הרהורים על היסטוריה, היסטוריה אלטרנטיבית ותאולוגיה בעקבות סצנת הסיום בסרטו המפתיע של טרנטינו

ממזרים חסרי כבוד

---

קוונטין טרנטינו
ארה"ב, 2009

 

קצין נאצי מגיע לביתו של רפתן בכפר קטן בצרפת. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. הקצין מחפש יהודים מסתתרים, כל יהודי הכפר נלקחו להשמדה, אבל משפחה אחת ברשימה חסרה. למרות היתממותו, כביכול בא לבקש מידע, מתברר עד מהרה שבידיו מידע אמין שאותה משפחה מסתתרת עדיין בכפר. במהלך הדיאלוג מתברר שמקום המסתור הוא ממש בבית זה, מתחת לחדר המגורים שבו הוא יושב ושותה כוס חלב.

סצנת הפתיחה של ממזרים חסרי כבוד (Inglorious Bustards) היא ארוכה, מבריקה, מותחת ומפחידה. קרב מוחות מתרחש בין בעל הבית לבין הקצין הנאצי. גורלם של המסתתרים, העוצרים את נשימתם לבל יתגלו, נתון בכף המאזניים; הם אינם מבינים את השיחה המתנהלת באנגלית. האם ישמור האיש על הסוד ויסכן את חייו ואת חיי בנותיו? האם יבגוד במצפונו ובשכניו היהודים שהפקידו את גורלם בידיו?

הסצנה הפותחת הזו היא סצנת שואה קלסית. לצופה ברור שהוא צופה בסרט היסטורי המתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, והוא ממתין לבאות בציפייה דרוכה, לא באופטימיות.

אבל עד מהרה מתבררת האמת. באחת הסצנות הבאות אנחנו פוגשים פלוגה של יהודים עם מפקדם האינדיאני (בראד פיט) המכונה אלדו אפאצ'י, האורבים לחיילים נאצים, הורגים אותם ומסירים את קרקפתם. מטרתם – להרוג כמה שיותר חיילים נאצים ולהטיל אימה בצבאם. על כל איש, כך מתברר, מוטלת החובה לאסוף מאה קרקפות. בנוסף למנהגם זה, מנהג אחר בידם: להותיר תמיד ניצול אחד מבין הנאצים, מפוחד עד אימה, על מנת שיחזור הביתה ויספר את סיפורם. על מצחו של אותו ניצול מקעקעים הלוחמים היהודים צלב קרס. סיפוריהם של אותם ניצולים הופכים את הפלוגה למיתוס אימתני שצמרת הצבא והשלטון הנאצי רועדת מפניו.

פיקציה מודעת

בשנים האחרונות נעשו לא מעט סרטים שעוסקים במלחמת העולם השנייה, אחדים מהם חרגו מהתיאור הנוקב של המציאות ההיסטורית וייפו אותה, מסיבותיהם. סרטים כמו "החיים יפים" של רוברטו בניני, או אפילו "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, זכו בדרך כלל לביקורת בשל המְעטה בערך הסבל ובמשקלו. "ממזרים חסרי כבוד" שונה משני אלה, מפני שהוא אינו ממעיט או מיפה, אלא מספר סיפור שלא היה ולא נברא, מתוך מודעות מלאה לפיקציה שבדבר.