הכינוי אנוסים מזוהה עם יהודי ספרד ופורטוגל בראשית העידן המודרני, אך לפני פחות ממאתיים שנה נידונו יהודי העיר משהד שבאיראן לגורל דומה. מה עשו מאה שנה של חיי אנוסים לדמותה של הקהילה?

שושלת הספווים ששלטה באיראן בין השנים 1501-1736 הפכה את השיעה לדת המדינה וראתה במי שאינם שיעים איום דתי וחברתי. נערכו המרות דת המוניות, יהודים אולצו לשמש מטרה להשפלה ציבורית במרחב העירוני, ובין השאר נכפה עליהם לעבור ברחובות שטונפו בכוונה. יהודים באספהאן, בירת הספווים, גורשו מהשכונות המרכזיות בעיר והועברו לשכונות שוליים תחת פיקוח צבאי. מדיניות זו נמשכה גם בשנים 1794-1921 שבהן שלטו הקאג'ארים. תקופה זו התאפיינה בפוגרומים שהתרחשו בערים תבריז, שיראז, קשאן ויזד, וגרמו לעקירת היהודים ממקומם ולפיזורם ברחבי האימפריה.

באווירה זו התרחשו גם אירועים דרמטיים אחרים, ובהם המרת הדת ההמונית במשהד ב-1839, שבה אולצו היהודים להתאסלם. המוסלמים כינו את ההתאסלמות אללהדאד – מתנת הא-ל – אך המתאסלמים שמרו על יהדותם כאנוסים. למרות שבמאה ה-19 התרבו הרדיפות כלפי קהילות יהודיות שונות בארצות האסלאם והן הופלו לרעה, הרי שסיפורם של אנוסי משהד הוא ייחודי.

יהודי מטבריה הגיע למשהד ב-1884, במהלך מסע בן שלוש שנים שבהן ביקר בסוריה, בארם נהריים, באיראן, באפגניסטן ובבוכרה, כנראה בשליחות קהילת טבריה. הוא קנה את אמונם של בני קהילת האנוסים במשהד ותיאר את הזהירות שנקטו המומרים כלפי חוץ:

אכן אם יבוא איש למשהד ויתחקה על שורשי הדבר הזה ביישוב דעת, או אז ידע דבר לאשורו. ישנו רחוב אחד במשהד … רחוב היהודים, ויש אשר יקראו לו כיום 'מחלה ג'דיד' – רחוב המומרים. שמה משכן היהודים לפנים. אמנם כיום, אם יבוא איש יהודי אל הרחוב אז לא יניחוהו לדרוך על סף ביתם ולא יטמא כל אשר בבית, ואולי לבל יעלילו עליהם כי אוהבים המה בסתר לבבם את בן דת אבותיהם. אך בעמל רב נוכל להגיע אל מטרתנו לחדור כליות ולב האנשים האלה (אפרים ניימרק, 'מסע בארץ הקדם', מהדורת יערי, עמ' פט).

נוסעים נוספים כתבו על אנוסי משהד, ויש גם תיעוד של פניות שלהם לסיוע משמים, מהממשלה האיראנית ומיהודים מחוץ לגבולות איראן, אך המידע העיקרי על הווי החיים המחתרתי מגיע מזיכרונות שעברו במשפחות. בשנות השלושים של המאה העשרים החלו יעקב דילמאניאן ופרג'אלה נצראללהואוף בכתיבת ההיסטוריה של הקהילה. הדברים הועברו מיד ליד בקרב בני הקהילה, ורק כעבור שנים הודפסו ופורסמו באופן פרטי.

 

היהודים של השאה

קיומם השברירי של היהודים במשהד נבע מהשינויים הפוליטיים שחלו בעיר ובמחוז הצפוני ח'וראסאן שבו היא יושבת. נראה כי יהודים הגיעו לעיר בתקופת שלטונו של נאדיר שאה, בין השנים 1736-1747, או כעשור מאוחר יותר. בתקופה זו נהנו יהודי איראן מסובלנות דתית לאחר מאות שנים של רדיפות. נאדיר שאה העביר את הבירה מאספהאן למשהד, וכדי להבטיח את נאמנות האוכלוסייה בבירה העביר אליה אלפי משפחות, ובהן 12 משפחות יהודיות מקזווין. בהמשך הצטרפו יהודים מדילמן, מיזד ומקאשאן, והקהילה מנתה כארבעים משפחות. על פי המסורת הקהילתית היהודים הוזמנו למשהד כדי לשמור על האוצרות שאסף נאדיר שאה במסעות כיבושיו בהודו.

משהד הייתה מהערים הקדושות לאסלאם השיעי בשל היותה מקום קבורתו של אימאם רזא, האימאם השמיני של השיעה שעל פי המסורת נרצח. קברו הפך מוקד עלייה לרגל שרבבות פוקדים מדי שנה, והשם משהד ציין את מיקום קברו של השהיד. רק שליט תקיף כנאדיר שאה יכול היה לכפות על עיר דתית כמשהד הימצאות של תושבים לא מוסלמים בתוכה. לא מוסלמים, מכל דת שהיא, נחשבו טמאים בעיני השיעה, ורק זמן מועט קודם לכן גורשו הזורואסטרים מהעיר.

משהד ממוקמת על דרך המשי המשתרעת מסין עד אירופה, עם הסתעפויות מהודו ומהמפרץ הפרסי. סוחרים יהודים שהתגוררו במשהד נהנו מהמסחר המשגשג, ובמאה השנים הראשונות לייסודה גדלה הקהילה ל-700 משפחות. לאחר מותו של נאדיר שאה המצב השתנה, וגורלם של יהודי משהד דמה לגורלם של יהודי איראן כולה, גם אם מצבם הכלכלי היה משופר יחסית. הם נחשבו טמאים, נדרשו להיבדל בבגדיהם, ובראשית המאה ה-19 סבלו מפוגרומים ומעלילות דם.