהלותו הפוליטית ועל השקפותיו בעניינים ציבוריים, מה שעורר עליו לא פעם את כעסם של חבריו למפלגה. כך למשל ביקרו אותו על תפיסתו שהקמת מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ועל תמיכתו בגיור על פי ההלכה בפולמוס סביב השאלה מיהו יהודי. כאשר שימש בתפקיד שר החינוך הראשון נדחקה הצדה עמדתו באשר לצורך לאפשר לילדים במחנות העולים בחירה במסגרת חינוך דתית. המשבר שפרץ בעקבות טענות העולים על החינוך החילוני שנכפה עליהם הביא להתפטרותו של שזר מהתפקיד, על אף שהיו לו גם הישגים בולטים, והחשוב שבהם היה העברת חוק חינוך חינם לכל ילדי המדינה.