הבו לבנים – בית החרושת סיליקט

התעשייה היא הצד האפור ביותר של התקומה הלאומית, אך קשה לדמיין את הבנייה בתל אביב המנדטורית בלי לבני הסיליקט שהותירו חותם על העיר העברית הראשונה. הבו לנו לבנים ונבנה את תל אביב

לפני 95 שנה, בראשית 1930, נחנך בטקס גדול ומרשים קולנוע מוגרבי ברחוב אלנבי שבתל אביב. המבנה, שנקרא באופן רשמי 'בניין האופרה מוגרבי', היה המפואר ביותר שהוקם עד אז בעיר המתפתחת שהייתה רק בת 21 שנה. ראש העירייה מאיר דיזנגוף, שלא החמיץ הזדמנות לנאום, התלהב מהמבנה האדריכלי שעיצב יוסף ברלין:

יש לנו בתל אביב הרבה אולמים לאספות ולהצגות, אך האולמים אשר בבית הזה בנויים ומשוכללים בכוונה תחלה לעזור לגלוי כל הצדדים האמנותיים אשר ביצירת הרוח האנושי. פה הכל מסודר לפי המלה האחרונה של אמנות הבנייה, האקוסטיקה, האורות הרבים עם שפעת צבעיהם וצלליהם, הבמה רחבת הידיים וכל המכונות החשמליות אשר עליה, הרווחה והנוחיות אשר בכל חלקי האולמים והתאים, הטעם הטוב בכל הסידורים, האוויר הזך והנקי המתהלך בכל מקום בפנים והמראה הנהדר שמבחוץ – כל זה מרחיב את דעתו של אדם ומשרה עליו רוח של חדוות היצירה והחיים ("חנוכת אולם האופרה", 'הארץ', ט"ז בשבט תר"ץ, 14.2.1930, עמ' 1).

המראה הנהדר מבחוץ שאליו התייחס דיזנגוף הוא החזית בסגנון האר דקו שבה שילב האדריכל יוסף ברלין לבני סיליקט חשופות בצורות גאומטריות שונות. סגנונו הייחודי – שילוב של אדריכלות קלסית עם אר נובו ואר דקו – הטביע חותם משמעותי בנוף העירוני של תל אביב והעניק לה מראה שונה. ברלין השתמש בסגנון אקלקטי שהיה אופייני לבנייה בעיר בשנות העשרים. השילוב של מוטיבים אוריינטליסטיים והשפעות מערביות העניק לעיר הצעירה מראה מודרני ואירופי עוד לפני כניסתו של הסגנון הבינלאומי הידוע בכינוי באוהאוס.

בראשית השלטון הבריטי הייתה פריחה תעשייתית בארץ, ובתל אביב נבנו בתי חרושת גדולים, ובהם בית החרושת לטקסטיל לודז'יה, בית החרושת דלפינר לאריגי משי ומפעל לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ. החשוב מכולם היה בית החרושת סיליקט לייצור לבנים, שהוקם ב-1922. סיליקט היה מפעל התעשייה המודרני הראשון בארץ, והוא אף כלל תחנת כוח חשמלית קטנה. לבני הסיליקט יוצרו משילוב חול וסיד על פי פטנט שפותח בגרמניה על ידי וילהלם מיכאליס ב-1880, והשיטה התפשטה בכל העולם. לבנים אלה היו חזקות ועמידות יותר מלבני הכורכר שמהן נבנו הבתים הראשונים של תל אביב, והקמת בית החרושת הייתה כוח מניע חשוב בצמיחתה של תל אביב ותרמה לבניין הארץ כולה. בדרך כלל חופו לבני סיליקט בטיח, אך ברלין עיטר את בנייניו בלבני סיליקט חשופות. הוא לא רק השתמש בחומר בנייה מקומי, אלא אף הציג אותו לראווה והפך אותו לאמנות ולסמל.

 

אבות רבים להצלחה

הרעיון להקמת בית החרושת עלה כבר בסוף המאה ה-19 על ידי שני פעילים ציונים שהיו מקורבים לבנימין זאב הרצל – התעשיין יונה (יוהן) קרמנצקי והמהנדס יוסף זיידנר. קרמנצקי, שעשה את עיקר הונו בתעשיית החשמל באוסטרו-הונגריה, העלה בפני הרצל רעיונות שונים לפיתוחה של התנועה הציונית, ואף היה מעורב בהקמתה של קרן קיימת לישראל. התעשיין ומהנדס המכונות זיידנר היה מעוזריו הקרובים של הרצל, סייע לו לארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897, ואף ליווה אותו ב-1898 במסעו לארץ ישראל.

ב-1901 העלה זיידנר בפני הרצל את התכנית להקים בית חרושת ללבני סיליקט בארץ ישראל, אולם הוא לא היה היחיד שחשב על הרעיון. יוסף אליהו שלוש – קבלן יפואי שבנה כמחצית מבתיה של אחוזת בית והקים עם אחיו מפעל ללבנים בשכונת נווה צדק – כתב בזיכרונותיו כי עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ניסה להקים מפעל ללבני סיליקט בתל אביב. לדבריו, כבר ב-1913 חש כי אבן הכורכר שממנה נבנו הבתים אחוזת בית מתפוררת ואינה עמידה דיה. 

הוא שמע על לבני סיליקט, וכדי לקבל פרטים נוספים התכתב עם בעלי בית חרושת בשטוטגרט שבגרמניה ולמד מהם כי גם בקהיר יש בית חרושת המייצר לבני סיליקט. הוא נסע למצרים, התחפש לפועל ועבד במקום במשך עשרה ימים כדי ללמוד את סודות הייצור. עם חזרתו סיפר לראש ועד תל אביב מאיר דיזנגוף על הרעיון וזה הציע לו שותף:

סיפרתי לו את העניין מהתחלת רעיוני בהלכה ומה שעבר עליי במעשה הזה. הראיתי לו כל הניירות וכל התעודות והמספרים הנוגעים להגשמת מפעל שכזה בארץ ישראל. כחצי יום בילינו יחד עם דיזנגוף במשרדו ביפו בעניין זה … ובסוף אמר לי שיש לו שותף מצוין טוב בעדי ושמו יוהן קרמנצקי, סוחר עשיר מווינה, ציוני טוב עוד מימי הרצל. ודיזנגוף סיפר לי בביקורי זה במשרדו ביפו שקרמנצקי זה פנה אליו כבר כמה פעמים בנדון ייסוד מפעל בתל אביב, אבל הוא לא ידע מה לענות לו על זה. אבל כעת, אמר לי דיזנגוף, בעוד שבועיים הוא נוסע לאירופה והוא יעניין את קרמנצקי בעניין חשוב זה והדבר בטח יצא לפועל … בשובו מאירופה מסר לי דיזנגוף שהוא כמעט שגמר את כל העניין, ואחרי זמן מה יבוא קרמנצקי הנה ויסדר את העניין כולו (יוסף אליהו שלוש, 'פרשת חיי', עמ' 175-176).

בסופו של דבר חש שלוש מרומה על שלא היה מעורב ביוזמה, אך הבליג: 

בראותי את כל זה לפניי, איך שחלום חיי אחד בבניין הארץ מתגשם בצורה לא רצויה בעיניי על ידי אחרים, שתקתי כל הזמן והבלגתי בלבי על זה בקול דממה דקה (שם, עמ' 176).

בניגוד לשלוש, שבאותה עת פעל בזירה המקומית בלבד, את הפרויקט הוציאו אל הפועל אנשים בעלי ממון רב יותר שהיו להם גם מהלכים בתנועה הציונית.

 

 

לבני ביכורים

קרמנצקי וזיידנר ניסו ב-1914 להקים חברה לייצור לבנים בתל אביב כדי לקדם את הבנייה בארץ עבור יהודים. קרמנצקי אף הגיע לתל אביב והחל במגעים לרכישת קרקע בת חמישים דונם, הגובלת היום בשכונת נורדיה, כדי להקים עליה את בית החרושת. מלחמת העולם הראשונה עצרה את התכנית, וזו חודשה רק ב-1920, לאחר שיוסף זיידנר כבר עלה ארצה. 

קרמנצקי חבר לפילנתרופ הציוני יצחק ליב גולדברג – המוכר בכינוי הנדיב הלא ידוע – ולאחיו דב (בוריס) גולדברג ששימש מנהל הכספים של החברה. יחד עם משקיעים קטנים נוספים הם מימנו והקימו את 'חברת סיליקט ארץ ישראל בע"מ', וב-1920 היא נרשמה בלונדון כחברת מניות בעלת הון בסך 75 אלף לירות מצריות. ההון, וקשריו של יצחק ליב גולדברג, אפשרו קבלת אשראי מבנק אפ"ק והבטיחו יציבות פיננסית. יצחק קובוביצקי, יליד ליטא שייסד ב-1906 את ההסתדרות הציונית בבלגיה, מונה למנהלה המסחרי של החברה. כשנוסדה התאחדות בעלי התעשייה ונותני העבודה ב-1921 נבחר קובוביצקי לשבת בראשה, והדבר עשוי להעיד על השם הטוב שהיה לחברת סיליקט.

אבן הפינה לבית החרושת הונחה בראשית 1921 בשטח שנרכש בסיועו של דיזנגוף. הכסף גויס באמצעות בנק אפ"ק וחברת הכשרת הישוב. העבודות נעשו בפיקוחו של המהנדס יוסף זיידנר, ותחת ניהולו של דב (בוריס) גולדברג. במהלך הבנייה התחוללו ביפו מאורעות תרפ"א (1921). גולדברג נפצע ונפטר כעבור חודשים אחדים, אך הספיק לכתוב את זיכרונותיו:

החודשים הראשונים לשבתי בארץ היו היותר מאושרים בחיי. נסעתי לתל אביב ומצאתי בה תנועת חיים, תנועה של בניין שהובלטה על כל צעד. על החולות שבסביבת תל אביב ראיתי את רעיון בניין בית החרושת של סיליקט הולך ונהפך לעובדה של מציאות. ביום ההוא מצאתי כבר יותר משישים איש פועלים, רובם צעירים, חלוצים, המסורים לעבודה. המהנדס הראשי מר זיידנר שיבח והילל את עבודת הפועלים והיה שבע רצון ממצב העבודה ההולכת ומתקדמת (ב' גולדברג, 'מאותם ימים – זיכרונות', הארכיון הציוני המרכזי).

את מקומו של גולדברג בניהול בית החרושת תפס באורח זמני בנו אליהו. כ-14 חודשים נמשכה הקמת המפעל, ולקראת פסח תרפ"ב (1922) החלו בייצור לבני החול. המנהלים שלחו את הלבנה הראשונה לראש עיריית תל אביב, ודיזנגוף כתב בתגובה:

קיבלנו בשמחה ובתודה את הלבנה הראשונה של בית החרושת שלכם, שהיא גם פרי הבכורים הראשון לתעשייה הגדולה בארצנו. הנהלת העירייה העברית הראשונה מביעה לבית החרושת העברי הגדול הראשון בארץ את ברכתה החמה להתחלת העבודה במוסדכם הנכבד. תזכו לבנות את תרבות ארצנו ולשכללה, ולפתח את התעשייה והחרושת ביד חרוצים (ארכיון עיריית תל אביב).

יצחק ליב גולדברג, שסייע במימון הבנייה, קיבל גם הוא לבנה עם ברכה:

לאות ברכה וזיכרון טוב הננו מתכבדים להגיש לאדוני בזה 'מנחת לבנה' מבכורי הסיליקט. הסיליקט, אשר קשר את גורלו בגורל בניין הארץ, רואה בלבנים הראשונות שלו סמל היסוד לבניין המקום ההוא, ובהגישו לידידיו לזיכרון את הסמל הזה הוא מברך אותם כי כשם שזכו להשתתף במסד הבניין כן יזכו לראות בעיניהם בהגיעו עד הטפחות (הארכיון הציוני המרכזי). 

 

בונים הצלחה

כיוון שפנחס רוטנברג הקים את תחנת הכוח בתל אביב רק ב-1923, הייתה בבית החרושת בשלב הראשון תחנת כוח קטנה שנועדה להניע את המכונות. גנרטור בעל 200 כוחות סוס ייצר זרם של 220 וולט. בעיריית תל אביב שקלו להיעזר במקור חשמלי זה להארתם של חלק מרחובות תל אביב ודיזנגוף פנה בעניין זה להנהלת בית החרושת, אך היוזמה לא צלחה. בהמשך התחבר גם בית החרושת סיליקט לתחנת הכוח של רוטנברג.

אבן הסיליקט הייתה טובה וחזקה יותר מאבן הכורכר המתפוררת לחול שבה השתמשו עד אז, והיא חוללה מהפכה בבנייה בתל אביב ובארץ ישראל בכלל. היא אפשרה לבנות מהר יותר, והבתים היו חזקים יותר. בבית החרושת סיליקט פעלו שישה תנורים שכל אחד מהם הכיל 6,400 לבנים. התפוקה השנתית נעה בין 12 ל-15 מיליון לבנים לשנה, שהספיקו לבניית 600 בתים גדולים ו-300 קטנים. לאורך רוב שנות העשרים נבנו בתי תל אביב מלבנים אלו. בדיווח של חברת סיליקט מפברואר 1925 שהתפרסם בעיתון 'מסחר ותעשיה', נמסר כי עד סוף 1924 מכר בית החרושת 16 מיליון לבנים, שהתאימו להקמתם של 3,200 חדרים, וכי שכונות שלמות בתל אביב כמו תל נורדוי ונורדיה נבנו רק מלבני סיליקט.

עד סוף שנות העשרים נהנה בית החרושת סיליקט מניהול מוצלח של ישראל רוזוב והפך לגאוות המפעל הציוני. כל אורח רם מעלה שביקר בתל אביב ביקר גם בסיליקט. אחד המבקרים הראשונים באביב 1922 היה יושב הראש החדש של ההנהלה הציונית ד"ר נחום סוקולוב. הפועלים קיבלו אותו במחיאות כפיים סוערות ובקריאות יחי נחום סוקולוב, וסוקולוב הכריז כי הוא שמח לראות את בית החרושת הגדול הראשון בארץ ישראל הנבנה על ידי פועלים עבריים.

 

אבנים חשופות

בין מוצרי בית החרושת בלטה במיוחד האבן המלבנית. בדרך כלל צבעה היה לבן, אך לעתים יוצרו גם לבנים צבעוניות. האדריכל יוסף ברלין היה הראשון שהבין את יתרונותיה העצומים של הלבנה המודרנית והוא שילב אותה במבנים רבים שהקים בתל אביב המתרחבת. הוא הניח לבנים חשופות ללא טיח בזוויות שונות ויצר משחקים גאומטריים מרהיבים. 

המבנה הראשון בתל אביב ששולבו בו לבני סיליקט היה תחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג. העבודות החלו ב-1922 ונמשכו שנה. ב-1924 היה ברלין מעורב בהקמת בית החרושת לודז'יה, וגם בו שילב שורה של לבני סיליקט חשופות בחלקו הפנימי ובחלקו החיצוני, לצד מרכיבים אדריכליים מסורתיים יותר שהועתקו מבתי חרושת בלודז'.

לבני הסיליקט החשופות פיארו גם את שני מבני המגורים שהקים ברלין למשפחתו. ב-1922 הוא הקים עם המהנדס ריכרד פסובסקי, שותפו למשרד באותם ימים, בית מגורים בפינת הרחובות מזא"ה ושטראוס. תחילה היה המבנה חד קומתי, וב-1925 נוספו לו שתי קומות וחדרים על הגג, והוא קיבל את צורתו כבניין תאומים שקשת גדולה מחברת בין שני אגפיו.

משפחת ברלין התגוררה בבית זה עד 1929, ואז עברה לבית הידוע בכינוי בית ברלין בפינת שדרות רוטשילד ורחוב בלפור. עיצוב הבית כלל לבני סיליקט חשופות שיצרו בליטות משולשות ואפקטים מרשימים של אור וצל, והוא הפך לימים לאחד מסמליה של תל אביב הקטנה. בסוף שנות הארבעים החלה לפעול למרגלות הבניין תחנת המוניות בלפור שהפכה לחלק בלתי נפרד מהצומת, ובמשך עשרות שנים הייתה מזוהה עם המבנה.

השימוש בלבני סיליקט חשופות הפך את ברלין לאדריכל מבוקש, ועד שנות השלושים המוקדמות הוא תכנן ועיצב למעלה מעשרים מבנים בסגנונו הייחודי ברחבי תל אביב.

 

נבלע בעיר

בשנות העשרים והשלושים שולבו לבני סיליקט בבתים רבים בתל אביב, וגם בשנים הבאות נעשה בהן שימוש. היו שהשתמשו בלבנים באופן המקובל והוסיפו עליהן טיח, ואחרים אימצו את סגנונו של ברלין והותירו אותן חשופות, בתוספת צורות גאומטריות או בלעדיהן.

במשך 15 השנים שבהן פעל בית החרושת סיליקט הוא ייצר מאות אלפי לבנים מדי שבוע, וכחומר גלם שימשו החולות שמסביבו. על פי הנתונים שפרסם בית החרושת בראשית 1930 הופקו תשעים אלף לבנים ביום. שטחו של בית החרושת התפרס על למעלה מ-4,000 דונם, ועם השנים אזור הכרייה סביבו נחסם בשל ההתפתחות העירונית צפונה. מיצוי מאגרי החול ומשברים כלכליים אילצו את בעלי בית החרושת לסגור את שעריו ב-1936, והמבנה עבר לבעלותם של הבנקים, נושי החברה.

ייצור לבני הסיליקט עבר לשטחי החול הגדולים של נחלת יהודה שבראשון לציון, שם הוקם מפעל דורוסיליקט. מבנה בית החרושת סיליקט עבר מיד ליד, עד שנרכש בראשית שנות הארבעים על ידי עיריית תל אביב במטרה להקים שם בית ספר מקצועי. התכנית לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, והעירייה השתמשה במבנה עד ראשית שנות השישים לצרכים שונים. ערב מלחמת העולם השנייה הוקם במקום מתחת לאפם של הבריטים סליק של ההגנה, ובמהלך המלחמה השתמשה בו העירייה כמחסן חירום וכשטח לאימוני המשמר האזרחי. הבניין נהרס על ידי העירייה ב-1968, והשטח נמכר לגורמים שונים, בהם חברת כלל שהקימה במקום מגדל בן 23 קומות וחניון גדול. שטח כריית החולות הפך ב-1938 לאולם המופעים של תאטרון אֹהל, ובשנות החמישים הוקם עליו קולנוע חן.

אט אט נעלם השם סיליקט מהזיכרון הציבורי, אך מראה הלבנים נותר חקוק לעד בנוף התל אביבי, בעיקר בזכות האדריכל יוסף ברלין, והוא מזכיר את תרומתו הגדולה של בית החרושת.